תוספות יום טוב על ביצה ה
<< · תוספות יום טוב · על ביצה · ה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
משילין. פי' הר"ב להשליך. לישנא דכי ישל זיתך (דברים כ"ח) גמרא:
ומכסין פירות כו'. פירש [הר"ב] ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט כו' וכ"כ רש"י. וכתב הרא"ש ויותר נראה כדברי ר"י. דבשבת דקתני בסיפא. קאי אהני תרי בבי. דמדקתני רישא ביו"ט אבל לא בשבת. ובסיפא קתני בשבת. משמע דקאי אתרי בבי. ע"כ:
וכן כדי יין. מוקמינן בגמרא בדטיבלא דאסור לטלטלן. והא קמ"ל. דלא תימא בפירות הראוין לטלטל דוקא. קמ"ל דאפילו באין ראוין. דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. ולמ"ד שאינו ניטל כמ"ש הר"ב במשנה ז' פט"ז ומשנה ב' פי"ח דשבת מוקמינן דוקא בפירות הראוין והדר תני וכן כדי יין כו' לאשמועינן דאפילו בהפסד מועט התירו. וכבר כתבתי שם דלא קיי"ל כוותיה:
ונותנין כלי תחת הדלף. כתב הר"ן ומיהו דוקא בדלף הראוי [לרחיצה] . דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו [כדפירש הר"ב בסוף פרק ג' דשבת] ע"כ. והטור סימן של"ח חולק בזה. [*ודבריו צריכין עיון ע"ש בב"י]. והרמב"ם פכ"ה מהלכות שבת אוסרו מטעם אחר. לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה:
לא עולין באילן. עיין משנה ח' פרק בתרא דערובין. ומ"ש הר"ב גזירה שמא יתלוש דהוי איסורא דאורייתא. דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש"י:
ולא שטין על פני המים. כתב הר"ב גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. פירש"י כלי של גומא. שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה. ולמדין בו לשוט:
ולא מטפחין. פירש הר"ב כף על כף. ויכו כף ויאמרו יחי המלך. דמלכים ב' י"א [י"ב] מתורגם וטפחו יד. [*ועיין לקמן]:
ולא מספקין. פי' הר"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל"א [י"ח]. [*ודברי הר"ב מפירש"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי"ף והרא"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ"ד). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי"ט סימן תקכ"ד. תפס לפירש"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של"ט. לא כתב אלא כפירש"י. אכן נ"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ"ל דקשיא לרש"י ודמש"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר"ב. וגם הרי"ף והרא"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ"ל זו]:
ולא מרקדין. בקהלת ג' עת לרקוד. מתורגם לטפזא בהלולא ובשמואל ב' ו' מפזז ומכרכר. מתרגמינן מרקד ומשבח. [*ועיין לעיל]:
ואלו הן משום רשות. פי' הר"ב משום דהנך דסיפא כו' קרי להני רשות. ולהנך קמאי קרי שבות. דאסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן. שאין בהן לחלוחית מצוה. רש"י:
לא דנין וכו'. כתב הר"ב וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת. וכתובה ליבמה. רש"י. וכתב הר"ן וכ"ש גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה. וצריך ג"כ שיהא נכתב בו ביום. ומש"ה לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה:
ולא מעריכין. כתב הר"ב ערך פלוני עלי. וכ"כ רש"י. והר"ן פירש ערכי עלי ע"כ. ולענין הדין שניהם שוים אלא לישנא דמעריכין דייק טפי לפי' הר"ב ורש"י. דאומר ערכי עלי בכלל נערכין הוא. כדפי' ברפ"ק דערכין. ודתנן מעריכין. משום דאסורא הוא מצד המעריך. ואילו תנא נערכים הוה משמע דאסורא מצד הנערך. וליתא:
ולא מחרימין. כתב הר"ב וסתם חרמים לבדק הבית. וכפירש"י והר"ן. ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס"ל דסתמן לכהנים במשנה ו' פ"ח דערכין. והא ודאי דכשמחרים לכהן. דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ"ש הוא דדמי למקח וממכר. כיון שהוא מהדיוט להדיוט. ורבותא הוי. לאשמועינן דאפילו לבדק הבית דלגבוה. מחזי כמקח וממכר. אלא דאכתי לא ניחא מ"ש וסתם חרמים לבדק הבית. דהא ליתא אליבא דהלכתא. ומ"ש הר"ב דכולהו אסרינהו משום מקח וממכר. עיין מ"ש בזה משנה ו' פ"ג. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין. כמ"ש במשנה ג' פרק כ"ג דשבת גבי מחשיכין כו' דמשדכין התינוקות כו'. י"ל דלא דמי כולי האי למקח וממכר. שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ולדסבירא להו כמ"ש בטור וב"י סימן ש"ו גבי משדכין. דאין להזכיר סכום ממון. רק לדבר אליו אם רוצה להשתדך לא קשיא כלל:
ולא מגביהין תרומה כו'. עיין פ"ק משנה ו':
כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת. ה"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יו"ט מיתנו. וק"ו בשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביו"ט ר"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'. [*ואף שבמשנה שבסדר ירושלמי הגי' כל שהוא משום שבות. משום רשות. משום מצוה חייבים עליו בי"ט. אפילו הכי ודאי דר"ל בשבת. דאלת"ה מאי שבות רשות ומצוה איכא. ואהיכא קאי]:
אין בין י"ט לשבת כו'. להיות מותר לכתחלה בי"ט. מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין. יש הרבה. שזה בסקילה. וכרת. וזה בלאו גרידא. כ"כ רש"י ותוס' במשנה ה' פ"ק דמגילה. ומה"ט ניחא נמי דלא חשיב מוקצה דבי"ט אסור. ובשבת מותר. כמ"ש במשנה ג' פרק דלעיל דלא בא אלא לומר דאין מותר בי"ט מה שאסור בשבת. וכתב הר"ב. אבל אנן קי"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' במשנה ה' פ"ק. וה"נ הבערה במשנה ה' פ"ב. ומ"ש הר"ב וה"נ איכא משילין. וה"ה דלפירושו ופירש"י לעיל. איכא נמי מכסים פירות כו'. דתני בתריה. ובפ"ק דמגילה משנה ה' כתב כגון משילין כו':
המוסר בהמתו לבנו. ואע"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן. ואינן מחשיבים אותם. כאילו הוציאם מרשותם. המגיד פ"ה מהלכות י"ט:
מערב י"ט. כתב הר"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש"י:
ביום טוב. כתב הר"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י"ט זה לא א"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ':
כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר"ן מסיק בנדרים פ"ו דף נ"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר:
בור של יחיד כו'. כל מקום ששונה בור הוא מים מכונסים. והכי מוקמינן בגמ' דאילו הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם פי' הממלא ראשון:
כרגלי אותה העיר. כתב הר"ב אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורה. וכן פי' רש"י. ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם. דאם לא כן הוא מעכב. כדפירש הר"ב במשנה ג' וכן פירש רש"י שם. אבל הטור סימן שצ"ז כתב אלפים אמה לכל רוח. ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת. אינו יכול להוליכו עמו. עד כאן. וכתב ב"י שכן נראה מפירוש רש"י. וקשיא לי דלדברי הטור משמע דאף על גב שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מכל מקום לא הפסידו האחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם. וקשיא מאי שנא מהא דפירש במשנה ג' ופסקו גם כן הטור לעיל מהך. וצריך עיון. ובשם הרשב"א והר"ן כתב הבית יוסף. דמתניתין בשלא עירב אחד מהם. אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום ערובו. שבור זה כבור שותפין ויש ברירה. ע"כ. ואפשר לי לומר שגם רש"י יסבור כן. ושאני ממתני' ג'. דבמים שדרך כל אחד למלאות. ומה שממלא שותהו. או עושה בו צרכיו. והם הולכים וכלים שייך בהם לומר יש ברירה. אבל בכלים שאינם מיוחדים דמשנה ג'. לא שייך לומר יש ברירה. שהרי אחר שעשה בכלי מה שרצה מחזיר אותו לשותפות. סוף דבר דברי רש"י מתישבים באחד משני הפנים שכתבתי. אבל דברי הטור. וכן לסברת בית יוסף בפירש"י צריכין עיון:
ושל עולי בבל. פירש הר"ב העשוי כו' באמצע הדרך כדתנן משנה ה' פרק ה' דנדרים:
כרגלי הממלא. פירש הר"ב דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר. דתחומין דרבנן. ובדרבנן קיימא לן דיש ברירה. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומה שכתב הר"ב דלא כרבי יוחנן בן נורי. במשנה ה' פרק ד' דעירובין:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אלא א"כ זיכה להם כו'. ואע"ג דבמ"ד בדבורא קני ליה השואל. כמפורש שם. שאני התם דא"ל שואל למשאיל גופיה. הלכך סמכא דעתיה. אבל הכא דלא אמר ליה. בעינן זיכוי. הר"ן:
אין משקין. כתב הר"ן לענין השקאה בעלמא. ודאי אלו ואלו מזונותם עליך ומותר להשקותם [עיין ריש פרק ג'] ומשום הכי מפרש בגמרא. דמשום שחיטה נקט. ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן דלשקי איניש והדר לשחוט. משום סרכא דמשכא. פירש רש"י שהעור תהא נוחה להפשט שהיא נדבקת יותר מדאי בבשר. והרמב"ם פירש שעל ידי ההשקאה תתיר ריאתה. ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת. ר"ל והרי אינה סירכא המטרפת:
הלנות בעיר. כת"ק בברייתא שפירש שיוצאות ורועות חוץ לתחום. ובאות ולנות בתוך התחום. ונמצא שהן מוכנות:
הלנות באפר. פירש הרמב"ם שם הכפרים והערוך מפרש כמו ותרענה באחו (בראשית מ"א). ורוצה לומר שהם חוץ לתחום כדאיתא בברייתא. והטעם מפני שהן מוקצים. ואין דעת אנשי העיר עליהן. וכבר כתבתי במשנה ג' פ"ד דבי"ט קיימא לן דמוקצה אסור. ומיהו מהכא ליכא ראיה דהא איכא לישנא בגמרא. דאפילו רבי שמעון מודה משום דהוו כגרוגרות וצמוקים. [כמ"ש במשנה ז' פרק דלעיל] דדחנהו בידים:
סליק מסכת ביצה:
משנה ביצה, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב