שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ז/דף ע

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ע עמוד א

המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרש"י ליה בתריה דאף ע"פ דאמתניתין דפרק דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכי לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש"י ז"ל אבל אתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל לא היה יכול להשהותה אלא שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ. והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתניתין בעודה ארוסה הא חייל נדרא אפילו אתשמיש המטה כשם שחל על שאר ההנאות ועוד כי פרכינן מעיקרא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אדפרכינן ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתניתין גופא דאתשמיש לא חייל נדרא משום דמשועבד לה כדפרש"י ז"ל.
ויש לתרץ לפי דברי רש"י דמרן ז"ל פי' משנתנו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף על גב דתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דלא קשיא תשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הא סברה וקבלה ולאוקימתא קמייתא דאוקימנא כשהדירה כשהיא נשואה אמזונות חייל נדרא משום דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אתשמיש המטה לא חייל והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכינן מעיקרא ממתני' גופה דמוכח מינה דאתשמיש לא חייל נדרא מדקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס, טפי ניחא לן למפרך ממתניתין דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדוקיא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידיה למזונות דשייכי אהדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמא בעונה אפקעוה רבנן לנדריה טפי משום בטול פריה ורביה וכבר פירשתי בפרק אף על פי אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדרא אתשמיש המטה באומר לה הנאת תשמישך אסור עלי.
ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנות לו לא משמע אלא איסור נכסיו ולא איסור גופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדירה בתשמיש המטה איירי הכא במדירה מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמו מתניתין דהכא אמתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכין אמרינן התם [ה"א] תמן תנינן שתי שבתות והכא אתמר שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו פירוש שהדירה מנכסיו בפירוש או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו. הריטב"א ז"ל:
והרא"ש פי' כפי' ר"ת דליהנות לו משמע איסור הנאת ממונו שהיא נהנית והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנין אינו בכלל לשון זה. ע"כ:

וז"ל ריב"ש המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. ואם תאמר תינח מזונות דאפשר בפרנס תשמיש מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמיש נאסר עליה משום דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה וההיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה כתב הרא"ה לא כשאומר הנאת תשמישי עליך אלא כשאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין האדם דבר האסור לו כדאיתא בפרק שני דנדרים. משמע מתוך פירושו ז"ל שיש בלשון הזה לשון תשמיש. והקשו בתוספות עליו דאם כן כי בעי לאוכוחי בגמרא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אמאי אצטריך לאתויי ההיא דקונם שאני עושה לפיך ממתניתין גופה שמעינן לה דמדלא אמרו יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ועוד למאי דבעי לאוקמא למתניתין כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת תקשי ליה הניחא מזונות תשמיש מאי איכא למימר.
אלא הנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דלישנא דמדיר את אשתו מליהנות לו לא משמע אלא הנאת נכסיו אבל לא הנאת גופו וטעמא משום דמשמע מדמדיר לה לדידה ולא לדידיה משמע דהיינו הנאת נכסיו ולא תשמיש דאיכא צערא נמי לדידיה וכן בירושלמי נמי דאמרינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה וכה אתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופי' דמדירה מליהנות לו אין במשמע אלא הנאת נכסיו ומיהו ודאי אם כשהדירה בפי' מתשמיש אינו נאסר עליה כיון דמשתעבדא ליה אלא באומר הנאת תשמישך עלי כדברי רש"י ז"ל שהדין אמת הוא אלא שאין אנו צריכין לו במשנתנו כיון שאין במשמע לשון זה תשמיש. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י דאלו אתשמיש לא חייל נדריה דמשועבד לה אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא והיינו דקאמר דיעמיד פרנס וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת וכיון שכן הא חייל לה נדרא אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדרה לא הוי משועבד לה ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא איכפת לן אבל בירושלמי אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו [ולא נהיר מאי קאמר אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו] אי נמי דאפילו בסתם לא משמע נדריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסיה ע"כ.

ואפשר לי לפרש דתלמודא תרתי קא פריך חדא מכח משנתנו מדלא אמר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ואם באת לחלק בין תשמיש למזונות דשאני תשמיש דהיינו עיקר אישות להכי מייתי מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו'. פי' דמזונות ומעשה ידיה שייכי אהדדי. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל והיינו דהאריך תלמודא ופריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. ע"כ. פי' כיון דע"כ אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה ומ"ה קתני מתניתין יעמיד פרנס עד שלשים יום מעתה שפיר פריך תלמודא אהנאת מזונות והא משועבד לה בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והתוס' ז"ל קצרו בלשון הגמרא לומר דאין בגמרא אלא חדא פירכא מהא דתנן קונם שאני עושה כו' ולכך הקשו על פירושו של רש"י דמגופא דמתניתין הוה מצי למפרך.

ועוד היה נראה לפרש דכי קתני במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו לאו כדקאמר הכין סתם דכיון דלא חייל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואף על גב דמצי לומר לה צאי מעשה ידיך כו'. דלא פלגינן דיבוריה בכה"ג אי נמי מליהנות לו משמע טפי הנאת תשמיש דהיינו הנאה מגופו ממש הילכך בעינן שיפרש להדיא מליהנות לו במזונות וכן משמע לשון הירושלמי כפשוטו ותלמודא דפריך וכיון דמשועבד לה כו' משמע ליה דמתניתין איירי בפירש להדיא מזונות ואע"ג דהתנא סתם ותני מליהנות לו ולא פירש להדיא מזונות כתב רש"י ז"ל דבפריש כן מיירי דהא אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה. ואם תשאל דבהנאת מזונות נמי איכא למפרך כן. תשובתך תלמודא פריך לה ומשני לה ולפי זה אין במשנתנו איסור הנאת תשמיש דבדפריש להדיא מזונות מיירי מתניתין והילכך ליכא לאקשויי על פירוש רש"י ז"ל מכל מאי דאקשו עליו התוס' דוק ותשכח. ומיהו אין במשמע לשון רש"י כן אלא דבמדיר מליהנות סתם מיירי ויש במשמע לשונו הנאת תשמיש והנאת מזונות ופלגינן דיבוריה דאף על גב דלא חל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה אהנאת מזונות מיהא חל כן משמע מלשונו של רש"י והא תריצנא לעיל מאי דאקשו עליו התוס' ז"ל. והר"ן פירש לשון רש"י בדרך יותר נאות וליכא לאקשויי עליו ולא מידי עי' עליו בפירושיו על ההלכות:
וז"ל הרמב"ן ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו פרש"י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובה והקשו עליו ללישנא דמוקמינן ליה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינה קושיא דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטל ליה ההוא לישנא אבל בירושלמי מצאתי בלשון הזה תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה והכא אתמר הכין תמן במדירה מגופו הכא במדירה מנכסיו ואיני יודע אם ר"ל דמתניתין במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה מליהנות לו אלא מליהנות משלו דהיינו מנכסיו אבל מגופו אינו במשמע. ע"כ:

והרשב"א כתב וז"ל מליהנות לו עד שלשים יום כו'. ואם תאמר תינח מזונות דסגי לה בפרנס תשמיש מאי איכא למימר דתהנה לו כולהו הנאות במשמע ולב"ש יוציא לב' שבתות ולב"ה לשבת אחת פרש"י דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים דהא לאוקמתא דמוקמינן לה בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה דההיא שעתא לא משועבד לה ולאו קושיא היא דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה כשהיא ארוסה ונשאת ודאי הא מצי למפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה אקשינן ליה והמחוור כשהדירה בפירוש מנכסיו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן וכו' תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו. ע"כ:

וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל המדיר את אשתו כו'. פי' אין זה מודר שהמודר הוא אומר איני זן ואיני מפרנס הילכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכין בו אם ברח ואינו לפנינו שנוכל לכופו או אם הוא גברא אלמא שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת כדאמרן בפרק אף על פי אבל זה אינו מודר שהרי זן על ידי פרנס הילכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה להוציא או שברח ומעגן את אשתו הוי מודר ומוסיף לה ג' דינרין בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שהוא עושה בעבור נדרו ומחזר למצוא פתח לנדרו הילכך נותנין לו זמן שבת אחת אבל אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח או בעוד שנמלכין בו לפייסו מוסיף לה ג' דינרין בשבת.
ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ואל נמתין לו אלא שבת אחת כדתנן בהמדיר את אשתו מתשמיש המטה. המורה פי' שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה ואינו נ"ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמה בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשי כיון דחייל נדרא גם נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ואל ניתן לו אלא שבת אחת אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת תשמיש בכלל. ע"כ:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא דאמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא אכפהו לזון דאלמא רב כופין קאמר וכן אמרו בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ועד כאן לא פליג שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהא מודרת היא מנכסיו דכ"ע כופין אותו להוציא. ומיהו יש מקומות דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסינן בירושלמי [פי"א ה"ז] על הא דאמרי' שאין מעשין אלא לבתולות והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה כלומר דאף על גב דקתני יוציא לא משמע כפיה בכל דוכתא עד דאיכא הכרחא אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מליהנות לו או המדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפילו באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין משמעותו כפיה על הגט אלא מבקשין על הגט וכופין על הכתובה. הריטב"א ז"ל:
רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה פי' אם נכנס נדרו בתוך השני כלומר שנדר יותר מחדש והיה לו לומר אלא יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כלשון ת"ק אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא ותחלת שנים קאמר ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה ולא קאמר יתר מכאן ובירושלמי משמע דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים משום דקתני בישראל שנים יוציא דגרסינן התם ר"י אומר בישראל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה דתנינן בסוף ג' דברי הכל ע"כ. ובתוספתא נמי משמע הכי דבכהנת אינו מוציא עד סוף שלשה לכ"ע דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים כו'. הרשב"א ז"ל:
המדיר [וז"ל] רש"י במהדורא קמא שנים יוציא ויתן כתובה וכיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ובכהנת הנשאת לכהן שאינו יכול להחזירה לאחר שגרשה וכהנת לאו דוקא דה"ה לישראלית הנשאת לכהן אלא כלומר ובאשת כהן שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו שהאריכו לו הזמן לפי שמאחר שיגרשנה תאסר עליו עולמית ואפילו ימצא פתח לנדרו. עד כאן:
המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דאם כן אמאי חמירא הא מרישא דאדרה מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתניתין מפירות דעלמא. ואם תאמר והא אין אדם אוסר פירות העולם על חברו ואף על גב דבגמרא אוקימנא מתניתין בשנדרה היא וקיים לה איהו וקרי ליה מדיר לפי שקיים לה ה"מ לשמואל אבל לרב מתניתין במדיר ממש משמע לן. ויש לומר דלרב מתניתין כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות. וכי תימא תיכול ותתסר ותמתין שלשים יום במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא בדמפרש והא בסתם וכדאיתא בגמרא בהדיא. הריטב"א:

שלא תטעום אחד מכל הפירות לא בכל הפירות מדירה אלא במין אחד מכל הפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינים בין מאכל רע כו'. הרא"ש ז"ל בתוספות ובפסקיו עי’:

גמ' וכיון דמשועבד לה כו'. פירוש להכי פתח וכיון דמשועבד לה כו' בוא"ו משום דקאי אתשמיש והכי קאמר דהא בלשון מליהנות לו תרי משמע תשמיש ומזונות והנאת תשמיש לא מתסר דהא משועבד לה ומשום מזונות יעמיד פרנס וכדפריש ז"ל במתניתין והילכך פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כי היכי דלא מצי מדיר לה אתשמיש משום דמשועבד לה הכי נמי אמזונות היכי מצי מדיר לה.

ודע שהתוספות לעיל בפרק אף ע"פ גבי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף כו'. קשיא להו דמאי פריך תלמודא הכא וכיון דמשועבד לה וכו' ולימא דמפקע שעבודא על ידי קונם. ותירצו דאלמוה נמי לשעבודא דאשה. וקשיא לי ומאי קושיא והא תלמודא פריך הכא מכח הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' דהיינו נמי קונם ואפילו הכי לא מפקע שעבודא. ותקשי מקונם אקונם ואפשר דלהכי כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם כו' מסתם משנה אסתם משנה פריך ע"כ. פי' אף ע"ג דפליגי עליה ר"ע ור' יוחנן בן נורי וס"ל יפר ואמרינן לעיל דשניא קונמות וכדאמרי' לעיל בפרק אף על פי מכל מקום מתנא קמא דהיינו סתם משנה קא פריך דס"ל דקונמות נמי לא מפקע ומכל מקום הא איכא למדחי קושית התוספות דפרק אף על פי.

ואפשר דס"ל לתוספות דהכא תרתי קא פריך מכח סברא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושוב מקשה עוד מדתנן קונם שאני עושה כו'. ואקושיא קמייתא קשיא להו לתוס' דמאי פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע על ידי קונם דמסתבר הכי דקונמות מפקעי מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל. ותירצו בתוספות דאלמוה נמי לשעבודא דאשה והשתא מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא קאמר רבי יוחנן בן נורי דיפר אלא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל בעודה תחתיו לא קדשי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי הוה לן למימר גבי מזונות דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה ולא מצי מדיר לה. אבל מלשונו של רש"י שבמהדורא קמא משמע דדוקא שעבודא דבעל הוא דאלמוה רבנן ולא שעבודא דאשה וקונם מפקיע מידי שעבוד ולכך כתב ז"ל דמסתם משנה אסתם משנה פריך דוק ותשכח:
שוב מצאתי להר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות שפי' כן ליישב דברי הרמב"ם עיין שם ולפי מאי דכתיבנא לשיטתו של רש"י ז"ל דהכא מכח תשמיש קא פריך דכי היכי דבתשמיש לא מצי מדיר משום דמשעבדא לה הכי נמי במזונות דמליהנות לו תשמיש ומזונות משמע וכדכתב רש"י במשנתנו אפילו אמאי דפריך וכיון דמשועבד לה וכו' בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לא תקשי ולא מידי דכי היכי דמתפרש לישנא דהמדיר אמזונות הכי נמי מתפרש אתשמיש וכי היכי דאמרינן אתשמיש דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אית לן למימר במזונות ואם תחלק בין שעבודא דתשמיש לשעבודא דמזונות הא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' הא קמן דאפילו מעשה ידיה דהויא לה כמזונות לגבי דידיה אין קונם מפקיע מידי שעבודה ולא בעי למפרך ממתניתין לחודיה דקתני קונם שאני עושה לפיך וכו' משום דאיכא לימר דתנא דמתני' לא ס"ל כהאי תנא אלא כהנך תנאי דפליגי אבל כיון דבהאי לישנא שייך תשמיש ולא חייל עליה נדרא ש"מ דכת"ק דאמר אינו צריך להפר ס"ל ולכך פריך מת"ק דאמר אינו צריך להפר:

והרמב"ן אזיל בשיטת התוספות וז"ל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם וכו'. ואי קשיא לך נימא התם טעמא משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל לבתר שעתא. ובשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר האי תנא סבר קונמות לאו קדושת הגוף נינהו ולא מפקע מידי שעבוד ולא בעי לאוקמי מתני' כר' עקיבא אלא לפי' ר"ת קשיא ואיכא למימר ודאי לדברי הכל כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה עלה אלמוה לשעבודא דאית לה עליו דכי הדדי נינהו ע"כ כנ"ל.

ואין להקשות אמאי דקשיא להו לתוספות ז"ל במתניתין על שיטתו של רש"י דמאי פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך מגופה דמתני' ה"מ למפרך דמאי קושיא להכי פרכינן מדתנן קונם שאני עושה כו'. דאי מגופא דמתניתין בקל יש לדחות דשניא תשמיש דליכא מידי תחתיה אבל מזונות דאיכא מעשה ידיה תחתיה איכא למימר דשפיר מצי מדיר לה דהרי מעשה ידיה תחת מזונות והוה ליה כאלו קאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך תדע דהכי מהדר תלמודא אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' והדר פריך עליה מדרב הונא דשייכא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והילכך דל מהכא קושית התוספות ולא תיקשי ולא מידי.
ויש לומר דשפיר מקשו התו' דמאן דפריך להכי מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לאסתיועי דלא שאני לן בין קונמות לאיסור אחר דהא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלמא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דאשה ולא כל כמיניה דמפקע לן לשעבודה והילכך קשיא להו לתוספות דמגופא דמתניתין דהיינו מתשמיש מצי לאוכוחי דאין קונמות מפקיעין ומיהו לא מייתי תלמודא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' למימר דלא נחלוק בין שעבודא לשעבודא דא"כ ממה נפשך אי מעיקרא סברינן דהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דומיא דאיש דיכול למימר צאי מעשה ידיך כו' ולהכי פרכינן שפיר דהאשה נמי יכולה לומר כן ואי סברינן מעיקרא דאין האשה יכולה לומר איני נזונת וכו' וכן האיש אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ומהדר ליה דהאיש יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ולא האשה אם כן מאי פריך ואם איתא לדרב הונא כו' הא תריצנא דליתא לדרב הונא אלא הנכון דלא מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלא משום קונמות דלא נימא דשאני קונמות דמפקיעין וכדכתיבנא ולכך קשיא להו לתוספות שפיר והא תריצנא לה שפיר לשיטתו של רש"י כנ"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל לאו כל כמיניה דמפקע שעבודה. ואם תאמר מאי קושיא דהא אסיקנא בפרק אף על פי טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדינא מפקעת. וי"ל דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה דכי הדדי נינהו אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע וזה כדברי רש"י ולא כדברי ר"ת דלא חלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמ"ש בפרק אף על פי ובפרק השולח.
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן ומי אמרו כיון דמשועבד לה לא מצי לאפקועי השעבוד ויש לומר דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיע שעבודה ובהא הוא דאלמוה לשעבודה וטעמא דמילתא משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגביה הא אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה נזונת מהם ואפילו לקדושת דמים דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש כדאמרינן בבע"ח דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם והילכך אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין מנכסים משועבדים ומה לי משועבד לגבוה ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו ואפילו בקונם שהוא קדושת הגוף דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו וכאלו נכסיה שלו לגמרי ואי מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אינן מוציאין ממנו כדאמרינן באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דינין הרי היא כמקדשה דבר שאינו שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו כנ"ל ע"כ.

עוד הקשה הרשב"א דמאי פריך תלמודא והא לא פקע שעבודה דיעמיד פרנס קתני ואיהו לא משועבד לה לזונה בידו. ותירץ יעמיד פרנס לאו חייב להעמיד קאמר דאם איתא הוה ליה למיתני חייב להעמיד פרנס עד שלשים יום ועוד דאי איתא דלא מצי לאפקועי שעבודה פרנס ל"ל הוא גופיה יפרנס דאיהו לא אסר מידי אנפשיה אלא ודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס ובדלא עביד שליחותיה כדאוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר כלומר על ידי פרנס מותר באומר כל הזן אינו מפסיד אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל שלשים יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. ע"כ:
וכתב גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכל שכן מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אף על פי שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו ואיכא לאקשויי כיון דקיימא לן דמידי דמשועבד לה לא מצי למידר ולאפקועי מתני' דאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה אמאי מפקע לה שעבודא דעונתה לב"ש תרי שבתות ולב"ה שבת אחת ואית דמפרק להאי קושיא דלא דמיא עונה למזונות דהתם אי אפשר לעמוד שעה אחת בלא פרנסתה אבל עונה דלאו כל שעה היא נתנו בו חכמים שיעור לנדרו ואנן לא מקררה דעתין מהא פירוקא דקושיין כדקאי קאי דכלום משהינן לה אלא שימצא פתח לנדרו כיון שאין נדר חל עליו אמידי דמשתעבד לה אמאי משהינן ליה אפילו שעה אחת עד שיותר נדרו מהשתא אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא דלאו כל כמינך לאפקועי שיעבודא דעלך.
והכי סלקא בידן ומפרקא לן דהאי קושיא גופה ופירוקא דילה משכחת לה בנדרים בפרק אלו מותרים האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בלא יחל דברו והתם מקשינן והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא קונם תשמישי עליך יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכיון דמתוקמא מתניתין דהתם באומר הנאת תשמישך ולא ניחא ליה בתשמיש דידה הכא נמי מתני' דהמדיר מתשמיש היכא דאמר לה הנאת תשמישך עלי דהא ודאי צריך שאלת חכם ופתח לנדרו ולא שנא בין דתאני הכא מתשמיש ולא שנא דתאני התם קונם שאיני משמשך קושיא דמפרכת אהאי מפרכת נמי אהאי ופירוקא דאתרצה אידך הוא הדין דאתרצה ביה האי אף על גב דהוה ליה לשנויי כי האי דהתם בהאומר לאשתו הרי את עלי כאמך פותחין לו פתח אחר ומוקי לה אביי דצריך שאלה מדרבנן ואף על גב דמדאורייתא לא אמר כלום ורבא מוקים לה בעם הארץ וההוא דלא אמר כלום בתלמיד חכם אלא מיהו שנויי דחיקי כי הא לא משנינן וכל שכן היכא דסלקא שמעתא אליבא דהלכתא ומתוקמה כתקנה. ע"כ:

וכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש לית ליה רשותא לאפקועי שעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מ"י כו'. דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה אי נמי פירות דעלמא דלא חייל ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שעבודה אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומ"ה חייל נדרא אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי והני מתני' כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי.

מיהו אי קשיא הא מתני' קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה ענוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע"ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא ומתני' דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה ואלו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא קא יהיב לה מזוני ומ"ה אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא חייל נדריה ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצ"ע.
ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמ' ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה וזה הפי' הוא הנכון. א"נ יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפי' נכון ע"כ:

הקשו בתוספות דמאי פריך תלמודא כיון דמשועבד לה כו'. אמאי לא משני כגון דתלה למזונות בתשמיש המטה שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תהנה מנכסי ותירצו דאה"נ דלרב הוה מצי לשנויי הכי דלאחר ל' כשתהנה צריך להוציא לאלתר דרב דאמר בסתם יוציא לאלתר אבל שמואל דאמר אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אם כן לדידיה לאחר שלשים תהנה ותאסר לב"ה שבת אחת ולב"ש תרי שבתות וניחא ליה לשנויי חדא שינוייא לתרוייהו.
והקשה ה"ר יוסף קלצון ולוקמא לשמואל נמי כגון דתלה בתשמיש המטה וכגון דאמר אם תהנה משלי עד שלשים יום תהא תשמישך אסור עלי ז' ימים קודם סוף שלשים או לב"ש שתי שבתות אם כן לסוף ל' יום אם תהנה תהא אסורה למפרע ט"ו ימים ונמצא ששמשה באיסור ולכך צריך לפרש שתי שבתות כדאמרינן בנדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא ישן למחר והשתא מתוקם שפיר יוציא לאלתר לאחר שלשים יום שהרי פירשה כבר ט"ו ימים קודם. וי"ל דלא משמע ליה לאוקמי מתני' הכי משום דלא פסיק ליה דזימנין דהוי יותר או פחות כגון שאמר לה שתאסר שלשה שבועות למפרע אם תהנה נמצא שלא יעמיד פרנס אלא שלשה שבועות. כן כתב הרא"ש ז"ל.
עוד הקשה הרא"ש ולוקמה כגון שנדרה איהי מליהנות משלו וקיים לה איהו ותירץ הר"ף ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמי כולהו המדיר דמתני' דנדרה איהי הלכך אוקי המדיר קמא במדירה הוא וכל הני אחריני נקט המדיר אגב רישא.
והריטב"א כתב וז"ל ולא ניחא לן לאוקמה כשנדרה איהי שלא ליהנות משלו משום דלישנא דהמדיר לאו משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד דאי נדרה היא הא שמעינן לר' מאיר דאמר דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאיתא לקמן וסתם מתני' ר"מ וא"כ למה יוציא ויתן כתובה דהכי פרכינן לקמן כדאוקימנא לסיפא דמתני' כשנדרה היא. ע"כ:

דף ע עמוד ב

נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך וכו'. ואם תאמר ואמאי לא פרכינן הכא כדפרכינן בפרק אע"פ דהא לא אמרה הכי ויש לומר דהתם דהקדישה מעשה ידיה ואנו מסרסין לשונו לומר דידיה למעשיהן קאמר פרכינן דהא לא אמרה הכי אבל בכאן אין אנו מסרסין לשון נדרו כלל אלא שאנו אומרין דסתם המדיר כך משמעותו. הריטב"א ז"ל:
וכן תירצו בתוספות וכן כתב הרא"ש דבהא אין אנו אומרין מה שהוא אינו אומר אלא טעם בעלמא למה הוא מדירה משום שרוצה שתהא מעשה ידיה לעצמה ואין צריך להוסיף על לשונו כלל אבל התם המקדיש מעשה ידי אשתו אין קדוש כלום אלא דצריך לתקן דבורו שצ"ל יקדשו ידיך לעושיהם הלכך פריך והלא לא אמר הכי. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל נעשה כאומר לה כו' ואף על גב דלא אמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דודאי אדעתא דהכי אסרה הלכך תו לא משועבד לה למזונות ע"כ. משמע מתוך לשונו ז"ל דהכא סמיך תלמודא אמאי דפריך תלמודא ומשני לעיל בפרק אע"פ ומיהו במהדורא בתרא חזר ופירש כפירוש התוספות ז"ל:

ואם איתא לדרב הונא כו'. ואם תאמר אמאי לא הקשו לרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אלמא (מעשה ידיה) [מזונות] עיקר ואינו יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך מאי איכא למימר ויש לומר דאפילו לרב הונא יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואי ספקה ספקה ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו והיינו דמקשה לקמן א"כ פרנס למה ומתרץ בדלא ספקה אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר יכול הוא לומר צאי מעשה ידיך כו' בין ספקה בין לא ספקה לא יתן לה כלום יותר. הרשב"א ז"ל:

וז"ל ריב"ש הא דאמרינן שיכול לומר לה צאי לאו אליבא דר"ל בלחוד אתא דאמר מעשה ידיה עיקר אבל לרב הונא דאמר מזונותיה עיקר לא דאם כן היכי אמרינן הכא שיכול לומר לה והא לא קי"ל כר"ל אלא כרב הונא וכדאיפסקא הלכתא כותיה לקמן בפ' שני דייני גזרות אלא ודאי אפילו לרב הונא וכו'. ואין כן דעת הרמב"ם ז"ל פרק עשרים מהלכות אישות גם רש"י כתב בפרק אחרון דדוקא כשקבלה עליה. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל ואם איתא לדרב הונא כו'. מהאי לישנא שמעינן דהא [דאוקימנא מתני' דהכא באומר לה צאי מע"י במזונותיך דאפי' לר"ה הוא, דאי לא היכי אמרי' השתא אם איתא לדר"ה דהא] אוקימנא מתני' דהכא דלא כותיה ואם כן ליתא לדרב הונא והוה לן למימר ולרב הונא דאמר אלא ודאי כדאמרן וכן בדין דאע"ג דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דאפי' לרב הונא דקסבר מזונות עיקר יכול ליתן לה מעשה ידיה שהיא חייבת לו בדמי מזונות ואם אינה מספקת משלים לה ואם מספקת פטור בכך דהשתא ודאי אליבא דכולי עלמא מפרקינן לה ואפילו לרב הונא. תדע מדאמרינן ואם איתא לדרב הונא ואלו האי פירוקא לא אתי לדרב הונא מאי קאמר אם איתא פשיטא דליתא דהא מתני' תיובתא אלא ודאי אליבא דכ"ע קא אמרינן וכולה סוגיין נמי אליבא דכ"ע בין לרב הונא בין לר"ל.
ומאי דמקשינן נמי אי הכי פרנס למה לה ומתרצינן בדלא ספקה אתיא נמי אפילו אליבא דר"ל ואפילו לר"ל כשאינה מספקת חייב לה במזונותיה ולא פליגי להו ר"ל ורב הונא אלא אם היא יכולה לומר לבעלה איני נזונת ואיני עושה אבל דברי הכל שהוא חייב במזונותיה ואינו יכול להפטר דהא ארוסה שהגיע זמן חייב במזונותיה ואינו נותן לה מעשה ידיה כדמוכח לקמן במכילתין בפרק שני דייני גזרות וכיון שכן נשואה שחייב במזונותיה מן הדין ועיקר חיוב מזונות עליה שאם אינה מספקת שהוא חייב לה וכן דעת רבינו הרב רבינו משולם בן הרב ר' משה ז"ל:

ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל מתוך שיכול לומר כו'. דקסבר מעשה ידיה עיקר אמאי אינו צריך להפר הא קא חייל נדר שפיר ולא משעבדא לה למעשה ידיה לפי שנעשית כאומרת לו איני נזונת ואיני עושה דכיון דמזוני הוא עיקר לרב הונא ואיהו לא בעי מזונות תו לא הויא מעשה ידיה דידיה ע"כ.
משמע מלשונו ז"ל דבהכי נמי פליגי דלרב הונא אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' דמזוני עיקר ומ"ד דיכול לומר צאי מעשה ידיך כו' קסבר מעשה ידיה עיקר וצריך לתרץ שמעתין אליביה ז"ל ובמהדורא בתרא השמיט כל זה:

לא תימא נעשה אלא אימא באומר לה צאי כו'. לא הוה מצי למימר הכא מתני' ר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"ה נעשה כאומר כדאמרינן לעיל בפרק אע"פ דלא דמי דמשום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לתקן דבורו אבל להוסיף על דבריו דברים אחרים שאינו אומר לא. כתוספות. ולי נראה שלא אמר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא בהקדש וצ"ע ובדיקה בתלמוד. ריב"ש ז"ל:
אי הכי פרנס למה לי ושמעינן מהכא שהאומרת איני נזונת ואיני עושה הבעל פטור מכסויה ולבושה דאי לא נימא דפרנס לשאר צרכיה חוץ ממזונות דאף ע"ג דשאר פרנסה כיון דלא אתיא אלא מזמן לזמן רחוק לא הוה ליה למתני שלשים יום מ"מ לא הוה לן למפרך פרנס למה לי והוה לן למפרך אמאי ל' יום ותו לא אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
וז"ל גאון ז"ל אי הכי פי' שעושה ואוכלת פרנס למה לה פי' תעשה ותאכל. ע"כ. ונראה דה"ק אי הכי פרנס למה אי אמרת בשלמא דמתני' איירי בנדרה איהי וקיים לה איהו דומיא דאינך דקתני המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות כו' ניחא דאיצטריך פרנס אבל השתא דעושה ואוכלת פרנס למה כנ"ל:
הדר קושיא לדוכתיה דכיון דמשועבד מי מצי מדיר לה דהכא נמי משועבד לה למה דלא ספקה למעשה ידיה לגדולים כגון לחם ובשר ויין ופירות ושמן ושאר דברים קטנים. רש"י במהדורא קמא:

במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים פי' ובדברים קטנים לא אלמוה רבנן לשעבודא וחייל נדרה. הריטב"א ז"ל.
וצ"ע דאם כן מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו איברא דמשועבד לה כיון דרגילה בהו ומיהו קונם מפקיע שעבודא בהאי ולא אלמוה רבנן כל כי האי שעבודא וכל כיוצא בזה פירשו התוס' לקמן גבי הא דמשני שהגיע זמן ולא נשאו והיינו לפי שיטתם ז"ל וכדבעינן למכתב בס"ד והלכך הכי נמי משמע דבעי לתרוצי הכא לפי פירושו של הריטב"א ז"ל מעתה קשיא מאי פריך תלמודא הא רגילה בהו ואפשר דמ"מ פריך דכיון דרגילה בהו הוה לן לאלומי נמי לשעבודה בהא. ורש"י ז"ל לא פי' כן שכתב ז"ל וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה. ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב וז"ל הא רגילה בהו ומשועבד לה דאינה יורדת עמו. וקא מגלגלא בהדיה בדברים גדולים שדרכן של בע"ה ולא היתה מבקשת דברים קטנים שהיא רגילה אף על פי שהיתה בידה לבקש דאינה יורדת עמו. עד כאן:

השתא דאדרתן כו'. ואי קשיא אכתי כיון דרגילה בהו בבי נשא קי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו והא משועבד לה והדר קושיין לדוכתיה יש לומר כיון דמגלגלא בהדיה הנה מוחלת לו את כבודה ואינה רוצה לתובעו בהם וכיון שבתורת מחילה הא קא מגלגלא בהדיה ובשעה שנדר לשלם היתה עומדת וחייל נדרא אף על פי שעכשו שהוא מורד בה היא יכולה לתובעו הנדר חל כבר וכיון שחל רגע אחד שוב אינו בטל הלכך אינו יכול ליתן לה אותם הדברים שהיתה רגילה בהם אלא ע"י פרנס. רבינו ישעיה מטראני ז"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ויש ששואלין כיון דמן הדין חייב בדברים קטנים הדרא קושיא לדוכתא אמאי צריך להעמיד פרנס נאמר דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ומתרצינן שאע"פ שאין הנדר חל על דברים גדולים אבל על דברים קטנים שאינה צריכה להם כל כך יחול הנדר ע"כ:

וז"ל הריטב"א השתא דאדרתן כו'. פי' ולכך לא מחלה לו ומיהו חייל נדרה כיון דכי אדרה הות מגלגלא בהדיה לא אלמוה רבנן לשעבודה. ע"כ:

והרשב"א פי' כר"י מטראני ז"ל שכתב וז"ל השתא דאדרתן כו'. וכיון דבעידנא דאדרתן מגלגלא בהדיה חייל נדרא ומיהו כיון דהוה רגילה בהו בבי נשא ואיהי לא מחלה עד השתא אלא משום דהוה מגלגלא בהדיה לא מפקע ליה נדרא לגמרי אלא מעמיד פרנס ומפרנס. ע"כ:

וכן פירשו בתוספות בלישנא קמא וכן פי' ריב"ש וז"ל דאמרה ליה עד האידנא וכו'. פי' ומכל מקום כיון דבעידנא דאדרה הוה מגלגלא בהדיה חייל נדריה דהא מחלה להו אלא דלא מחלה להו לגמרי אלא כל זמן דמגלגלא בהדיה וכיון דאדרה דלא מצי מגלגלא בהדיה מחוייב הוא לה בדברים אלו ולפי' חייב להעמיד פרנס. ע"כ:
וז"ל ר"ח בדספקה בדברים גדולים כלומר שמספיקין לה מעשה ידיה בפת וקטנית והיא היתה רגילה בבית אביה לאכול בשר ודגים ונכנסה אצלו והוא אין דרכו לאכול אלא פת וקטנית והיתה אוכלת עמו כמנהגו וטוענת עתה כמה דהוינן כחדא הוינן מצותא בהדך ואוכלית מה שאתה אוכל השתא דאדרתן לא מצינא בפת וקטנית לפיכך חייב להעמיד לה פרנס להספיק לה דברים קטנים כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ע"כ:

ומ"ש עד שלשים יום פי' בשלמא אי אמרינן דיעמיד פרנס אכולהו מזונות ניחא עד שלשים יום ותו לא דטפי לא מצי לאתזוני ע"י פרנס שיהו מזונותיה תלויין ע"י אחר אבל כיון דאמרת דלדברים קטנים בלחוד הוא מ"ש עד שלשים לעולם הוה לן למימר דאפשר להתפרנס כו'. ומשני אלא משום זילותא הוא דטפי משלשים יום שמעי אינשי בנדר וזילא בה מלתא שאומרים שמפני שמצא בה ערות דבר הדירה אבל כל שאינה מספקת לדברים גדולים ודאי אפילו שלא ע"י נדר יכולה להתעכב שלא להתפרנס ע"י פרנס אלא ע"י בעלה יותר משלשים יום וההיא דלעיל דהמשרה את אשתו ע"י שליש מיירי כשהתנה עמה.
וכן הוא בירושלמי דמקשינן התם ויעמיד פרנס כלומר לעולם ומהדרינן רשות היא ביד האשה לומר אי אפשי להתפרנס מאחר אלא מבעלי ופרכינן עלה והא תנינן המשרה את אשתו ע"י שליש כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה פי' המשרה את אשתו כשרצתה וקבלה עליה אבל בעל כרחה לא אבל מדברי הרמב"ם דלעולם יכול הבעל להשרותה ע"י שליש שלא ע"י הדרה דלא זילא בה מלתא אבל בהדרה דזילא בה מלתא לא וכן היה סבור הרמב"ן אלא שחזר בו מפני הירושלמי. ריב"ש ז"ל:

וז"ל הרשב"א ז"ל עד שלשים יום לא שמעי אינשי ולא זילא בה מלתא כו'. כלומר שמעי דאין אני מתפרנסת על ידי בעלי וזילא בי מלתא ולאו משום דהשרה לעצמה קאמר דזילא אלא משום שמשרה אותה ע"י אחרים וכן מפורש בירושלמי ויעמיד פרנס לעולם כו' עד כאן שקבלה עליה כאן שלא קבלה עליה ומסתברא דאפילו להשרותה לעצמה ושלא ע"י שליח כן דגנאי הוא לה ושמעי אינשי וזילא בה מלתא דמה יאמרו הבריות מה ראתה זאת להתגרש מעל שלחן בעלה וזה נ"ל יותר נכון ומה שאמרו בירושלמי לאו דוקא ע"י שליש אלא אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי ועמו קאמר ע"כ.
ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל וזילא בי מלתא להיות תחתיך מודרת הנאה. ע"כ:
ואי בעית אימא כשהדירה כשהיא ארוסה ארוסה מי אית לה מזוני פי' וכיון שכן פרנס למה לה כשהגיע זמן ולא נשאו ואי קשיא אם כן הדרה קושיין לדוכתא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כתב רש"י משום דשאני מזונות דארוסה מדרבנן פי' לפי' וכי אמרינן דמשום דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ה"מ במזונות דנשואה דמחייב בהו מדאורייתא ואינו דין דהא סוגיין בכולא מכילתין כמ"ד מזונות אשת איש דרבנן ועוד דהא מקשינן אמתני' דמזונות מהא מתני' שאני עושה לפיך והא לכ"ע מ"י מדרבנן נינהו ומדמי לה למזונות אלמא אף ע"ג דמדרבנן משעבדי כיון דתקינו להו רבנן לא חל נדרה ומיהו בירושלמי משמע לכאורה כדברי רש"י דהתם מקשינן אמתני' וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ופריק כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תורה אבל אין זו שיטת גמרתנו.
והנכון דהכא מיירי כשהדירה סמוך להגעת זמן דאכתי לא חל חיובא עליה דהשתא ליכא למימר סברה וקבילת כמו בנשאת דהגעת זמן ממילא קא אתי א"נ אפילו שהדירה אחר הגעת זמן וטעמא משום דקונמות מפקיעין מידי שעבוד דלא אלמוה רבנן אלא לשעבודא דאשתו נשואה אבל לא הארוסה. ריב"ש ז"ל.
וכן תירצו בתוספות והך תירוצא בתרא היינו כפי שיטת התוספות דכתבינן לעיל דתלמודא הכי פריך וכיון דמשועבד לה וכו' והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' פי' מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא פליג ר' יוחנן בן נורי דיפר אלא משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל מהשתא לא קדיש משום דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל והכי נמי איכא למימר הכא דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה וכיון דהיינו קושיין משני שפיר דלא אלמוה רבנן לשעבודא דאשה כל זמן שלא נשאת אבל לשיטת רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל דפריך מדברי ת"ק דאמר אין צריך להפר דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד וכדפרישנא לעיל לא שייך לשנויי הכין כלל דוק ותשכח:
וז"ל הרשב"א בשהדירה כשהיא ארוסה פרש"י שהדירה אחר שהגיע זמנה לינשא דאע"ג דחייב לזונה מדאורייתא מיהא לא משועבד לה ולפיכך חל הנדר וכיון דמדרבנן חייב לזונה יעמיד פרנס ויש מקשים עליו דהא מעשה ידיה אע"ג דלא משועבד ליה לבעל אלא מדרבנן נדרה לא מפקע ליה ומ"ש איהי ועוד דאפילו נשואה אינה נזונת דבר תורה דמזון האשה תקנת חכמים היא וכדאמרינן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולרב הונא נמי אמרינן כי תקינו רבנן מזוני עיקר.
ונ"ל דאי משום הא לא קשיא דמאי דאקשו מדלא מפקע נדרה שעבודיה דבעל אע"ג דליתא אלא מדבריהם ליתא דהתם עשאוהו לכל דבריו אבל איהו שעבודא בלחוד הוא דאית לה עליו ומדרבנן ומאי דהקשו דנשואה נמי אינה נזונת אלא מדרבנן איכא למימר דמדאורייתא היא נזונת דכיון דאשכחן תנאי דס"ל בפרק נערה דמזונות דאורייתא ודרשי לה משארה כסותה ועונתה ולא אשכחן תנא דפליג עלייהו בהדיא אלא תנא דברייתא דתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וההיא כבר תריצנא לה בפרק אע"פ ואמרינן תני תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אמאי מפליגינן תנא בכדי והרמב"ם כן כתב דמזונות דאורייתא בפרק י"ב מהלכות אישות והא דאמרינן בפרק הכותב [פג א'] ובפרק חזקת הבתים [מט ב'] אמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה דמשמע דמזונות תקנת חכמים היא ליתא אלא משום דאפקעינהו רבנן למזונותיה אלא אם תתן מעשה ידיה לבעלה ונמצאו מזונותיה תלויין במעשה ידיה שהם מדרבנן משום דהפקר ב"ד הפקר לפום כך קרי להו תקנת חכמים כנ"ל. אלא דקשיא לי לפירושו של רבינו ז"ל דמשמע דעיקר מה שאינו יכול להפקיע שעבוד מזונותיה של נשואה היינו משום שהם דבר תורה ואינו דהא הקדש מוציא מידי שעבוד ואף על גב דשעבודא דאורייתא אלא הכא משום דאלמוה רבנן לשעבודה אינו יכול להפקיעו וכיון שכן אדרבא בשל דבריהם היה להם לעשות חזוק יותר והפי' המחוור כשהדירה קודם שהגיע זמנה לינשא ואחר כך הגיע זמן וכן פי' הראב"ד ומיהו בירושלמי נראה כפירושו של רש"י ז"ל דגרסינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמאן דאמר אין מזונות לאשה מדבר תורה ע"כ.
ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל שהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה ומצי לאדורה מי אית לה מזוני שיעמיד פרנס שהגיע זמן ולא נשאו כלומר שהדירה קודם שיגיע זמן דאכתי לא משועבד למזוני לפי' הדירה ולמחרת יום נדרו הגיע זמן ונתחייב במזונותיה מדרבנן והיינו דקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס. ובמהדורא בתרא תקן פירושו וכמו שכתבו המפרשים וכדכתיבנא בסמוך:
וז"ל הרא"ה פרש"י כשהדירה כשהיא ארוסה דמזוני דידה דרבנן ואיכא דקשיא ליה אכתי היכי מצי מדיר לה כל כמיניה למפקע ליה לשעבודא דומיא דמעשה ידיה. וי"ל דשאני הכא דאפשר בפרנס וכיון דכן הא דמקשינן לעיל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה בדין הוא דיכלי לתרוצי דקסבר מזונות דרבנן דקי"ל הכי והכי נמי סוגיין בכל דוכתא אלא דשני ליה לרווחא דמלתא ואליבא דכ"ע. ובירושלמי נמי אמרינן וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ואמרינן תפתר כמאן דאמר אין מזונות לאשה דבר תורה.
אבל ה"ר יהוסף הלוי בן מיגש פי' שהדירה כשהיא ארוסה קודם שהגיע זמן ואחר כך הגיע זמן וכדמוקמינן לה נמי כשהגיע זמן ואתיא כאידך נמי דאמרינן שהדירה כשהיא ארוסה ונשאת למימרא דכיון דמקמי דחל שעבודא דידה עליו אדרה תו לא חייל עליה שעבודא דהוה כמי שהדיר את חבירו מנכסיו ואח"כ הלוהו מנה שאין ספק שאסור לו להפרע ממנו. ע"כ:

ומאי שנא עד שלשים יום יש לפרש דלאו היינו מאי דבעי לעיל דלעיל בעי ומאי שנא עד שלשים יום אפילו טפי נמי אמאי לא כיון דלדברים קטנים בלחוד יעמיד פרנס וכדפרישנא לעיל והכא בעי כיון שהוא מפרנסה מכל דבר ע"י פרנס אף בציר משלשים יום זילא בה מלתא ומשני עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה וכו'. פי' ברצון טוב ובפנים יפות ואינה מצטערת ולא מתביישת כלל דממטי לה מזונא לגו ביתא די סיפוקה מבלי שאלה. ואין לך לומר דאם כן אפילו טפי נמי דחזקת שליח עושה שליחותו לעולם דטפי לא עביד שליח בפנים יפות ותבא לידי זילזול ובושה. ולא נהירא הך פירושא דכיון דלא בעי אלא ומאי שנא עד שלשים דבציר משלשים נמי לא הוה לסיומי בשנויה טפי לא עביד שליח כו':
וז"ל הרשב"א ומאי שנא עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד כלומר לא עביד בחפץ אלא ברוע פנים והיא בושה ומצטערת ואע"ג דמעיקרא נמי ע"י שליח היתה מתפרנסת לא היה קבוע אלא פעם על ידי זה ופעם על ידי אחר וכולן בחפץ. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל ומ"ש עד שלשים יום פי' דהכא ליכא למימר כדאמרינן לעיל דעד שלשים יום לא זילא מלתא טפי זילא מלתא דדלמא הכא אפי' יותר משלשים יום ליכא זילותא כיון דעדיין אינה נשואה ואינו מפרנסה לעולם אלא על ידי שליח א"נ דהכא אפילו תוך שלשים יום זילא בה מלתא כיון שהוא מפרנסה מכל דבר על ידי פרנס העושה כן מעצמו כדלקמן עד שלשים יום עביד שליח שליחותיה מכאן ואילך לא עביד שליחותיה פי' דאפילו משכח פרנס דאמר דעביד הכי כל ימיה אנן לא סמכינן בהא דאנן ידעינן בודאי דלא עביד שפיר שליחותיה כיון דמנפשיה עביד מה שאין כן במשרה את אשתו על ידי שליש שהוא עושה בשליחות גמורה ומשל בעל ועוד דהתם קבלה עליה.
והא דאמרינן דארוסה שהגיע זמן יכול להשהותה שלשים יום או טפי משלשים יום כל היכא דעביד שליח שליחותיה כראוי ה"מ כשאומר שרוצה לכנוס אלא שאינו יכול לכנוס עכשיו הא לאו הכי לא כל הימנו לעגן אותה אלא כופין אותו לכנוס או לפטור. ע"כ:
והתוספות מפרשים דהכא נמי לא קבעי אלא כדלעיל דמ"ש עד ל' יום אפילו טפי נמי מדקא מסיים ואזיל בשנויה טפי לא עביד שליחותיה ולא שייך הכא טעמא דזילותא דכיון דלא נשאת לא מזדלזלא במידי. והקשו בתוספות ויעשה לה תקנה אחרת כגון שיתן לו לחברו במתנה והלה יתן לה כמו גבי בא בדרך דמייתי לקמן ולמאי דפרישנא לעיל ניחא דכל כי האי גונא זילא בה מלתא ליטול במתנה משום אדם ואפילו בדרך ערמה אבל ע"י פרנס כיון דהפרנס ישתלם מהבעל לא זילא בה מלתא אבל לשיטת התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא פי' שום זילותא וכדכתיבנא קשיא דיעשה לה תקנה זו ויחיה לעולם אפילו טפי משלשים יום ותירצו דאה"נ אלא שאינו מצוי לפרנס בזה הענין שהוא ירא שמא יחזיק בו אותו שנתנם לו.
עוד הקשו בתוספות דיתן לה על ידי הפקר כדתנן גבי בא בדרך ואין שם אחר מניחו על גבי סלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ולשיטתינו דפרישנא לעיל ניחא נמי הא דבהכי נמי איכא זילותא טפי שתטול בדרך הפקר אבל ע"י פרנס דהויא ליה כשליח דבעל ליכא זילותא אבל לשיטת התוספות קשיא דכל שלא נשאת ליכא שום זילותא ותירצו בתוס' דהא ודאי לא שרי' אלא לבא בדרך הואיל ולא נכנסו המזונות לרשות אחר משיצאו מיד המדיר דנראה כאלו הן עדיין ברשותו ותקנתא נמי דחנוני הרגיל דלקמן לא אפשר למעבד דטפי משלשים לא שכיח דעביד כה"ג הואיל והמדיר אינו נותן לו מעות תחלה והך דחנוני נמי זילא מלתא טפי מפרנס ולהכי ניחא למאי דפרישנא לעיל.
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל מאי שנא עד ל' יום הא לאחר שלשים יום נמי על ידי פרנס הא זן אותה דהא בבית אביה היא ותירוצא דלעיל לא ניחא לתרוצי הכא דכיון דבבית אביה קיימא מאי זילותא אית לה אי אדרתה הא לא קיימא תותיה ע"כ. ואפשר נמי לתרץ לשיטת רש"י כל מאי דקשיא להו לתוספות דאיברא ודאי דזילותא דמזונות דעל ידי פרנס לית לה דהא בבית אביה היא אבל זילותא דלקבל מתנה מאחר וליטול מההפקר ודחנוני אית לה אבל למאי דתירצו התוספות דכל שלא נשאת ליכא זילותא קשיא להו כל מאי דהקשו ז"ל ואי מפרשי זילא בה מלתא דאמרינן לעיל דהיינו משום דאדרה דאמרי אינשי אי לא דמשכח בה שום גנות לא הוה מדיר בה א"נ למאי דפירשו התוספות בסמוך והר"י ן' מיגש דהדירה כשהיא ארוסה עד שלא הגיע זמן ולכך חל הנדר ושוב הגיע זמן ולכך יעמיד פרנס והלכך משמע דאפילו הדירה זמן טובא עד שלא הגיע זמן וכיון שכן ליכא לשנויי כדלעיל עד ל' יום לא שמעי בה אינשי כו' דהא יש לה זמן רב שהדירה והזלזול מזמן הנדר קא אתיא ולכך חזר התלמוד ובעי עלה דהאי שינויא דהגיע זמן ומ"ש עד שלשים ודע דרש"י נשמר במהדורא קמא מקושיא זו ופי' ולמחרת יום נדרו הגיע זמן כו' וכדכתיבנא לעיל ומיהו אי זילותא היינו מאי דמפרנסה על ידי פרנס וכדכתב הרשב"א וכדכתבינן לעיל ליכא למימר הכי אבל רש"י במהדורא קמא כתב זילא בי מלתא להיות תחתיו ומודרת הנאה ע"כ. וכדכתיבנא לעיל.
עוד כתב רש"י במהדורא קמא עביד שליח שליחותיה לאו משום דהוי פרנס שליח לבעל דהא לקמן מוקמינן דלאו שליחותיה הוא אלא ה"ק דמתני' מלתא דשכיח קתני דעד שלשים יום אדם עומד בטובתו לזון אשת חברו משלו בלא ציוויו יותר מכאן לא דטריחא ליה מלתא ע"כ. והרשב"א והריטב"א לא פירשו כן וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הרא"ה ומאי שנא עד ל' יום השתא הוא דקשיא לן כיון דמוקמינא לה בארוסה מאי שנא עד שלשים דליכא למימר טעמא דזילותא כשהיא מתפרנסת על ידי אחר דארוסה בלאו הכי נמי הרי מתפרנסת ע"י אחר ואמרינן עד ל' יום עביד שליח שליחותיה טפי לא עביד שליח שליחותיה לאו למימרא דבתר הכי לא אשכחן מאן דבעי לפרנסה אלא אפילו אשכחן נמי תנן דבתר הכי יוציא ויתן כתובה דמסתמא קתני למימרא דעד ל' יום עביד שליח שליחותיה כראוי. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ומ"ש עד שלשים יום כלומר דהשתא ליכא למימר טעמא דשמעי אינשי וזילא בי מלתא דהא כל ארוסה לעולם היא מתפרנסת ע"י אחר. טפי לא עביד שליח שליחותיה פי' כראוי וכ"ת יעמיד פרנס אחר לשלשים יום י"ל דכל שהפרנס רואה שלא מצא פתח לנדרו בשלשים יום ראשונים אף הוא מתייאש ואינו מפרנסה כראוי ע"כ. ולכל מאי דפירשו המפרשים אכתי איכא למבעי אמאי לא תירץ הך תירוצא לעיל ואפשר דמשום דדחיקא ליה הך שינויא דהא איכא לאקשויי עלה וכמו שנדחקו בה הרא"ה וריב"ש.
וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות דלא סגי לן טעמא דעד שלשים יום עביד שליח שליחותיה ומשום הכי מוקמינן לה בשנשאת דזילא בה מלתא ואוקימתא בתריית' נמי אדחייא לה בגמרא הילכך לא פש לן אלא אוקימתא קמייתא ואפשר דהיינו דקא מסיק תלמודא ואמר מחוורתא כדשני מעיקרא ע"כ. ובפרק השולח עלה מאי דתנן מי שחציו עבד וכו' (דף מב ע"א) דאמרינן נמי אלא מחוורתא כדשני מעיקרא לא פי' רש"י כן דכתב ז"ל כדשני מעיקרא בהנך לישני כולהו ע"כ. ולעיקר קושיין יש לי לומר דבדברים קטנים אפילו בציר משלשים יום נמי לא עביד שליח שליחותיה דכיון דדברים קטנים נינהו ולא איצטריכא לה כולי האי מתייאשי מנייהו ולא עבדי שליחותיה כראוי כנ"ל.

נשאת אמאי יוציא הרי מודרת ועומדת היתה וסברה וקבלה לגבי מומין כדקתני בסיפא דמתני' יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאוכל לקבל כו'. אבל לגבי מזונות מי אמרינן הכי דמידע ידעה דלא סגי לה בלא מזוני וסברה וקבלה. לשון רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל הא דאמרי' אימור דאמרי' הכי גבי מומין לענין מזוני מאי איכא למימר פי' רש"י לענין מזוני מי אמרי' סבורה הייתי יודעת היא שאי אפשר לה בלא מזונות פי' לפי' דכיון דמתחלה היתה יודעת סברה ומחלה לגמרי ואינו מחוור דהא משמע דהא אמרינן סברה וקבילה לא להפסיד מזונותיה לגמרי קאמר דאם כן הכי הוה ליה למימר נשאת סברה וקבלה ופרנס למה לי אלא משמע דלא מקשינן אלא דסברה וקבלה שלא להתפרנס על ידו. ולי נראה דה"פ אימור דאמרינן אינה יכולה לקבל גבי מומין דאין אדם מתפייס במומין ואנן סהדי דאינה יכולה לקבל אבל לגבי מזוני טענת רמאות היא שאמרה שהרבה מתפרנסות בפרנס וכיון שקבלה על עצמה בתחלה הרי זו מאותן שדעתן קצה בפרנס ומיהדר דקא הדר בה ולעולם יעמיד פרנס ע"כ.

וריב"ש כתב וז"ל אימור דאמרינן כה"ג לענין מומין וכו'. שמעינן משמעתיה דמי שמדיר ארוסתו ממזונות ונשאת אינו חייב לזונה משום דסברה וקבלה אי לאו משום דידעה דאפשר לה לאתזוני ממקום אחר אבל מומין דאיכא נשי דמקבלי סבורה היא לקבל כמו שמקבלות אחרות ועכשו שאינה מוציאה שתוכל לסבול יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי כו' ותשמיש למומין דמי שאין חיי נפש תלויין בכך מ"מ לענין הלכתא לא נפקא לן מינה מידי דאפילו גבי מומין לא אתמר האי טעמא בשלהי פרקין אלא לר"מ ורבנן פליגי עליה אפילו גבי מומין ולית להו שתוכל לומר יכולה אני כו' אלא אמרי' סברה וקבלה הלכך בין במזונות בין בתשמיש אמרי' סברה וקבלה. ע"כ:
ופרנס לאו שליחותיה קא עביד פירש הרא"ה דקס"ד שהוא ממנה אותו שליח בפירוש ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד דלא ממנה ליה שליח ע"כ. פי' לפירושו דלהכי קא מקשי בכח משום דקס"ד בממנה אותו שליח להדיא שיזון אותה ויתן לו דבר קצוב בכל חדש תחת מזונותיה והשתא פריך שפיר דשלוחו של אדם כמותו כיון דנתחייב בדבר קצוב ואי קס"ד דמעמיד פרנס ונותן לו הוא דמי מזונותיה עד שלא יזין אותה הא ודאי דהויא פירכא אלימתא טפי דהוה ליה כאלו הוא זן אותה ממש.
ואפשר דאי אמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע דשרי כיון דלא קצב לו חיובו והכי נמי מסקינן בריש פרק בתרא דע"ז אומר אדם לחנוני הרגיל אצלו תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך והלכך לא פריך תלמודא בכל כי האי גונא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד דהמקשה צריך להקשות בכח ומיהו רב הונא לא מוקי מתני' אלא באומר כל הזן אינו מפסיד ולא מוקי לה בהכי כגון דאמר ספק לה מזונות ואני פורע דומיא דההיא דפרק בתרא דע"ז משום דמשמע ליה לחלק בין הכא שהאיסור תלוי בנהנה והתם שהאיסור תלוי במהנה.

אבל התוספות קשיא להו דאי הכי הוה ליה לתלמודא לאקשויי להדיא והא שלוחו של אדם כמותו ואמאי פריך בלשון אתמהא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ולכך פירשו דס"ד דאמר ליה ספק לה מזונות ואני פורע הלכך כי פרע ליה איגלאי מלתא דשלו היה מה שנתן לה ובשליחותו נתנה וקשיא להו דהמקשה מקשה בכח ואמאי פשיטא ליה לתלמודא כולי האי דכל כי האי גונא שליחותיה קא עביד ואסור והא בפ"ב דע"ז התירו לומר לחנוני הרגיל אצלו תן לפועלי כו'. ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך אלמא לא אמרינן כי יהיב להו איסורא שלו הויא ובשליחותו יהיב להו ותירצו דלא דמי כלל הא דהכא לדהתם דהתם לא קאמר ליה דליתיב להו איסורא הלכך לאו שליחותיה עביד כי יהיב להו יין נסך אבל הכא כל מה דאמר למיהב לה איסורא הוא ושליחותיה קא עביד.
ועוד יש לי לפרש דכי מתמה תלמודא ופרנס לאו שליחותיה קא עביד ה"ק כיון דפרנס הוא בכל גונא דמוקמת לה לאו שליחותיה קא עביד. אתמה' ואפילו באומר כל הזן אינו מפסיד והיינו דנקט ופרנס לאו שליחותיה וכו' וכי מהדר ליה באומר כל הזן כו' פריך עליה ובאומר הכי לאו שליחותיה קא עביד ויש לדייק כן מלשון רש"י כנ"ל. מיהו במהדורא קמא כתב ז"ל וז"ל ופרנס לאו שליחותיה קא עביד בתמיה כלומר שלוחו הוא ואינו יוצא ידי נדרו ועובר על נדרו. עד כאן:

באומר כל הזן אינו מפסיד והקשו בתוספות אמאי לא מוקי האי פרנס בחנוני הרגיל אצלו ותירצו דלשון פרנס משמע שאומר לו לפרנס אבל חנוני הרגיל אצלו לא מפרש ליה מידי פי' לפירושם קשיא להו לתוס' דכיון דבגמרא לקמן עלה דברייתא משנינן דלא מבעיא קאמר לא מבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי דרגיל אצלו וקא אזיל קא אמר ליה כו'. מעתה הוה ליה לשנויי בחנוני הרגיל אצלו דהויא רבותא טפי ותירצו דאיברא דהויא הך רבותא בחנוני טפי וכדמשני תלמודא מיהו איכא רבותא אחרינא איפכא דבפרנס אומר לו להדיא לפרנס ולחנוני לא מפרש ליה מידי וממתני' שמעינן דעדיפא ליה לאשמועינן הך רבותא מדנקט לשון פרנס ואע"ג דדייקי' מלישנא דמתני' דמשמע שמפרש לה מזונות מדנקט לשון פרנס מיהו לא דייקינן לה נמי ממתני' מדנקט יעמיד פרנס דמשמע דבאומר לחוד אם תזון לא תפסיד נמי מודי דאומר רבינו שמואל דדוקא בכה"ג דאמר בסתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל למימר ליחיד אם תזון לא תפסיד אסור דמחזי כשלוחו כו' ככתוב בתוספות.

וריב"ש ז"ל כתב דה"ה דהוה מצי לשנויי בחנוני הרגיל אצלו כדתניא לקמן המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כו'. אלא דניחא ליה למנקט אפי' בשאר אינשי דלאו חנוני הרגיל א"נ כיון דאוקימנא למתני' לחד לישנא במספקה לדברים גדולים ואינו מספקה לדברים קטנים ופרנס לדברים קטנים אצטריך לפרנס שיקנה לה דברים קטנים ואין דרך חנוני הרגיל אלא בדברים גדולים כגון לחם ויין ובשר. ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל באומר כל הזן אינו מפסיד פי' דבכי האי גונא אלו לא היה רוצה בעל לפרוע לו כלום הרשות בידו ומאי דעביד פרנס מדידיה עביד וכי יהיב ליה בעל כלום מכאן ולהבא הוא זוכה ולא נהנית האשה בשעת הנדר משל בעלה כלום ודוקא באומר כן דרך כלל כל הזן אינו מפסיד אבל באומר לחברו אם תזון לא תפסיד שליחותי' עביד וחייב לפרוע לו.
ושמעינן מהכא שהנכנס ערב לחברו או המתחייב בשבילו בשום דבר שלא במאמרו אינו חייב לשלם לו כלום ולפיכך צריך לכתוב בשטרי ערבות שנכנס ערב על פיו שאם לא כן אין הערב גובה כלום מן הלוה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. ע"כ:

וכי אמר הכי לאו שליחותי' קא עביד לומר שיהא כאילו ממנה אותו בפי' ויהא חייב לשלם לו והא תנן מי שהיה מושלך כו'. ומפרקינן דלא דמיין דהכא לא קאמר אלא כל הזן וכיון דכן אינו חייב לשלם לו מן הדין ואינו יכול להוציא ממנו מן הדין . הרא"ה ז"ל.
וא"ת ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דהכא מיירי אע"פ שהיה אומר בפני אוהביו והיה פשוט לו שיתנו לה מזונות ואפ"ה לא דיינינן ליה כשלוחו אבל המושלך בבור אינו יודע מאדם ואפילו הכי דיינינן ליה כשלוחו ועוד דגבי גט בעינן שיאמר לסופר לכתוב ואפי' הכי דיינינן האי לישנא כאלו מנייה שליח כ"ש הכא גבי מודר דבעיא שלא יהנה מהמדיר וכל כי האי גונא הרי נהנה ממנו ומשני דכיון דלא קאמר יזון הנאתו מעלמא קאתי ליה כנ"ל:
כל השומע קולי זה שאני צווח לך ויכתוב גט לאשתו יכתבו ויתנו ואע"ג דלא אמר לסופר כתוב דאזלינן בתר אומדנא כרבי נתן בפרק אע"פ . רש"י במהדורא קמא:
מי קאמר יזון הקשה בתוספות וכי אמר יזון מאי הוי והתנן המודר הנאה מחברו תורם לו תרומתו ואוקימנא באומר כל הרוצה לתרום יתרום דלאו שליחותיה הוא לענין מודר הנאה ואף על גב דהוי שליחות לתרום ותירצו דשאני התם דאמר כל הרוצה וא"ת והא גבי גט דאמר כל השומע וחשבי' ליה שליחות וי"ל דטובא איכא בין האומר כל הרוצה לאומר כל השומע וכל שכן התם במושלך בבור ולא סגיא דלא לימא כל השומע קולו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל מי קאמר יזון כל הזן קאמר משמע מהכא דאי אמר יזון שליחותיה קא עביד ואסור ותימה דלענין הרמת תרומה תניא המודר הנאה מחברו תורם לו את תרומתו ומפרשי' עלה התם בגמרא כגון דאמר כל הרוצה לתרום יתרום משום דהפרשה לדעת בעינן ואמאי כיון דקאמר יתרום הוה לן למימר דשליחותיה קא עביד וכתבו בתוספות דהכא נמי אי אמר כל הרוצה ליזון יזון הכי נמי דשרי ולאו שליחותיה קא עביד ולא אמרינן דיזון שליחותיה קא עביד אלא באומר כל השומע קולי יזון שזה הוא שליחות גמור אבל כי קאמר כל הרוצה הא לאו שליחותיה הוא ואפ"ה תרומתו תרומה דכל דמגלי דעתיה דניחא ליה בהפרשתו תרומתו תרומה וצ"ע. ע"כ:

מאי לאו למעוטי כה"ג דמדיר את אשתו אינו יכול לומר כל הזן אינו מפסיד. שאר איסורי דשבת דאסור לומר כל המדליק את האור או קוצר תבואתו אינו מפסיד אבל גבי כבוי התירו כדמפרש טעמא בפרק כל כתבי מתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל למעוטי שאר איסורי דשבת פירשו בירושלמי ואפי' בבדקא ומטרא פירוש דאף על גב דאיכא פסידא טובא אם לא יצילו כמו בדליקה אין אדם בהול על ממונו כל כך דנחוש שמא יעשה מלאכה בידו כדי להציל.
ואיכא מרבנן דפרשי דנקט איסורי שבת משום דדליקה מיירי בשבת אבל הוא הדין לשאר איסורין שבתורה שלא התירו לומר שם כל העושה כן אינו מפסיד וכבר פירשנוה בפרק איזהו נשך בס"ד. ע"כ:
כמ"ד ליה זיל הב ליה דמי ושמעינן מהכא דמ"ד הב לפלוני או זון לפלוני ע"מ לשלם הוא ואע"פ שלא פי'. הריטב"א ז"ל:

המודר הנאה מחברו כו'. הולך אצל חנוני וכו' הרי זה נותן לו ובא ונוטל מזה. כתב הרא"ה ז"ל דלא על כרחו קאמרי שאם כן היה שלוחו והיה אסור אלא אם רצה בע"ה לפורעו רשאי וקמ"ל שאף על פי שהדבר ניכר שברצונו הצריך לו והוא ג"כ חוזר ופורעו לא הויא הערמה. ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ילך חברו אצל חנוני אם קרוב הוא או איש המרחם המודר ילך אצל חנוני הרגיל אצלו שעושה צוויו ברמיזה ואינו צריך להזכיר לו סכום מקח. חנוני נותן לו ובא ועושה חשבון עם זה. ע"כ:
ורבי יוסי אוסר פי' כשנותן לאחר והלה נוטל ואוכל אי נמי מניח על גבי הסלע ומפקיר וכטעמא דרבא דאמר משום מעשה דבית חורון דאין זו מתנה גמורה אלא מתנה הערמה כמתנת בית חורון.
וכתב ר"ח ז"ל דהלכה כרבי יוסי מדקא מפרש רבא טעמיה והרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דרבים נינהו ולפי דבריו מפרשים דלא דמי למתנת בית חורון דהא דהכא לא קאמר ליה ע"מ ואלו רצה זה להקדיש מקדיש ואף על פי שלא היה נותן לו מתנה אלא כדי שיתפרנס זה ממנה מה בכך מ"מ זה זוכה בה לגמרי ובידו להקדיש אלו רצה. הרשב"א ז"ל: