תוספות יום טוב על מכשירין ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על מכשירין · ה · >>

משנה א[עריכה]

דחהו. והר"ב העתיק דחיו. וכן הוא במשנה שבגמרא דפוס ישן. והר"ש העתיק דחייהו. ופי' כמו דחאהו. וכגירסתו הוא במשנה שבגמרא דפוס בסיליאה:

משנה ב[עריכה]

השט כו' הנתזין אינן בכי יותן. והמים העולים עליו בכי יותן. הרמב"ם פי"ג מהט"א [הלכה ז']:

העושה צפור במים וכו' אינן בכי יותן. כתב הר"ב ואית דגרסי צנור כמו שעושין הנערים כו' לנתז כו' כך פי' הרמב"ם. אף ע"ג דגרסתו ג"כ צפור. וכתב הטעם שאין הכוונה מהם על אותו דבר שיבלל בה בעת הצחוק. וכן המים אשר ישארו בה עד שיזרקם אינן בכי יותן. לפי שאין הכוונה השארתו שם. ע"כ. ויהיו ענין הנתוז שבצחוק הזה. שמנתזין על לא דבר באויר השמים בלבד. דלא כמתכוין לנתז על חבירו דרישא. וכמשחק עמו דמתני' דלעיל. על כן לשחוק אמרתי מהולל:

משנה ג[עריכה]

רבי שמעון אומר בכי יותן. נ"ל הטעם דאע"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן מ"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במקום אחד. אלא יתפשטו המים בכל הפירות. חשיב ניחא ליה ומכשרי. מהר"ם. ובנוסחתו איתא רבי מאיר אומר וכן ראיתי הוגה בנא"י. וביש ספרים גרס ר"מ:

משנה ד[עריכה]

רבי עקיבא אומר לעמקו בכי יותן. כתב הר"ב כשאדם מודד עמקו כו' לפיכך רוצה הוא במשקה שברושם. א"ל [ר' טרפון] אם כן יהא משקה שברושם טמא. למטה מן הרושם טהור. א"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית המים העולים וכו' (ברפ"ד) שא"א למים שיפלו לתוכו עד שנגעו לאחריה [ה"נ] א"א למשקה שברושם עד שיהא למטה מן הרושם. וחזר ר"ט להיות שונה כדברי ר"ע. תוספתא הביאה הר"ש. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"ע שחזר ר"ט כו' ז"ל הכ"מ פי"ג מהט"א הלכה כר"ע מחבירו כ"ש דבר פלוגתיה הודה ליה ע"כ. אבל אפשר דהר"ב דוקא קאמר לפי שחזר ר"ט. משום דאיכא דאמרי בפ"ט דכתובות דף פ"ד דר"ט לאו חבירו הוה. אבל הרי"ף והרא"ש לא העתיקו אלא כמ"ד דחבירו הוה:

משנה ה[עריכה]

לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן. כתב הר"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ"מ כיון שא"א אא"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא"א זולתן מכשירין. אבל לידע אם יש בו מים אע"פ שא"א אלא שיעלה בו מים. מ"מ א"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר"ש וז"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע"כ. ש"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע"י הרגשה:

ואת שבאבן טהורים. כתב הר"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר"ש. גם הראב"ד (פי"ג מהלכות ט"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי הרמב"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב"ם. ודרמב"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר:

משנה ו[עריכה]

השלח. פי' הר"ב העור כמות שהוא. וזה לשון הרמב"ם העור בצמרו כמו שמפשיטין אותו. ע"כ. והיינו דתנן במשנה ב' פרק ד' דשבת. דטומנין בשלחין. שהוא מחמת הצמר שבהן:

בכי יותן. שכונתו בלי ספק הוצאת המים והוה כמו מרעיד את האילן להסיר ממנו משקין שהוא מכשיר כמו שנקדם (בפרק קמא דמכילתין משנה ג'). אמנם כשנחבטו הוא בתוך המים. אין כוונת יציאת המים מן העור. כיון שהוא שקוע במים. הרמב"ם:

משנה ז[עריכה]

ובמשוטות שמנהיגים בהן הספינות. כדתנן ברפ"ה דב"ב:

אינן בכי יותן. דאינו מתכוין שישרו במים ולא נתכוין למים וכן במצודות וברשתות דלא נתכוין למים. ואם ניער מהם המים ונתזו מהן המים כיון דנתכוין שיצאו המים. אחשבינהו. ואם נפלו על הפירות הרי זה בכי יותן. מהר"ם:

[ואם נער בכי יותן. לפי הסברא ה"ה בספינה ודכוותייהו. וק"ל אמאי לא תננהו בחד בבא. והפסיק באינן בכי יותן. והרמב"ם בפי"ג מהט"א [הלכה יא] העתיק המשנה כצורתה]:

לים הגדול. תנא בא"י קאי. והתם באותו ים רגילין בכך:

לצרפה. כתב הר"ב לחזקה כו' עיין לשון רש"י שכתבתי בספ"ד דכלים:

משנה ח[עריכה]

קסיא. פי' הרב כסוי כו' וכ"פ הרמב"ם והר"ש [שגיכ"ק מתחלפין] ועיין מ"ו פי"ז דכלים כתבתי פי' הראב"ד ומהר"ם:

של לבנים. כתב הר"ב להגין מפני הגשמים. וז"ל הרמב"ם שלא יפול עליהן מים קודם בישולם [ויפסידם]:

משנה ט[עריכה]

הנצוק. עיין ספ"ח דטהרות:

חוץ מדבש הזיפין. ואפילו היה מערה מצונן לצונן הרמב"ם פ"ז מהט"א [הלכה ד'] ועיין במשנה דלקמן. ומ"ש הר"ב מפני שסולדים כו' כשהקלוח נפסק וכו' עיין לקמן:

דבש הזיפין. כתב הר"ב אית דמפרשי דבש טוב וחשוב שמתוך חשיבותו מזייפין אותו כו' וכן נראה מפי' הר"ש ולשון רש"י בסוף סוטה [דף מ"ח] שהוא טוב ועב מערבים בו וכו' ואין נכרות בו. ומ"ש הר"ב ואית דאמרי על שם מקומו שבא מזיף כמו בבא הזיפים. ולאית דמפרשי הכא מזייפין. מפרשי התם נמי בני אדם המזייפים דבריהם (שקרנים והולכי רכיל). גמרא דסוף סוטה:

בית שמאי אומרים כו'. מפני שהיא סולדת לאחריה. ולת"ק כיון שאין בהם ריר כ"כ כמו דבש הזיפין והצפחת לא חשיב ליה. דבעי רירי טובא. וב"ש סברי אע"ג דלית להו כולי האי רירי. חשיבי לחבר העליון לתחתון. תוס' פ"ז דנזיר ד' נ'. וכן מוכח שם מתוך הסוגיא:

מפני שהיא סולדת לאחריה. פי' הר"ב כשהקלוח נפסק חוזר כו' ונמשך למעלה למשקין שבכלי. וז"ל רש"י בפ"ז דנזיר חוזר ראש הנצוק ועולה לו למעלה כלפי אחוריו. וכחוזר ונוגע לעליונים דמי:

משנה י[עריכה]

[מהם לחם טהור. עיין מ"ש במשנה דלקמן]:

מצונן לחם טמא. פי' הר"ב שהתחתון החם מעלה הבל לעליון מצונן ומטמאו כדאמרי' לעיל בפ"ב (משנה ב') בזיעת המרחץ. הר"ש. וקצת קשה לי דא"כ בלא נצוק נמי כל שמעלה חום מתחתון לעליון יהא טמא. ואולי דא"א בלא ניצוק. אבל הרמב"ם פי' לפי שעמוד המשקה אשר יקרא נצוק. יתחמם בהיות קצהו בכלי החם הטמא ויחמם המשקה אשר בכלי העליון וכו' וכ"כ בחבורו פ"ז מהט"א. מפני שענני החמין עולה כתמרות עשן. ומתערב בנצוק ובמים שבכלי העליון ומטמא הכלי. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. וראיתי בפי' הר"ש שמתחיל כלשון הר"ב עד ומטמאו והדר כתב (כלשון הרמב"ם) לפי שענני החמין כו' [ומתערב בנצוק ובמים כו'] עד הוא חשוב וא"כ גם דברי הר"ב יכולין להתפרש דהחום מעלה הבל בנצוק. ומש"ה מטמא העליון. אבל בלאו הכי אין חום התחתון מטמא לעליון כשאין כאן נצוק. אלא שנראה בעיני פשוט שכל הלשון הכתוב בפירוש הר"ש מן לפי שענני החמין כו' עד הוא חשוב. שלא כתבם הר"ש בעצמו. אבל הם הגהה מאיזה תלמיד שהגיה כן בגליון. מועתקים מחבורו של הרמב"ם אח"כ נדפסו בפנים בטעות. אבל הר"ש מעולם לא ראה חבור הרמב"ם. דלא אשתמיט בשום דוכתא לא בזרעים ולא בטהרות לכתוב שום דבר משמו. על כן לבי אומר לי. שהר"ש לא כתב לזה הלשון כלל שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד:

[רבי שמעון אומר כו' וכחו כו' טמא. במרדכי פרק כל הבשר העתיק כחו במקום וכחו. וגם ל"ג טמא. והארכתי בזה בספרי ספר תורת האשם כלל כ"ג דין ו']:

משנה יא[עריכה]

אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה. כתב הר"ב לפי שההבל מחבר כו' ומסיים הר"ש כגון מערה מצונן לחם ע"כ. ודבר תימה הוא בעיני דהתם החם הוא הטמא ומטמא לעליון שהוא הצונן. ואילו הכא צונן העליון טמא ואתא לטמויי לחם התחתון ומה ראיה היא זו. וכי תימא דה"ק כמו שהחם מטמא לצונן העליון. אף כאן נעשה עליון חם מן התחתון ולפיכך חוזר ומטמא גם לתחתון. אכתי לאו ראיה דהא אי משום הא איכא לדמויי למחם לחם דטהור. ויראה לי דהך דהכא לאו מטעמא דלעיל הוא. דלא חלקו לעיל אלא כשהעליון טהור. אבל היכא דהעליון טמא כי הכא אין חילוק ולעולם העליון מטמא התחתון:

הקדרה טמאה. עיין בפירוש הר"ב דסוף זבים:

הרי זה דומה לסלי זתים וכו' עיין בסוף מכילתין: