תוספות יום טוב על מועד קטן ג
<< · תוספות יום טוב · על מועד קטן · ג
ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ"ש הר"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס':
הבא ממדינת הים. כתב הר"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם:
וכן מי שנשאל כו'. כתב הר"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש"י ספ"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר"ב בסוף פ"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ"ט דנדרים פסק הר"ב דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ"כ הרא"ש דזה הירושלמי לא ס"ל דבחרטה סגי וא"כ לא ה"ל להר"ב לכותבו. ומיהו כתב הב"י דהרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע"כ:
והנזיר והמצורע. פירש הר"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא"ת פשיטא מסיים הר"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב"ם פ"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע"כ. ועיין משנה ד' פרק י"ד דנגעים מ"ש שם בס"ד:
והמנודה דקי"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל. ר"ן:
וכל העולים מטומאה לטהרה. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל כ"כ הר"ן. והב"י סי' תקל"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד:
ושוברין. כתב הר"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר"ן:
מתנה. כתב הר"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז"ל הר"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך:
ופרוזבולין. כתב הר"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט"ו) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל"ז. ועיין מ"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר"ן:
אגרות שום. פי' הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [כן נ"ל. ופירוש זה של הר"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ"ה. אבל רש"י פירש אגרות שום בכך שמו ב"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר"ב ג"כ ע"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ"ק דב"מ:
ואגרות מזון. כתב הר"ב א"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ"פ רש"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ"ל:
ומיאונים. פי' הר"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר"ן:
ושטרי בירורין. פירש הר"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב"ב:
וגזירות ב"ד. כתב הר"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר"ן:
ואגרות של רשות. פירש הר"ב צווי השלטון. כפירש"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ"ש הר"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע"כ. וכתב עוד הר"ב. וי"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ"כ ב"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד:
אין כותבין שטרי חוב. כתב הר"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם:
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. כתב סמ"ג בשם הירושלמי בד"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע"כ. וב"י נדחק בפירושו. למאן דס"ל דלא מנחי תפילין במועד:
אפילו בספר העזרה. כתב הר"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א"ח שכתב ב"י. אבל המגיד כתב דבס"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא"כ ס"ת. שא"א לעשותה כולה בח"ה. גם ת"ה כתב בשם א"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש"י ס"ת של עזרא:
וטווה על יריכו. אבל בתפילין א"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ"ש הר"ב והלכה כו' בין באבן. פירש"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה:
הקובר. את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת:
שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י"ד סי' שצ"ג:
גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח') והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:
שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא"כ בשבעה. הר"ן. ועיין במשנה ו':
גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י') ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י"ט. והרמב"ם בפ"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ"א) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:
מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ"כ הר"ן. וטור יו"ד סימן ת' כתב לפי שא"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי:
עצרת כשבת. וכ"ש ר"ה וי"ה. תוס'. וכתב הר"ן דטעמא דר"א דס"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה"מ כו':
רבן גמליאל אומר ר"ה ויה"כ כרגלים. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ"ג) אלה מועדי ה'. ב"י בשם הרמב"ן. וכתבו התו' וכ"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר"ה וי"כ כו':
וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת"ק. תוס'. ומ"ש הר"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר"ה וכן יום אחד לפני יוה"כ. כמ"ש הרמב"ם בפירושו אע"פ שבחבורו בפ"י מה' אבל לא פסק כן בר"ה ויוה"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב' י"ד) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג') ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ"ד) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב' י"ב) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב' י"ג) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ"ש הר"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ"ק. ונ"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן:
אין קורעין כו'. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב' י"ג) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר"ב אלו הן שהכהן מטמא להם:
ולא מוליכין כו' אלא בסלים. פי' הר"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ"ל. הר"ן:
ולא בקנון. מפורש במשנה ג' פי"ו דכלים:
שלא להרגיל את ההספד. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב"ם פי"א מהלכות אבל:
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. פירש"י ששופעות זיבה. ומ"ש הר"ב דכתיב ותמת וגו' ה"ק רבי אליעזר בגמרא וצ"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת:
מענות מפורש במשנה דלקמן: . מענות מפורש במשנה דלקמן:
ר' ישמעאל. הר"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב"ם והמגיד גורס רשב"ג:
מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות. ובמשנה שבגמ' ורי"ף ל"ג אבל ול' רמב"ם בפי"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה:
נקבר המת. אפילו בר"ח. חנוכה. [ופורים] וכ"ש בחול המועד דחמיר טפי:
משנה מועד קטן, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב