לדלג לתוכן

שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מז

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מז עמוד א

[עריכה]


הא דזכי ליה רחמנא וכו'. כתב הרמב"ן ז"ל הא דאמרינן כי זכי ליה רחמנא לממסרה לחופה פרש"י ז"ל דכתיב את בתי נתתי כל נתינות במשמע ואין צורך לכך דאי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושי' היכי זכי להו הרי על מנת לכנסה נתנו לה. ע"כ:
וכן כתב הרשב"א ז"ל דהיינו משום דכסף קדושיה דאב ואי ס"ד לא מצי מסר לה לחופה כסף קדושיה היכי זכי בהו הרי על מנת לכנסה נתן לו. ע"כ:
והתוספות ז"ל פירשו כפרש"י ז"ל וקשיא להו דדילמא נתתי כשהיתה קטנה קאמר כדפי' לעיל ותירצו בתוספות דמאחר דכבר למדנו שיש לו כח לקדשה תו לית לן לאוקמה קרא בקטנה דוקא. א"נ דתנן הכי ילפינן את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע לקדשה ולמסור אותה לחופה ומאחר דלמדנו דנתינה דקדושין אפילו בעודה נערה במשמע הלכך גמרי' חופה מקידושין ולמאי דפריש רש"י ז"ל לעיל דזנתה אחר החופה לא הויא בסקילה ניחא שפיר ואין אנו צריכין לדחוק כלל דע"כ חופה הויא בנערות מדנסקלת על זנות בית אביה דאי בקטנה וזינתה קודם נשואין לאו בת עונשין היא ואי זנתה לאחר נשואין כי גדלה מיתתה בחנק ומיהו קשיא להו לתוס' על זה דאם כן למה ליה לתלמודא לעיל למהדר בתר ילפותא למגמר דקדושיה לאביה אמאי לא גמרינן קידושין מחופה. ותירצו בגליון תוספות דלהכי לא גמרינן לפי שיש ממון בקידושין ובחופה אין ממון כלל:
דמסר לה בשבתות וימים טובים אף על גב דאמרי' במ"ק [ח ב'] ושמחת בחגך ולא באשתך ודרשא גמורה היא כדאמרינן בחגיגה פ"ק אפשר דמן התורה בנשואין בלא סעודה שרי דליכא שמחה כולי האי דמדרבנן הוא דאסור אפילו נשואין בלא סעודה כדאיתא במועד קטן כן כתבו בתוספות:
אלא קטנה לא צריכה קרא פי' דמשום קטנה לא הוה צריך למכתב לאמה דהוי יתירה דכי כתב רחמנא וכי ימכר איש את בתו לחוד הוה ילפינן מעשה ידיה מקל וחומר וכי כתיב לאמה לנערה איצטריך. הריטב"א ז"ל:

השתא זבוני מזבין לה וכו'. הקשה ר' יעקב מאורלינש דבמסכת ערכין פרק בתרא [כט ב'] גבי הא דפליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשעת היובל אמרינן מ"ט דשמואל ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר וקשיא דלמה לי למילף מהאי ק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה דמשמע דלא עדיף האי ק"ו כולי האי מדפריך תלמודא ולרב לא אמרינן ק"ו כה"ג וכו' תפוק ליה מהכא מדאיצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה כו' ותירצו בשם הר"ם דמהכא נמי לא ידעי' אלא מכח ק"ו דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה וכו' פי' והאי ק"ו נמי דמיא לאידך ק"ו דערכין דלא עדיף כולי האי כיון דלא גמרינן מעניינא לעניינא דהני קלי וחמורי דמי לסברא ואינו כעין ק"ו דשאר דוכתי דיש לבעל דין לחלוק ולומר דאה"נ דמכורה כבר יוצאה ואפ"ה תמכר מחדש דכן גזר הכתוב וה"נ איכא למימר דמצי מזבין לה ואפ"ה מעשה ידיה שלה דהכי גזר הכתוב ושאר כל הקלין וחמורין דבכל התורה אנו לומדין מק"ו שיהא הדין כאן כן כמו שמצינו בדוכתא אחרינא ומיהו כי האי ק"ו לא מצינו אלא בהני דוכתי כנ"ל. עוד תירץ ה"ר אליעזר משוך דאי לאו ק"ו דהתם הוה אמינא דהוה מצי מזבין לה והוה דרשינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה אפילו בבגרות ובזה מתרצא פירכא אחריתי דמאי איצטריך אין כסף ויצאה חנם חד לבגרות וחד לנערות לכתוב חדא וע"כ מוקמי לה בנערות דאי בבגרות אמאי איצטריך לאמה אלא ע"כ דהוה מוקמינן ליה בבגרות והוה דרשינן מלאמה דמעשה בוגרת לאב. ובגליון תוספות תירצו עוד דאי לאו ק"ו דערכין ה"א מצי מזבין לה ולאמה איצטריך לנערה שנתארסה ונתגרש' דאינו יכול למוכרה דכיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה והקשה הר' ידידיה ממצכפורק דא"כ אמאי צריך ק"ו דע"כ לא מצי מזבין לנערה דאי מצי מזבין אמאי איצטריך לאמה דע"כ לנערה איצטריך ולא לנתארסה ונתגרשה מדאיצטריך בבגדו בה ומיהו אין זה כ"כ פשוט לכך נקט ק"ו דהתם בפשיטות ע"כ בגליון תוספות. ורש"י ז"ל כתב וז"ל כי איצטריך קרא לנערה. אע"ג דעיקר קרא בקטנה כתיב מיהו קרא יתירה דכתיב לאמה לאקושי בת לאמה להיקשא דנערה אתי. ע"כ. פי' לפי' הוקשה לו ז"ל דהאי לישנא יתירא הוא דלמה ליה לאורוכי כולי האי דלא הוה ליה למימר כי איצטריך קרא לנערה ותירץ דהוקשה לו לתלמודא דעיקר קרא בקטנה וכו' וכמו שהקשה רש"י ז"ל ותירץ התלמוד כדתריץ רש"י ז"ל. ומ"מ כיון דקרא יתירה הוא אי לאו ק"ו דערכין שמא הוה ילפינן מקרא יתירה דהאב יכול למכור את בתו אפי' כשהיא נערה אבל השתא דידעינן מק"ו דאינו יכול למוכרה ע"כ ק"ו לא אתיא אלא למעשה ידיה כנ"ל:
בנעוריה בית אביה כתב רש"י ז"ל גבי הפרת נדרים כתיב והכי קאמר בנעוריה ברשות אביה היא וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה אי לאו האי הוה אמינא בקטנה משתעי ע"כ. ואין זה מספיק דהא איכא קרא אחרינא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה והנכון דאורחא דתלמודא דנקיט חד מתרי קראי ההוא דמרגלא בפומא טפי. הריטב"א ז"ל. ונראה פי' לפי' רש"י ז"ל דמתחלה הוקשה לרש"י דהא קרא דבנעוריה בית אביה בסוף הפרשה כתיב ומשמע דקאי נמי אבעלמא ללמדך דבנעוריה ברשות אביה היא לכל דבר ותירץ רש"י ז"ל דגבי הפרת נדרים כתיב ועל זה קשיא ליה עוד דאמאי לא אייתו לה ממאי דכתיב בהדיא בהפרת נדרים גופא דכתיב כי הניא אביה אותה ותירץ דהא בקטנה משתעי פירוש והא דכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה ה"א דאסרה איסר בבית אביה בנעוריה בעודה קטנה ושוב נעשית נערה כששמע בנדרה אבל מדכתיב בנעוריה בית אביה משמע דאסרה איסר בנעוריה. ועוד היה נראה לחלק בין הקמה להפרה ולא נהירא כנ"ל:
בלאו הכי נמי פריק לה אינו ר"ל שיחייבו אותו ב"ד לפדותה דכיון שאינו אוכל פירות אין מחייבין אותו לפדותה אלא מדרך רחמנות קאמר שאין דרך בני ישראל להיות אכזרים ולהניח זרעם בין הע"ג. תלמידי הר"י ז"ל:

תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה וכו'. רש"י ז"ל פירשה בארוסה שפסק לה אביה כלים הללו בנדונייתה שתכניס לבעלה וכותבין לה מן האירוסין ומתה מן האירוסין דרבנן סברי לא זכה הבעל בדברים הללו ור' נתן סבר זכה ואף ע"ג דבארוסה בעלמא אמרינן לקמן שאע"פ שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה התם הוא לפי שעדיין לא כתבן הבעל עליו אבל הכא מיירי שכתבן הארוס עליו מן האירוסין בתוך הכתובה שכתב לה והא דקתני שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה לא שהתנה כן בפי' דא"כ מ"ט דר' נתן אלא לישנא דתלמודא הוא וה"ק כתב לה פירות כסות וכלים שיהו לה בנדונייתה שתנשא בהם ואשמועינן תנא אגב אורחיה שעדיין עתידין לבא עמה שעדיין לא כנסה. ואמרינן לימא בפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קא מפלגי דתנן אע"פ שאמרו וכו' מאן דאמר לא זכה כר' אלעזר בן עזריה שכשם שהיא זוכה מן האירוסין בתוספת אע"ג שכתבו בשטר הכתובה דמסתמא לא כתב אלא על דעת לכונסה כך הוא אין זוכה בכלי נדונייתה אע"פ שכתובין בשטר הכתובה סתם ומ"ד זכה כרבי יוחנן שכשם שתוספת הארוס קיים לה מן האירוסין לפי שכתוב בשטר הכתובה ואם מת הוא זכתה היא מן האירוסין כך הוא זוכה בנדונייא אם מתה מן האירוסין כיון שכבר כתבוהו בכתובה ומהדרינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה שהלכה כמותו ומאן דאמר זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה דאנן סהדי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת חופה אבל מדידה לדידי' אפילו רבי אלעזר מודה דמשום אחתוני הוא והא איחתנו לה ומעתה גמר האב והקנה לארוס כלים אלו שיזכה בהם משעת כתיבה דאע"ג דאין ארוס יורש ארוסתו הכא לאו מכח ירושת ארוסה הוא זוכה אלא מכח האב שהקנה לו מעכשו בהנאת חתון דאיחתנו בהו. זו שיטת רש"י ז"ל. ור"ת ז"ל הקשה לפירושו חדא דאם כן דבארוסה מיירי היכי מייתי לה הכא אפסקא דנשואין ועוד דלישנא דאיחתוני לא שייך אלא (איקרבא ליה ועוד נימא דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו) והוה ליה למימר משום אקרובי דעתא דהאי לישנא אמרי' לקמן עליה בפ' אע"פ דרבנן סברי משום אקרובי דעתא הוא והא איקריבא ליה ועוד נהי דגמר האב והקנה לבתו כלים אלו משום דאיחתנו להו מכל מקום כשמתה יירשנה אביה כי אין הבעל יורש את אשתו אלא מן הנשואין כדאיתא במתניתין ולקמן ובכל דוכתא. לכך פירש ר"ת ז"ל דמתניתין בנשואה ואפי' הכי אמרי רבנן שלא זכה הבעל בהם ואעפ"י שנכנסה לחופה ונכתבה כתובה דאומדן דעתא הוא שלא הקנם האב אלא ע"מ שיבאו עמה לבית בעלה ותהנה בתו בהם שעה אחת בבית בעלה וכיון שמתה קודם לכן שוב לא תהנה והא דאמרינן לקמן נכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה ההיא דר' יונתן היא א"נ אפילו לרבנן דהכא והתם הוא שפסק האב כלים מסויימין שאינם מחוסרין שומא ולא שום גוביינא דכיון דפסק קננהו באמירה בכל מקום שהם אבל הכא מיירי שלא סיים לה עדיין כלים ידועים אלא שפסק סך ידוע של כלים אלא שעדיין הם מחוסרין גוביינא ושומא ולפיכך לא זכה בהם הבעל. והא דמדמינן לה להאי פלוגתא לפלוגתא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה דאיירו בשמת הוא מן האירוסין הא לא קשיא דאנן הכי אמרינן דמ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דכי היכי דהתם אזיל ר' אלעזר בן עזריה בתר אומדנא ולא בתר כתובה הכי נמי לרבנן דהכא אזלינן בתר אומדן דעתא דאף שלא עלה על דעתו ליתנם אלא כדי שתהנה בתו בהם וע"מ כן נתנם אע"פ שלא פי' דהא אומדנא דמוכח הוא ולא דברים שבלב ור' נתן דאמר כרבנן דאזלי בתר כתובה שכתב סתם ולא התנה דאמרינן מהשתא גמר והקנה ואמרי' דכ"ע כר' אלעזר בן עזריה דהלכתא כותיה ומ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה וכדאמרן. ומ"ד זכה אמר לך ע"כ לא אמר רבי אלעזר אלא מדידיה וכו' וכ"ת ולמה לי כולי האי לימא מ"ד זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיהו קאמר שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והרי כנסה. י"ל דאה"נ אלא דתלמודא מפרש לה ואמר לה דטעמא דלית לן למעבד הכא אומדנא אחרינא לגבי אב אלא דנימא דעל מנת לכונסה הוא והרי כנסה דכל מדידיה לדידה משום אחתוני הוא והא אחתנו להו ושוב אין דעתו להקפיד עד שתהנה בתו בהם זו שיטת ר"ת ז"ל. ופסק הוא הלכתא כרבנן דהא להדיא אוקימנא מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה בפ' אעפ"י ואף ע"ג דדחינן דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה ההיא דחיה היא אבל פשיטא דרבנן כר"א בן עזריה ומיהו ע"כ לא אמרי רבנן אלא שעדיין לא באו לבית הבעל אבל אם באו לבית הבעל אע"ג שמתה לאלתר שנכנסה לחופה אפילו רבנן מודו דבעל יורשה. ומיהו אומרין בתוספות שהחרים ר"ת ועשה תקנה דכל שתמות תוך שנתה שתחזור פורנא לבית אביה אבל אין דנין כתקנתו בדורות האלו שלא תקן אלא לדורו ויש שהוקשה להם פי' ר"ת ז"ל הא אמרי' לקמן בפרק האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן ואמרי' עליה בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הם ומשני פוסק הוא ע"מ לכונסה דאלמא כל שכנס נותן הוא לאחיו שכבר זכה בהם הבעל. וזו אינה קושיא דשאני התם שעדיין בתו קיימת וראויה ליהנות בהם ולפיכך אפי' ר' נתן מודה שנותן לאחיו בגין שכבר כנסה. אבל עם כל זה הגאון ר"ח ז"ל ושאר כל הגאונים ז"ל פירשו דבארוסה כפשוטא דשמעתין אבל בנשואה דכ"ע זכה הבעל לאלתר משנכנסה לחופה ואף על פי שכתובתה בבית אביה וכמתניתא דלקמן. ומה שהקשה ר"ת ז"ל היכי מייתי לה בגמרא על פסקא דנשאת יתר עליו הבעל וכו'. ויש לומר דעל כרחיה איצטריך תלמודא למעבד הכי משום דבמתניתין לא איירי כלל לענין זכות הארוס בארוסתו אלא לגבי אביה בלחוד וקתני נשאת יתר עליו הבעל וכו' ומשמע דס"ל לתנא דמתניתין שאין הבעל זוכה בשום דבר מכל הדברים ההם אלא לאחר נשואין לכך הוצרכו להביא בגמרא מחלוקת רבנן ור' נתן לאשמועינן דמתני' כרבנן ומסתמינן לה סתימי דלא אמרינן דמתניתין דלא כר' נתן משום דאיכא למדחי דמתניתין כשלא כתב לה כן בכתובתה דמן האירוסין וזה דעתו של רבינו אלפסי ז"ל שהביא משנתינו ולא הביא מזה המחלוקת של חכמים ור' נתן כלום דס"ל ז"ל דמתני' רבנן היא והלכתא כותייהו דקיימי כרבי אלעזר בן עזריה והא דנקט לישנא דאחתוני הכי נמי אשכחן לישנא דחתון באירוסין בלחוד כדאמרינן התם גבי כמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו קנו דבההיא הנאה דמיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי וזהו כללו של דבר דכל היכא דמיירי במידי דאבי חתן ואבי כלה או אחד מהם נקיט לישנא דאיחתוני וכי מיירי במידי דבין ארוס לארוסה כההיא דרבנן ור' אלעזר בן עזריה נקיט לישנא דאיקרובי דעת' וכיון דאפריקו להו קושייתו דר"ת ז"ל נקטינן כפירושו דרש"י ז"ל וכולהו רבוותא ז"ל דפשטא דשמעתתא הכי רהטה דמדמינן לה לפלוגתא דרבנן ורבי אלעזר בן עזריה ותו לא מידי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל גליון תוספות. פי' מכח אלו הקושיות דפירוש הקונטרס עיקר והא דקבעי אמתני' משום דרבנן לא זכה משום דלא נשאת והא דקתני שיבאו עמה לא שכתב בשטר כן אלא נתינת טעם למילתיה דת"ק דטעם דלא זכה לפי שלא כתב אלא ע"מ שיצאו עמה לבית בעלה ולישנא דאחתוני הוי כמו דכתיב לא תתחתן בם. ע"כ:

כתב לה פירות וכו'. פירש"י ז"ל בארוסה ומ"ה לא זכה בהן הבעל שלא כתב לה האב אלא על מנת לכונסה משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו פי' שכבר נקרא חתנו ורוצה הוא ליתן במה שיקרא חתנו והרי נקרא. ואם תאמר והא קי"ל לאשתו ארוסה אם מתה אינו יורשה אם כן קשיא אפילו לת"ק דאמר לא זכה הבעל משום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה והא מדינא נמי לא זכה הבעל בירושתה וכ"ש דקשיא לר' נתן דאמר זכה הבעל בדברים הללו. וי"ל דהתם בנכסי מלוג שלא כתבן הבעל עליו אבל נכסי צאן ברזל שקבלן הבעל בכתובתה ושמאן וקבלן על עצמו הרי זכה בהן הבעל משעת כתיבה ואם מתה יורשה לדעת ר' נתן ולרבנן לא משום אומדן הדעת וקי"ל כת"ק דאמר לא זכה הבעל בדברים הללו דפשטיה קאי כר' אלעזר בן עזריה דאיפסיקא הלכתא כותיה לקמן בדוכתא ואפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה והיינו ברייתא דקתני לקמן הלך האב עם שלוחי הבעל אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואתיא כת"ק ודלא כר' יונתן דהיינו לא חש הריא"ף ז"ל להביא פלוגתא דת"ק ור' נתן בהלכות כלל לפי שסמך על אותה ברייתא שכתב ולת"ק נמי אתיא שפיר הא דתנן בפרק מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה לתת וכו' ומקשו בירושלמי ולא דברים הנקנין באמירה הן ומשני פוסק ע"מ לכנוס כלומר כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא ומיהו לר' נתן לא מצי לאקשויי מינה דאפשר לומר דההיא בשלא כתבן לה הבעל עדיין בכתובתה אבל משעה שכתב גמר האב והקנאן לו. ור"ת ז"ל פירשה בנשואה אלא שכתובה עדיין בבית אביה ומ"ה אמר ר' נתן דזכה בהן הבעל משעת כניסה לחופה ות"ק סבר שלא כתב לה אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שיבאו נכסים הללו לידו והביא ראיה משום דמייתי' לה בפסקא דנשאת ועוד מדאמרינן משום אחתוני הוא והא איחתנו להו ואי בארוסה לא מקרי חתון אלא קרוב דעת ועוד דאפי' ת"ל כל קרובי דעתה קרי הכא חתוני היכי אמרינן אפי' לרבי אלעזר בן עזריה מודה ר"א דמשום אחתוני הוא והא איחתנו להו דהא אמרי' לקמן בריש אע"פ דראב"ע לית ליה כי האי סברא אלא עד דאחתנו להו לגמרי ולפי פירושו הא דתניא לקמן אף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה והעמידוה בתוס' בשגבאן הבעל ואחר כך הפקידן בבית אביה וזה אינו מחוור דמאי אפילו כיון שכבר גבאן וחזר והפקידן ואפשר שלפי דבריו אתיא כרבי נתן.ומיהו עיקר פירושו אינו מחוור דאי אמרת אומדן הדעת הוא שלא כתב לו אלא ע"מ שתתקיים עמו עד שעה שיגבה אותן נכסים בחייה הגע עצמך זו שנכנסה אמש והביאה עמה נכסיה ומתה היום הבעל יורשה וזו שהזקינה עם בעלה אין הבעל יורשה אומדן הדעת כזה לא שמענו. ועוד דא"כ מאי קאמר מ"ד לא זכה הבעל כרבי אב"ע ומ"ד זכה הבעל דלא כראב"ע אדרבא מ"ד זכה הבעל אתיא שפיר טפי לראב"ע דהא לראב"ע הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה כבר זכה בהן הבעל. ועוד למאי איצטריך לפלוגי בין לדידיה לדידה וביו מדידה לדידיה לימא ולמ"ד זכה אמר לך הכל הולך אחר כניסה לחופה וכיון שנכנסה לחופה זכה הוא בדידה וזכתה איהי בדידיה ובהכי ניחא טפי. ותו דאיכא לאקשויי עליה מדתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך וכו' ומקשו בירושלמי וכו' ומשני פוסק על מנת לכנוס וכו' ואמאי והא לת"ק דר' נתן לא זכה בהן הבעל עד שעת גוביינא וזה לא הספיק לגבות עד שמת ואנן קי"ל כת"ק דר' נתן וקשיא הלכתא אהלכתא ובזה י"ל דהכא שאני שהבת קיימת כו' ומה שאמר הר"מ ז"ל אם בארוסה למה הביאוה בפסקא נשאת יתר עליו הבעל כו' יש לומר דטעמו של דבר משום דהא דתנן נשאת יתר עליו הבעל משום שאין הבעל זוכה בכתובה כלל ואפי' במה שכתב לה מו האירוסין וקבל על עצמו ואינו אוכל פירות עד שעת כניסה לחופה קמ"ל הכא דפלוגתא דתנאי היא ומתניתין כת"ק דר' נתן. ומיהו לא נתחוור לי זה דאם כן ה"ל מתניתא דלא כר' יונתן אלא איכא למימר דפירושא דמתניתין אתא לאשמועינן ולומר דמתני' בפירות ואליבא דכ"ע אבל נכסי צאן ברזל פלוגתא דתנאי היא דהא דקאמר משום אחתוני ולא אמר משום אקרובי דעתא לא קשיא דמדידיה לדידה שייך למימר אקרובי ואחתוני אבל במה שפסק האב להכניס לו אקרובי דעתא היינו אחתוני דידה לומר שיקרא הוא חתנו והרי נקרא חתנו משעת אירוסין וראב"ע נמי כי לית ליה לאקרובי דעתא היינו מדידיה לדידה דעל מנת לכנסה ושתהא לו לאשה לשמושו כתב לה ולא משום קרוב הדעת לבד אבל מדידה לדידיה משום אקרובי דעתא ואחתוני שיקרא חתנו הוא כותב לה כמו שאמרנו ולקמן נמי בפרק הנושא גבי עמדו וקדשו אמרינן בההיא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו אהדדי הרי שקראו חיתון משעת האירוסין. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:


דף מז עמוד ב

[עריכה]


שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים כסברא זאת ואם כן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנאו וי"ל דלא דמי דהתם באותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח ואם היו אומרים לו שמא תטרף לא היה נמנע בשביל זה ליקח שכן דרך לוקח בהמות אינן נמנעין ליקח בשביל ספק טרפות והכא אנו הולכין בתר אומדן דעתו דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה. לשון הרא"ש ז"ל. ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אע"ג דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין. עוד כתב הרא"ש ז"ל והא דפריך תלמודא בשלהי הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואע"ג דמסתברא דמחמת אותו ספק לא היתה נמנעת מלינשא לו לא קשיא מידי דבלאו הכי האי שמועה תמוה היא אמאי לא פריך אם נעשה בעלה בעל מום תצא בלא גט דהא אדעתא דהכי לא נתקדשה לו וגם נמי אמאי לא מקשה כל מקח יבטל אם יארע בו שום אונס הלכך נראה דלא פריך התם אלא דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא אדעתא דהכי לא יהיב דסברא היא הואיל והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן את הכסף יש לנו לומר דאזלי' בתר דעתי' הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכין לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפיר' הלכך לא מקשינן התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו כגון חטאת שמתו בעליו שתלוי בו להקדישו לפי דעתו וכן היבמה שנפלה למוכה שחין פריך שפיר דלא היה לו לפרש דברור לנו שלא היה הוא מעכב בשביל אונס שיארע אחרי מיתתו שלא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל:
תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה פי' ולפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה אין שומעין לה אבל לקמן בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא מ"ד דמזונות עיקר ומהפך לה הגירסא דמתני' דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולההיא סברא אי אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה והכי סוגיין בתלמודא ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר לה איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה בשלא סיפקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקיט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בריש פרק המדיר דאוקימנא למתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן אי הכי פרנס למה לי ופרקינן בדלא ספקה וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל. תקנו מזונות וכו' האי לישנא לאו דוקא דמהאי לישנא משמע מע"י עיקר ותקנו מזונות במקום מע"י ואינו כן דודאי מזוני עיקר שהם מן התורה דכתיב שארה כסותה וגו' ודרשינן שארה אלו מזונות דכתיב ואשר אכלו שאר עמי רוצה לומר שגזלו אותם ואכלו מזונותיהם ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות תדע מדאמרי' כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו כו' ושיילינן מאי כגון זו כגון הא דאמר רב יהודה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' הנה נראה מכאן שהמזונות הם עיקר ומעשה ידיה תקנתא דרבנן הילכך האי דקאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ע"כ:

וקבורתה תחת כתובתה. כתב רש"י ז"ל דהיינו תחת הנדונייא שהכניסה לו פירוש לפירושו מ"ה קרי לה כתובה משום דהיא כתובה בשטר הכתובה ולהכי לא מצינן לפרושי דהיינו כתובתה ממש מנה מאתים דמשמע בעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו ואי מנה מאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה אבל התוספות ז"ל פירשו דלהכי לא מצינן לפרושי תחת מנה מאתים דהא אמרינן לקמן דארוסה אין לה קבורה. ע"כ. ואילו הוה אמרינן תחת מנה מאתים הוה לן למימר דארוסה נמי יש לה קבורה דהא ארוסה יש לה כתובה ומדאמרינן דארוסה אין לה קבורה ש"מ דאינו אלא תחת הנדונייא ואילו לא הכניסה לו נדונייא אפשר דאינו חייב בקבורתה דומיא דארוסה ולפרש"י ז"ל כיון שכבר תקנו זה תחת זה אפילו לא הכניסה נמי הדין כך והר' יהונתן הכהן ז"ל פי' וז"ל וקבורתה תחת כתובתה שמסתלק החוב מעליו. ע"כ:
וז"לתלמידי ה"ר יונה ז"ל וקבורתה תחת כתובתה האי כתובתה לאו מעיקר כתובה אלא מנדונייתה קאמר שאותם הנכסים היה ראוי שיהיו ליורשיה והוא זוכה בהם מיד שמתה ולפיכך תקנו שיהיה חייב בקבורתה במקומם אבל אין לפרש תחת עיקר כתובתה דעיקר כתובתה אינה ראוי להיות לקרוביה שהרי בכתובה היה כתוב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך וזו כיון שמתה לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר ונפסד זכות כתובתה. ע"כ:
פירות מאן דכר שמייהו כלומר כיון שעדיין לא הזכיר תחילה שם ענין שתקון כנגד אכילת פירות כמו שמצינו שתקנו כנגד כתובתה למה אמר לפיכך הבעל אוכל פירות. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

מאי לפיכך שאמר ופרקונה תחת פירות מאי איצטריך למימר לפיכך. הרא"ש ז"ל וכן פירשו תלמידי הר"י ז"ל דהכי פריך כיון שאמר תחלה שחייב לפדותה מטעם שאוכל הפירות למה היה צריך לחזור ולומר לפיכך בעל אוכל פירות ע"כ. ולי אי משום יתורא שפיר מצינן לשנויי דלהכי חזר ותני לפיכך הבעל וכו' לאשמועינן דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דאי מרישא דקתני ופרקונה תחת פירות הוה משמע דמציא למימר כך לכך הדר ותני לפיכך הבעל אוכל פירות ומ"מ לישנא דלפיכך לא אתיא שפיר והיינו קושיא דתלמודא דוק ותשכח כנ"ל:

מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו. הקשו בתוספות א"כ מה הועילו חכמים בתקנה זו ומה זכות יש לו בפירות ההם ותירצו דה"ק מיכל לא לכלינהו לפירי אלא אנוחי נינחינהו שיהו הקרן שלהם קיים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הריטב"א ז"ל. והתוס' שלנו תקנו דהכי קאמר אנוחי נינחינהו כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר:

קמ"ל דהא עדיפא וכו'. כלומר לפיכך חזר ואמר דבעל אוכל פירות להודיענו שיאכל אותם לאלתר ויותר טוב הוא לה שיאכל אותם ושיתחייב לפדותה משיהיו מוצנעים כי פעמים שלא יהיה שיעור בפירות ולא ירצה להשלים אבל עכשיו שנתחייב לפדותה אע"פ שלא יהיה שיעור בפירות שאכל כשיעור הפדיון ישלים מביתו. והא דקאמר ופרקונה תחת פירות אומר מורי הרב נר"ו שאינו רוצה לומר שהפירות עיקר ופרקונה תקנה שזה אי אפשר דאם איתא שהפירות עיקר היכי קאמר מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו וכיון שמן הדין הפירות שלו היאך יעלה על דעת שום אדם לומר שלא יוכל לאכלם אלא ודאי פרקונה עיקר והוי כאילו אמר ופירות תחת פרקונה א"נ דתרווייהו בהדי הדדי אתקון ולא קדים זכותא דחד מנייהו אחבריה. ומפורש בירושלמי אע"ג דגבי מזונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה גבי פירות אינו כן שאינה יכולה לומר לא תקח פירות ולא תפדה אותי דלאו כל הימנה שתאכל הפירות וכשישבו אותה תשאר בין הע"ג בחזקת הפקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתניא ופרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירי עיקר דהא כולה סוגיין פרקונה עיקר כדאמרינן מיכל לא ניכלינהו וכו' ולעיל נמי אמרינן בהדיא בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ ממנע ולא פריק וטעמא דרבי יוסי בר יהודה נמי מוכחא דאף לאב יהיב פירי משום פרקונה ותנן נמי מפני שהוא תנאי ב"ד וכל תנאי ב"ד איהו עיקר אלא מדבעי למתנא סיפא לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר משום הכי לא קפיד א"נ מתהפכא סיפא כדמפיך רב הונא מעשה ידיה תחת מזונות לקמן באידך פירקין ויש במשמע לפום מאי דאמרן שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות רשאה היא וכן דעת מקצת מחכמי הדורות אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה לתרווייהו ניחא להו ואף על גב דתקנתא דידה עיקר לדידיה נמי אית ליה תקנתא דמילתא שהרי קנה שפחה לשמשו וצריך הוא לפדותה לפי' יכול הוא לומר אוכל אני ופודה דאי אכלת להו את זימנין דלא מלו ורמית עלאי לפרוקך ונראה שכן דעת הגאונים ז"ל שלא פירשו שתהא אשה רשאה לומר לא תאכל פירות וכן בקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו שהירושה עיקר ואינו יכול לבטל כדאיתא לקמן בהכותב וכ"ש היא אלא ע"כ קובר ויורש ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ז"ל הא דקתני פרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירות עיקר דהא ליתא כדאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו להו פירי דא"כ ממנע ולא פריק כו'. והכא נמי משמע הכי במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו דא"כ ממנע ולא פריק ואי אמרת דפירות עיקר א"כ הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמא דאמרינן לה נינחינהו והא היכי תיסק אדעתין אי בעיא תינח אי בעיא תיכול אלא ודאי דפרקונה עיקר ותקנתא דידיה ודידה היא שאף הוא צריך שפחה לשמשו והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן אבל יהא יכול לכופ' שאף לא תאכלם אלא שיניחו אותם ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן דא"כ ממנע ולא פריק כלומר דא"כ כדאמרינן דאכיל להו אתי לאמנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד והא עדיפא לה דקיימי בעין ומזמנא מלתא קמ"ל דאדרבא הכי עדיפא לה דאי כדקאמר' קא מנחינן להו זמנין דלא מלו מדידה ואם איתא דלא אכיל להו כיון דלא אהניתיה איהי איהו נמי ממנע ולא פריק אבל השתא כיון דאכלינהו ודאי מפרק פריק. ותו איכא ראיה דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה וכו' ומדקא מהדר רבי יוסי בר יהודה אב נמי ממנע ולא פריק ומדאמרינן במתניתין דפרקונה הוי תנאי ב"ד והא דקתני הכי אפשר דלא איכפת ליה מדקא בעי למתני בסוף לפיכך בעל אוכל וכו' א"נ דמפרקי' לה וכו' והשתא דאתינן להכי היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה דהא תקנתא דידיה נמי היא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומיא דקבורתה תחת כתובתה דודאי מסתברא דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותיה ולא ברשותה שהוא אינו יכול לומר איני יורש ואיני קובר כדמוכח לקמן שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנשאת אלא בעודה ארוסה וכן היו נראין הדברים שאינה יכולה לומר שלא יירשנה ולא אמרו אלא במזונות ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל קמ"ל דהא עדיפא לה דזמנין כו'. וכתבו התוס' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה לטובת האשה הוא ולהכי מהדרינן בסוגיא עדיפותא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתניתין דתנן להדיא לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה והא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות דמשמע דפירות עיקר נקט הכי לאשמועינן דאף פירות עיקר תקנה ואין האשה יכולה לומר איני רוצה שתפדה ולא תאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות על כרחה והוא חייב לפדותה בעל כרחו ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות הללו וטעמא דמילתא משום דלא תהא משוקעת בין ע"ג כשתהא נשבית ויהא לה פדיון על כל פנים. ע"כ:
והתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דודאי תקנתא דידה היא ואפ"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת לך פירות וצריך ליתן טעם בדבר דכיון דתקנתא דידה היא מ"ש ממעשה ידיה למ"ד מזוני עיקר וי"ל דשאני התם דלא מפקעא תקנת מעשה ידיה לגמרי שאם אמרה איני נזונת היום ואיני עושה היום למחר תעשה ואית לה מזונות אבל הכא מיד שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות מפקעת תקנת פירות דפירות כל ימיה הן תחת פרקונה ואפילו את"ל שיכול' לגמרי להפקיע מעשה ידיה ולומר איני נזונת לעולם ואיני עושה לעולם אכתי מצינו למימר דפרקונה היינו טעמא כדי שלא תטמע בין הע"ג א"נ שאני פירות משום שהוא זוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשה ידיה לא שייך למימר שיזכה בהם בגוף הידים. עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן בתוס':

ואיפוך אנא פי' בשלמא אי הוה אמינא דקושטא דמילתא הוא דאנוחי נינחינהו לפירות כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר (ולפיכך) ולהכי קתני ולפיכך וכו'. לאשמועינן דלא נימא דלעולם לא יאכל פירי גופייהו ואפי' לא יהא לו במה להתפרנס אלא נינחינהו שיהו הקרן שלהן קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל שהבעל אוכל פירות פי' פירות גופייהו ולא פירי פירות ומיהו דוקא בשלא יהיה לו במה להתפרנס מעתה לא תקשי דניפוך דהיכי מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות והמזונות בכל יום והפירוק שכנגדם לא הוו אלא עד שלא יהא לו במה להתפרנס אבל השתא דקא מפרישנא דיאכל הפירות להדיא ולא יונחו כלל דהיינו תקנתא דידה הילכך שפיר מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות כנ"ל. וטרחתי לכתוב בו לפי הכלל המסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דכל מקום דפריך תלמודא פירכא בוא"ו הוא כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא:
ואיפוך אנא כתב רש"י ז"ל ואיפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לאו כלום קאמרה. פי' לפי' דאי אמרינן מזונות תחת פירות לא מציא אמרה איני נזונת ואיני נותנת פירות משום דפירות ידו כידה וזוכה בגוף הקרקע וכמו שכתבו התוספות וכן נמי אי אמרינן פרקונה תחת מעשה ידיה לא מציא אמרה איני נפדית ואיני נותנת מעשה ידי שלא תטמע בין הע"ג וכמו שכתבו התוספות אבל השתא דאמרינן מזונות תחת מעשה ידיה מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה ואע"ג דתני' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הא תריצנא לה לקמן בפרק אע"פ והוה ליה כאילו קאמר מעשה ידיה תחת מזונות כיון דמתלא תליא הא בהא הוה ליה כאילו קאמר זה תקנו תחת זה ולאו דוקא דמעשה ידיה עיקר וכדכתיבנא לה לעיל. ודע שהתוספות לקמן בפירקין גבי הא דאמרינן והיו מבקשין עד עשרה בדמיה ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. כתבו ז"ל וז"ל רצה פודה פ"ה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפי' בדמיה וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפי' דאדרבה פירות ופירקון אינו מצוי אבל וכו' ע"כ. משמע דבעו לפרושי דכי פריך הכא ואיפוך אנא אכולהו בבי קיימי אקבורתה תחת כתובתה נמי קא בעי ואיפוך אנא דפרקונה תחת כתובתה ומשני אכולהו תקנו מצוי למצוי וכו'. וא"נ אע"ג דלא פריך אלא אמזונות ופירקונה מ"מ מסקנא דשינויא אכולהו קאי וכן משמע מלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והטעם שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תקנו תחת פירות מפני שתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי כלומר מעשה ידיה שהם מצוים בכל יום תקנו כנגד המזונות שגם כן צריכין לה בכל יום ופרקונה דאינו דבר מצוי תקנו כנגד פירות נכסי מלוג שאינו מצוי שיפלו לה נכסי מלוג תדיר. וקבורתה שאינו אלא פעם אחת כנגד ירושת הכתובה שאינה אלא פעם אחת ע"כ. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל איפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה לאו כלום קאמרה מזונות ומעשה ידיה מצויין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלא פרכינן ואיפוך אנא אלא אמזונות ופרקונה דאילו אקבורה וכתובה לא קשיא ולא מידי דפשיטא ודאי דמתקנינן מידי דאתיא מחמת מיתה למידי דמחמת מיתה הילכך קבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי דכיון דהוא זוכה באותם הנכסים מיד שמתה דין הוא שיקברה נמי ולא קרובי' כיון דהוא יורשה ועוד לא פרכינן אלא אמזונות משום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום אבל אקבורה למה לן לאפוכה ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם לא מציא אמרה איני נקברת ואיני מורשת וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל לעיל ומעתה צ"ע מאי קא מקשי התוספות ז"ל לקמן על פירושו של רש"י ז"ל והא כפי שיטתו ז"ל לא קשיא ולא מידי ולקמן בדוכתי' בתוספות ניישב זה בעזר העוזר האמיתי כנ"ל:
האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בודאי מהך תנא דלעיל דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא ודאי אית ליה דהך תנא דלעיל ומהפכינן לה כדמפכינן לה לקמן לרב הונא אלא לתנא דלעיל לא מכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא. הרא"ה ז"ל:
וכן הוא אומר אם תענה את בנותי וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דענוי זו אינה תשמיש דבפרק בתרא דיומא מוכח מהאי קרא דמניעת תשמיש איקרי עינוי נפש דדריש קרא הכי אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש וי"ל דהכא נמי דריש הכי אמר קרא ועונתה לא יגרע שהוא עינוי לה כשמונעין ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ הריטב"א ז"ל דה"ק וכן הוא אומר אם תענה וגו' כלומר ולשון עונתה דבר המענה אותה כשימנע ממנה. ע"כ:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שיטה_מקובצת_על_הש%22ס/כתובות/פרק_ד/דף_מז"