תוספות יום טוב על מועד קטן ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על מועד קטן · ב · >>

משנה א[עריכה]

ומניחה לאחר המועד. כתב הר"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא:

זולף. פירש הר"ב שופך וכו'. עיין מ"ש במשנה ג' פי"ט דשבת:

וגף. פירש הר"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ"ה דע"ג. וכתבו התוספות י"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל:

משנה ב[עריכה]

וכן מי שהיה יינו וכו'. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא:

זולף כלומר מריק אותו בחביות. רש"י:

משנה ג[עריכה]

ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש"י:

יאבדו פירש הר"ב ב"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש"י יאבדו שאסור להנות מהן ע"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ"ז מהי"ט כתב בשם הרמ"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ"ד דגיטין. מ"מ כתב שכדברי הרמב"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל"ח כתב כדברי הרמ"ך. ונ"ל להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע"י היה תקלה דשהו עד לחוה"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר:

משנה ד[עריכה]

אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד. פירש התוספת דרבותא קמ"ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד אבל כל שאינו לצורך המועד ה"ה אפילו שאר דברים דאסור דהא במשנה דלקמן אסרו למכור פירות אלא לצורך המועד. וצ"ע אי צריך בהאי צנעה כמו בההיא דפירות כדלקמן. ע"כ. והמגיד כתב דשאר דברים אפילו שאינו צריך להם במועד רשאי הוא לקנותו בצנעה לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו ביום טוב. ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא בזול מותר הוא לקנותו. אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא נמי לא תנא לפי שא"ל בהן לצורך המועד ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו ועיין משנה דלקמן:

[בתים עבדים ובהמה. כן גי' הר"ב וכן הוא בסדר המשנה בגמ' אבל הרי"ף והרא"ש גרסי אבנים וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ויהיב התם טעמא דצורך המועד משכחת בכותל הנוטה לנפול ויש סכנה דסותרו ובונהו ביו"ט ולא די בסתירה דאם לא יבנה לא יסתור ובהגהת אשר"י כתב כן בשם הא"ז]:

שאין לו מה יאכל. מצינן למימר דפרושי קא מפרש. ומיהו בגמ' דייק [מההיא או שאין לו כו' דמשנה ד' פרק דלקמן] דה"ק א"נ מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות את נפשו. הר"ן:

אין מפנין כו'. פירש הר"ב כלים או תבואה שאינן לצורך המועד טור סי' תקל"ה וטעמא נראה משום טרחא ואתי למנועי משמחת יום טוב:

אבל מפנה לחצרו. כתב הר"ב לבית אחר כו' אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא והיינו רישא וכבר פירשה אלא דלעיל נקט סתם רחוק כלשון הר"ן במשנה והכא נקט ר"ה כמו שמבארו הר"ן בגמ':

אין מביאין כלים מבית האומן. שיחשבו הרואים שבעל הבית נתנם לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנם במועד. הר"ן:

משנה ה[עריכה]

מוכרי פירות כו' מוכרים בצנעה. והטעם שכל שאומנתו בכך כל השנה בעי צנעה. אף על פי שהוא לצורך המועד. וזהו שהזכירו מוכרים. המגיד פ"ז מהלכות יו"ט. ופירוש בצינעה בברייתא בגמ'. אם היה חנותו פתוח לר"ה פותח חציו ומניח חציו נעול ואם פתוח לסטיו פותח כדרכו כו':

הציידין ציידי [חיה] עופות ודגים. הר"ן:

בצנעה. כתב רש"י שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ע"כ. ולפי דבריו קשה למה נקטינן אלו. והרמב"ם פ"ז מהלכות יו"ט כפי מה שפירשו המגיד לא הצריך לעשותן בצנעה. אלא האומנים שעושין מלאכות לרבים. ופירש ב"י סימן תקל"ג דהטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו הן עושין אותם לצורך חול:

רבי יוסי אומר כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב"ם: