שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מד עמוד א

הכא נמי הא אוסיף לה פי' שכתב בכתובה שניה יותר מן הראשונה ואדעתא דכן כתב לה דאם באת לגבות ראשונה גובה מזמן ראשון באת לגבות שניה גובה הכל מזמן שני אבל אין לפרש אוסיף לה שכתב צביתי ואוסיפית לך דאם כן היתה גובה שתי כתובות כדאמרינן לעיל. הרא"ש ז"ל. הקשה הריטב"א ז"ל דהא מדקאמר ולאו מי איתמר עלה מכלל דמאן דקרי לא ידע לה להא וא"כ מאי קארי לה. ותירץ דאיהו סבר דוקא דאוסיף דקלא בפירוש שאמר בשטר השני מכרתי לך שדה פלוני עם הדקל שבתוכו דלהכי אדכריה בהדיא לגלויי דמשום ההוא תוספת הדר וכתביה אבל אם לא הזכירו בפירוש אף על פי שהוא בכלל השדה אמרי' בטל שני את הראשון ודכותא בהא שכתב שלש מאות סתם. והשתא משנינן דכל שהוסיפו במכר אף על פי שלא הזכירו בפירוש לתוספת כתביה ולא אמרינן בטל שני את הראשון. עד כאן:

גופא אמר רב נחמן שני שטרות וכו'. פרש"י ז"ל שטרות של מכר או של מתנה כלו' דבשטרי של הלואה שניהם קיימים לעולם ואפילו הם ביום אחד וכ"כ רבינו אלפסי ז"ל והביא ראיה מהא דאמרי' בפרק גט פשוט דמאן דנקיט תרי שטרי חמשין חמשין ואמר שויוה ניהלי חד בר מאה וכו' וטעמא דמילתא לפי שאין דרך לכתוב שני שטרי מכר או של מתנה על שדה אחת אלא כשיש שום יפוי כח בשטר האחרון אבל אדם עשוי ללוות ולחזור וללוות ושטרי כתובה כשטרי מכר הם דאשה כשדה דמיא ואחר שכנסה בכתובה אחת אין דרך לחזור ולכתוב כתובה אחרת ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה מאן דאוזיף והדר יזיף צריך למכתב ליה בר מקמסיא קמא דאית לי עלך אורחא דאיתתא מימר אבד פורנא דידי עביד לי אוחרי אורחא דבר נש מימר אבד קרטיסא דידי עבד לי אוחרא בכל זה אפשר יודי ליה וה"פ דמעיקרא אמרינן דמהכא שמעינן דשני שטרי מלוה צריך לכתוב באחרון שזה תוספת על ההלואה הראשונה וקס"ד דמשורת הדין קאמרינן ופרכינן דלא דמי לפי שבשתי כתובות אדם כותב כתובה שנית כשאבד הראשון מה שאין כן בהלואה ומהדרינן דלא בשורת הדין אמרינן אלא דלשופרא דשטרא ומשום ב"ד טועין טוב וכשר הדבר שיזכיר החוב הראשון בשטר השני וזה הפירוש מסכים לדעתו של רבינו אלפסי ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל כתב הרי"ף ז"ל. דהא דאמרי' שני שטרות היוצאין כו' דוקא בשטרי מכר כו' אבל בשטרי הלואה לא דעביד איניש דיזיף והדר יזיף וכי היכי דבדלא שוו אהדדי הא ודאי ליכא למימר אי בעיא בהאי גביא וכו' בדשוו אהדדי נמי ליכא למימר בטל שני את הראשון דאיכא למימר שתי הלואות הן והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' התם בבבא בתרא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין וכו' והא התם דשוו הדדי ואמרינן דגבי ליה תרווייהו דאיכא דדחי לה דילמא ההיא כגון שיוצאין ביום אחד בעדי שטר ראשון וליתא דנהי דליכא למימר אחליה לשעבודא דמאי מחיל אבל ודאי איכא למימר טעמא דאודויי אודי ליה דסהדי ההיא שעתא הוו פסולין או גזלנין ובההוא יומא הדרו להו בתשובה א"נ שטרא זייפא הוא ואיהו גופיה זייפיה מיהו איברא דאי משום ההיא לא איריא דהתם במאי עסקינן כגון שכתוב בכל אחד מהן שהעדים עצמן ראו המלוה כשמנה לו המעות ושהיו הלואות חלוקות כגון שכתוב בזו בא' בניסן ובזו בשני בניסן וכתיב ביה בזמניה כתבנוהו א"נ כגון שכתוב בשטר שני חוץ מן השטר הראשון דלא איכפת לן אי כתבי הכי דלא פסיד מידי דהא אפילו פרעי' לשטר ראשון והדר מפיק ליה להאיך וכתיב ביה חוץ מהשטר הראשון אינו גובה אלא חמשים אלו אא"כ מוציא שטר ראשון ואין כאן בית מיחוש. ובירושלמי אמרו לית הדא אמרה האי מאי דיזיף מן חבריה צריך למכתב ליה בר מן קרטיסא קמא דאית לך עלי אורחא דאיתתא למימר אבד פורנא עבד לי אוחרי אורחא דב"נ למימר אבד קרטיסא עבד ליה אוחרי דכי לא פשר יודי ליה ואינו מוסכם עם הגמרא שלנו בטעם שהרי לפי אותו ירושלמי הטעם בין שני שטרות או שתי כתובות הוא בשביל שאבד הראשון ולא משום דאחליה לשעבודא ולא דאודי ליה אבל עולה כדברי רבינו ז"ל וכן הדין נותן כ"ש שאין דבריו צריכין חזוק. ע"כ:
ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה פרש"י ז"ל לתוספת כתביה ולאו לבטוליה לשטרא קמא אלא דאי מזמן שני אתי למגבי לקני עיקר ותוספת ואי מזמן ראשון ניחא ליה משום דקדים לא לגבי תוספת ע"כ. והצריכו לפרש כן דהא לעיל מדמינן לה לההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות ואמרינן לאו מי איתמר עלה ומודה רב נחמן דאי אוסיף לה דקלא לתוספת כתביה הכא נמי הא אוסיף לה וכן פירש רבינו מאיר הלוי ז"ל שאינו גובה שדה בשטר ראשון ודקל בשטר שני אלא או שדה לבדו בשטר ראשון או שדה ודקל בשטר שני אבל הרב בעל הערוך ז"ל פירש דלא אתינן לדמינהו לעיל אלא לענין דלא נימא בטל שני את הראשון דכיון דאוסיף ביה דקלא לתוספת כתביה לא לבטל אבל לא דמיא לשטרי כתובה לומר אי בעיא בהאי גביא ולעולם גובה עיקר קרקע מזמן ראשון ודקל מזמן שני. הריטב"א ז"ל:
פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא פי' דהוה סבר דכביש ליה לשטר מכר ומפיק ליה לשטר מתנה וקי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא אבל כל היכא דמפיק ליה לשטר מכר אית בה משום דינא דבר מצרא דאפילו במתנה גרידא אי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן איערומי קא מערים. ואם תאמר כי כביש לה לשטר מכר נמי טעין ליה דמכר הוה ואיערומי מערים ומבעי ליה אשתבועי על טענת ברי או לאחרומי באנפיה על טענת שמא וי"א דכיון דמצרנות אינו אלא משום הישר והטוב אין לנו עליו כלום אלא בדבר מבורר בעדים או בשטר וכל שאין שם ראיה אין להשביעו ולא להחרים בפניו שאין זה הישר והטוב וכן היה אומר מורי רבינו בשם רבינו הרמב"ן ז"ל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שמשביעין אותו ולדבריו ז"ל י"ל דהכא לפי דעתו של לוקח אנו מדברין כי הוא סבור כי כשיוציא שטר מתנה לחוד לא יערערו עליו או יתפשר עם בן המצר בכדי וכל דאיכא למתלי תלינן ולא אמרינן בטל שני את הראשון. הריטב"א ז"ל:

וכ"ש אם השטר הראשון במתנה וכו'. דלא אמרינן בטל שני את הראשון אלא אמרינן דלתועלת הלוקח נתכוון וכו' ויש לשאול ואפילו אם היינו אומרים בטל שני את הראשון מה היה מפסיד הלוקח בזה דכיון שאין במתנה אחריות לא יוכל לטרוף אלא מזמן שטר המכר ואילך ויש אומרים דנפקא מינה לענין פירא שאם אירע הדבר שהמוכר לקח הפירות מזמן שטר המתנה עד שעת המכירה ואכלם לא היינו מחייבין אותו להחזירם דאמרינן בטל שטר המכר לשטר המתנה והואיל וכבר אכלם לא נחייב אותו להחזירם אבל השתא דאמרינן דליפות כחו נתכוון יחזיר הפירות שאכלם ואף ע"פ שאינם בעין ואף על פי שדבר זה אינו ברור כל כך אומרם מודה הרב נר"ו שיש לו מעט סיוע מלישנא דאמרינן בסמוך ומכנס פירי דמשמע שהפירות שעומדים בעין בלבד יש לו להחזיר. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
טעמא מאי רפרם אמר אודויי אודי ליה פרש"י ז"ל אודויי אודי ליה שהשטר הראשון מזויף היה ונתרצה על האמת לקנות מזמן שני רב אחא אמר אחולי אחיל לשעבודיה יש שפירשו אחולי אחליה לאחריות דהוה ליה עליה דאילו לגופא דארעא לא מהניא מחילה אלא כשקנו מידו דמגופה דקרקע קנו מידו וכדאיתא לקמן בריש הכותב והכא מסתמא אמרינן דאחליה. ואין פירושו נכון חדא דא"כ הא דרב אחא לא אתיא אלא במכר דאית ביה אחריות. ועוד מאי מרווח בשטר שני זה דאחליה לשעבודא קמא דהא לא כתב שום תוספת בבתרא ולאו אודויי מודי דשטרא קמא פסיל לכך י"ל דה"ק אקנויי אקנייה ניהליה מעיקרא ולהקנאה קרינן אחולי כההיא דאמרי' בפרק חזקת [מא א'] אחולי אחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי דבעי לומר אקנויי אקנייה ליה והכא חיישינן דמשום דבתר דזבנה מיניה הדר אקנייה ניהליה בקנין או בשטר הדר השתא וקבליה במתנה או זבניה מיניה. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל רב אויא אמר אימר אחולי אחליה לשעבודא פירוש נ"ל דרב אויא אוסופי מוסיף לפרושי ביה טעמא אחרינא ולא פליג אאודויי אודי דהא שניהם במתנה בטל שני את הראשון וליכא למימר ביה אחוליה אחליה לשעבודא דאילו לענין קרקע עצמו כיון דברשותו הוא לא מהניא מחילה ובטול השטר ואפי' החזירו נמי לא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט [קסט ב'] אלא לענין שעבוד שבו בדין האחריות קאמרינן ומתנות דלית בהו אחריות ליכא למימר בהו הכי אלא ע"כ אודויי אודי קאמרינן ורב אויא ה"ק כל היכא דאיכא למימר אחולי אחיל לא אמרינן דאודי ולא מורעינן סהדי ולא משלם פירי ופרע טסקא וטעמא דאחולי אחיל עדיף לענין הלכתא דלא מורעי סהדי ומבטלין שטריה בלא ראיה ומה דאמרינן איכא בינייהו אורועי סהדי פירושא דמילתא דאי אית ליה להאי גברא שטרי אחריני מחתימות ידייהו דהני סהדי לא מגבינן ליה בהו דהא אודי דשקרי נינהו וכגון דקאמרי סהדי חתימות ידינו היא זו דאי לא אמרינן איהו צייריה הילכך האי גברא דפסיל לשטרא סהדי נמי פסיל ומהימן לגבי נפשיה ולא כדברי הראב"ד. ומיהו דוקא ללוקח אבל למוכר לא מורעינן סהדי דאיכא למימר מוכר לאו מידי אודי אלא משום דליהדר ליה לוקח פירי ולמחול שעבוד ראשון הוא דמשמע ליה ומשמע לי דאיכא בינייהו טובא דהיכא דנמצאו עידי שטר שני קרובין או פסול ומוכר אינו מכיר בהן ובא לידון בו בב"ד דודאי אודויי אודי בפסול ראשון ומוכר אינו מודה בשני דפסול הוא הילכך תחזור שדה לבעלים ולמ"ד אחולי אחיל שעבודא אחיל וקרקע ברשותו הוא. ותו נמי איכא בינייהו כגון דכתב ליה בשני חצי שדה שבראשון דלמ"ד אודויי אודי ליה לא קני מיניה אלא חצי שדהו ולמאן דאמר אחולי קני כוליה אלא הא דלא אמרינן איכא בינייהו הוי משום דשני שטרות כשהם שוין היוצאין זה אחר זה קאמר רב נחמן. ובתוספות מפרשין אחולי נמי לענין גופה של קרקע ואינו מתחוור בדינם לפי שאי אפשר במחילה להוציא קרקע מידו כדפרישית. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ותו איכא בינייהו היכא דאשתכחו סהדי דשטרא אידך קרובין או פסולין למ"ד אודויי אודי ליה אם כן הדרא לה ארעא למוכר דהא ליכא שטרא למ"ד אחולי אחליה לשעבודא שעבודא הוא דאחיל מזמן ראשון עד השתא אבל ארעא דידיה הוא ובדידיה קיימא בשטרא קמא אי נמי כגון דבשטר ראשון איכא כוליה שדה וכו' אבל בגמרא לא אמרינן אלא מאי דאיכא בינייהו בעדים כשרים ושני שטרות שוין והיכא דעידי שטר שני היינו עדי שטר ראשון היינו נמי בפלוגתא דלמ"ד אודויי אודי ליה הכא נמי איכא למימר הכי דאף על גב דהא הדר זבנא וכו'. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:

וכתב עוד הריטב"א כו'. נראין דברי האומרים דאף על גב דסהדי קמאי גופייהו חתימי בשטרא בתרא אמרינן נמי אודויי אודי ליה כי בתחלה שלא כדין חתמו או שום פסול היה בהם אלא שחזרו בתשובה וחזר והחתימם בשטר שני בהכשר וריעי עליה לכל שטרא דנפיק מידיה דחתימי ביה קודם שטר זה השני דאי לא הוה לן לומר דאיכא בינייהו דסהדי דשטרא קמא חתימי בשטרא בתרא דאמרינן אחולי אחיל ולא אמרינן אודויי אודי ליה אלא ודאי כדאמרי'. עד כאן:
לשלומי פירי ולטסקא פרש"י ז"ל דלמאן דסבר אודויי אודי ליה הילכך שטרא קמא לאו שטרא הוא ולוקח שלא כדין אכלה עד השתא וחייב לשלומי פירי למוכר וכיון דמוכר נקיט פירי משלם נמי טסקא דאף על גב דלוקח לא מהימן אלא אנפשיה ולא לחוב על האחרים וכיון שכן לאו דינא דמהימן גבי טסקא לחיובי מוכר לשלומי ליה שאני טסקא דהכי דינא דמלכותא דמאן דאכיל פירי משלם לה ומיהו דוקא בשוו פירי טפי מטסקא אבל אי טסקא טפי לא מהימן. הרא"ה ז"ל. והרי"ף ז"ל גריס למכנס פירי ולטסקא:

וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וז"ל איכא בינייהו למכנס פירי ולטסקא דלמ"ד אודויי אודי ליה שהשטר מזוייף אם כן כל הפירות שבין השטר הראשון והשטר השני יהיו של מוכר ואפי' אותם שהם בעין והוא גם כן יפרע הטסקא של אותו הקרקע ולרב אחא דאמר דטעמא משום דאחוליה וכו'. זוכה הלוקח בפירות מזמן השטר הראשון והוא יפרע הטסקא כיון שזוכה בפירות נמי שאוכל הפירות חייב לשלם הטסקא ופירוש טסקא מס ידוע שפורעים בעבור הקרקעות ומדקאמרי לישנא דמכנס פירי ולא אמר ולפירי משמע דדוקא הפירות שהן בעין יחזיר המוכר ללוקח אבל הפירות שאכל כבר אפשר דאפילו לטעמיה דרב אחא ישארו אצלו ולא נחייב אותו לשלם אותם ללוקח. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל א"נ לשלומי פירי ולטסקא פי' דלמ"ד אודויי אודי ליה שטרא קמא כמאן דליתיה דמי וקרקע בחזקת מוכר קיימא והדר ליה פירי דקודם שטר שני ואיהו נמי משלם טסקא למלכא דמאן דאכיל פירי יהיב טסקא ולמ"ד אחולי אחיל ארעא ופירי בחזקת לוקח ואיהו יהיב טסקא ולא מבעיא למאן דמפרש דלא אוחיל אלא לאחריות בלחוד אלא אפילו למאי דפרישנא דאקנויי אקניה ניהליה כיון דלא ידעין אימת אני אומר היום מכרה וחזר ולקחה דכיון שהשטר הראשון שריר וקיים על זה להביא ראיה אימת קנייא דאקנייה ניהליה והלכתא כרב אחא. ע"כ:
שניהם במכר כתוב בהשלמה שניהם במכר פי' אם מכר המוכר קרקעות בין ניסן לתשרי ונמצאת שדה שאינה שלו לא טריף מיניה לוקח זה ואי שניהם במתנה איכא לעיוני למאי הלכתא בטל שני את הראשון שאם נמצאת שדה שאינה שלו או שבא ב"ח של מוכר וטרפה כיון דמתנה היא לא טריף לוקח מן קרקעות של מוכר לא מניסן ולא מתשרי ואי אמרת דאהני כשביטל שני את הראשון שאם לוה המקבל בין ניסן לתשרי ולא כתב ליה דאקני דאי אמרת לא ביטל שני את הראשון טורף אותו המלוה משדה זו ואי אמרת ביטל לא טורף משדה זו אם מכרה המקבל דהא לא כתב לוה דאקני הא לא מצית אמרת דהא טעמא דבטל משום אודויי אודי ליה וכיון שחב לאחרים אין הודאתו הודאה. ואי אמרת דאי זבין ליה מוכר לאיניש אחרינא בין ניסן לתשרי שהמכר קיים התינח למ"ד אודויי אודי ליה אלא למ"ד אחולי אחיל השתא הוא דאחיל גביה ולמ"ד נמי אודויי אודי ליה אימור קאמר וספק הוא ואמאי מפקינן ליה מיניה ואי אמרת דאי יזיף נותן בין ניסן לתשרי וכתיב ליה דאקנה אם לא בטיל לא טריף אותו המלוה משדה זו הא לא מצית אמרת דהא אימר קא אמרינן וספיקא היא ואוקי ממונא בחזקת מריה ואמאי מפקינן ליה מיניה ומסתברא דהאי אימור בודאי הוא דאשכחינן אימור שהוא בודאי כההיא דאלו טרפות ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא וכההיא דמסכת חגיגה בתולה שעיברה כשרה לכהונה אימור באמבטי עיברה הכא נמי כגון שכתב לו שני שטרות על שדה אחת למאי הלכתא כתב ניהליה שני שטרות בודאי אודויי אודי ליה או אחולי אחליה דאי אמרת שטרא קמא אירכס ופייס מיניה דלכתוב שטרא אחרינא לא הוה עביד להו (לוקח) [מוכר] הכי דילמא טריף והדר טריף. והראב"ד ז"ל דחיק אנפשיה לאוקמי בשבח כמו שכתוב בפירושיו הא דאמרינן אימור אודויי אודי ליה ונפקא מינה לאורועי סהדי כגון דאיכא אחרינא בהדיה אי נמי כגון דמפיק האי מקבל או האי לוקח שטרא דחתימי ביה שטרא קמא וכיון דאודי איהו גופיה דחתימי בהאי שטרא ריעא הודאת בעל דין כמאה עדים. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דטעמא דאחולי אחליה לשעבודא גבי שניהם במתנה נפקא מינה למתנה באחריות. אי נמי משום שניהם במכר נקט ליה. עד כאן לשון הרמב"ש המעילי ז"ל:

מאי הוי עלה דכתובה ת"ש וכו'. ולעיל לא ידעינן לה להאי ברייתא ולהכי לא אמרינן דתנאי היא. הריטב"א ז"ל:

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. תימה לר"י דהשתא מסקינן דאחד זה וכו' ככתוב בתוספות. ועי"ל דמיירי כולה שמעתין בדכתב לה והא דאמר רב אסי אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשהיא באה לגבות התוספת דס"ל לרב אסי אף על גב דכתב לה צביתי ואוסיפית לך בטל שני את הראשון כשהיא באה לגבות התוספת ומיהו מודה רב אשי כשהיא רוצה לגבות רק מנה או מאתים מן האירוסין ולא בטל שני את הראשון וכן מילתא דרב נחמן דקאמר אי אוסיף לה דקלא מיירי שכתב צביתי ואוסיפית דקל זה על השדה הראשון ואמרינן דלתוספת כתביה ואי בעי גבי השדה מזמן ראשון או הדקל עם השדה מזמן שני והא דפסיק הכא הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כשבאה לגבות התוספת. כן נראה לי ומצאתי קצת סעד בשם הר"מ מאיברא. הרא"ש ז"ל. וכבר האריכו המפרשים בכל זה לעיל וכדכתיבנא:

מתניתין הגיורת שנתגיירה בתה עמה כו'. פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה וז"ל וזנתה ר"ל שזנתה והיא נערה המאורסה ולא נמצאו לה בתולים מיתתה בחנק כמו כל אשת איש שזנתה לפי שאינה בחזקת בתולה מפני שהיא גיורת ובעלה אינו חייב מאה סלע אם הוציא עליה שם רע ואפילו נתפרסם שקרו דמאמר הכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וזו אינה בתולת ישראל. ע"כ:
וכן פירש ה"ר יהונתן הכהן ז"ל בפי' על ההלכות דבנתגיירה הבת יתירה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי וסוגיא דשמעתא דלקמן לא משתמע הכי וכדבעינן למכתב בס"ד והנכון כמו שפירשו רש"י ז"ל ותוספות ז"ל דבפחותה מבת שלש שנים ויום אחד מיירי דבחזקת בתולה היא .וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא דתנן הגיורת שנתגיירה בתה עמה ה"ה דהוה מצי למתני הגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אלא דאיידי דאיירי סיפא באמה כדקתני הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דהיינו קדושת האם איירי רישא נמי באמה שנתגיירה לאחר שילדה. ע"כ:
אין לה פתח בית אב פירוש שאינה צריכה פתח בית אב ואפילו למצוה כבת ישראל וכן פרש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל והתוספות. (וא"ל) [וז"ל] אין לה פתח בית אב כלומר דכי כתב רחמנא על פתח בית אביה לא נאמר אלא בסקילה וזו כיון שאין מיתתה בסקילה אין לה פתח בית אב. ועוד דאין לה אב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ע"כ. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתוב היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב דהא אין לה אב שאינה מיוחסת אחר אביה כיון שהוא ע"ג והיא יהודית ולאו משום שלא יהא לע"ג יחס דכתיב מרודך בן בלאדן. עד כאן:

ולא מאה סלע. פי' שהמוציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו. והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם. הריטב"א ז"ל. וה"ה נמי כשאין לה אב ולא פתח בית אב וכדמסיים ואזיל לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה כן נראה לי:

דף מד עמוד ב

גמ' מה"מ לא קאי לא ארישא ולא אסיפא דא"כ מאי קא מהדר ליה אמר קרא ומתה כו'. אלא אמציעתא קאי דקתני היתה הורתה שלא בקדושה כו' איכא למידק דמ"ש דקא בעי טפי אמציעתא מאינך דהא אאינך נמי הוה מצי למבעי וכדבעי תוב תלמודא לקמיה ואימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה וכו' ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ויש לומר דברישא ובסיפא דליכא חילוק בין המיתה ומאה סלע לא בעי ומיהו באמצעיתא דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע להכי בעי מנא ה"מ דהרי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע דהיה לנו להשוות הדינין ומשני אמר ר"ל דאמר קרא ומתה וכו' פי' כיון דומתה נתרבתה מעתה דוקא למיתה נתרבתה ולא לקנס וכדמפרש ואזיל תלמודא בלשון שקלא וטריא ודיוקא נמי דנקיט תלמודא לשון מנא הני מילי דתרי מילי קא בעי והכא נמי תרי מילי קא בעי דקתני הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע וכדפרישנא כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י מנא הני מילי. שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה. ע"כ. פי' אמאי היא בסקילה כיון דאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע. ולשון אי הכי מילקא וכו' לא דייקא להאי שיטתא והנכון כמו שפירשו התוספות ז"ל דמ"ה קא בעו עלה דאמציעתא דבשלמא רישא ניחא דהא בישראל כתיב וסיפא נמי ניחא דישראל מעליא הוא אבל במציעתא כיון דהורתה שלא בקדושה אמאי בסקילה והא בישראל כתיב וזהו שכתבו התוס' ז"ל מה"מ. משום דכתיב בישראל קא בעי. ע"כ. אי נמי קשיא להו לתוספות ז"ל דמאי קא בעי עלה דמציעתא דאדרבא עלה דרישא הוה ליה לפרש למבעי דכיון דאיירי בפחותה מבת שלש שנים ויום אחד והרי היא בתולה אמאי אשתני קטלא דמה לי הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה או הורתה ולידתה שלא בקדושה כיון דבתולה שלמה היא. ותירצו בתוספות דמשום דכתיב בישראל קא בעי:
וז"ל הרא"ש ז"ל מנא הני מילי דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ידע שפיר דכתיב בקרא בישראל לכך מצריך ריבוי ע"כ. כי הא ודאי כולי עלמא ידעי דכתיב בישראל ואפילו דרדקי דבי רב בקיאי בקרא אלא דאיכא למימר דכי כתיב כי עשתה נבלה בישראל לאו דוקא דהיא עצמה מישראל אלא כיון דבאת לכלל יהדות ושם ישראל עליה ועשתה נבלה זאת הרי פגמה שם ישראל ובישראל נעשתה תועבה זו וגם הנואף הרי היה ישראל והרי אנו מקיימין בו כי עשתה נבלה בישראל. ומיהו אכתי ביותר בישראל הוא דהא ודאי בישראל נעשתה הנבלה אלא ודאי למיעוטא אתיא ולהכי קא בעי מנא הני מילי וכדכתיבנא. ולשיטת התוספות והרא"ש ז"ל אתיא שפיר לישנא דתלמודא דאסיק אם כן בישראל מאי אהני ליה דאלמא מעיקרא נמי אהכי שקיל וטרי. ודוק. כנ"ל:
וגם לשון רש"י ז"ל יש לפרשו כן דהכי קא בעי מנא הני מילי שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בסקילה הרי כיון שהורתה שלא בקדושה לא קרינן בה בישראל:
וז"ל (הריטב"א) [הרשב"א] ז"ל מה"מ דהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נדונת בסקילה אמר רבי שמעון בן לקיש דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ואף על גב דכתיב בישראל הא איכא לידתה בישראל. ע"כ:

עוד יש לפרש דהכי קא בעי דהא ודאי משום הכי אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע משום דכתיב בתולת ישראל מעתה נימא דאכוליה פרשה קאי וכל דינין שבפרשה אינן נוהגין אלא בבתולת ישראל ולא בבת גרים אפילו לידתה בקדושה כיון דהורתה שלא בקדושה ומיהו בישראל לא אסיק אדעתיה דאתא למעוטי וכדפרישנא ומשני אמר ר"ל דאמר קרא ומתה וכו'. פי' ואין במשמעות לשון זה דאתא לרבויי הורתה שלא בקדושה אלא מקרא יתירה דרשינן לריבויא וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל והאי. ומתה קרא יתירה הוא. ע"כ. ולהכי קא פריך אי הכי מלקא נמי לילקי וכו' פי' דמכיון דקרא יתירא הוא דריש אלמא לכוליה פרשה מדריש ורבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה לכל הדינין שבפרשה. (והרשב"א) [והריטב"א] ז"ל כתב וז"ל אמר קרא ומתה פי' דלישנא יתירא הוא ורבתה תורה מיתות הרבה:

אי הכי מלקא נמי לילקי וכו'. פי' דלדידי אורחא דקרא הוא ולאו לדרשא אתא כדכתיב וסקלתו באבנים ומת אי נמי לדרשא אחריתי אתא ע"כ. [הריטב"א ז"ל]. והא דבעי מנא הני מילי הוה יכילנא לתרוצי דכי כתיב בתולת ישראל אמאה כסף בלחוד קאי ולא קאי אמיתה ומדאצטריך למעוטי בת גרים ממאה כסף אלמא דהסברא נותנת דלידתה בקדושה שוה לבת ישראל הגמורה ואצטריך בתולת ישראל למעט וכי אמעיט מקנסא הוא דאמעיט אבל ממיתה לא אמעיט ובדינה קיימא כשאר בנות ישראל כיון דבתולה הויא אבל השתא דתירץ ליה דומתה אתא לרבות אי הכי מלקא נמי וכו'. פירוש דבתולת ישראל ממעיט הורתו ולידתו שלא בקדושה ומתה קא רבי לידתו בקדושה בין לענין מיתה בין לענין מלקות וקנס ואפשר דר"ל גופיה בעי מנא הני מילי וכמו שכתבו התוספות ז"ל בכמה דוכתי בריש פרק אלו מציאות גבי וכמה אמר ר' יצחק וכו' כנ"ל:

אי הכי מלקא נמי לילקי וכו'. הא פרישנא בסמוך מאי אי אמרת בשלמא איכא ויש לדקדק קצת ל"ל למנקט בקושיא ענין מלקות כלל כיון דלא הוזכר במשנה ובשינויא לא נקט אלא קנס וכדקאמר למיתה נתרבתה ולא לקנס ואילו מלקות לא אדכר. ויש לתרץ דמאה סלע הויא מידי דהנאתה ונוגע לה והמלקות לא מטי לה הנאה מיניה מידי דמה לה אם ילקה הוא הילכך כי פריך בעי למפרך לרבות דאפילו מלקא נמי לילקי דלכל מילי רבי לה רחמנא וכי משני דאמעיט לה רחמנא קא אשמועינן רבותא דאפילו קנס לא יהבינן לה דלמיתה נתרבתה ולא לקנס ולהכי במתני' לא נקט אלא מאה סלע ולא איירי בענין המלקות כלל דקא מרמז לן תנא הדרשא כנ"ל. וכבר כתבתי לעיל במשנה מה שכתב הריטב"א ז"ל:
ואימא פי' השתא דאמרת דהך ריבויא הויא נמי מיעוט לרבות הורתה ולידתה בקדושה לגבי קנסא מעתה אימא לרבות הורתה ולידתה בקדושה דכי אקשית לי למה לי ריבויא פשיטא דמהי תיתי למעוטינהו עד שהוצרך לרבויינהו הא ודאי כיון שהורתו ולידתו בקדושה כישראל מעליא הוי ומשנינא לך כי אצטריך קרא היינו למעוטינהו מקנסא ומשני ההוא כישראל מעליא הוא וליכא למימר דמעוטינהו מקנסא. והקשו בתוספות דהא בפרק מצות חליצה אמרי' גבי חליצה ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים שנאמר ונקרא שמו בישראל ודרשינן עד שיהא אביו ואמו מישראל אלמא מבישראל ממעטינן אפילו הורתו ולידתו בקדושה וליכא למימר דמיתורא דקרא הוא דממעטינן הורתו ולידתו בקדושה משום דמקרב אחיך ידעינן דבעינן גבי דין מקרב אחיך וממעטינן הורתו שלא בקדושה עד שתהא אמו מישראל ואייתר ליה בישראל למדרש עד שיהא אביו ואמו מישראל דאכתי איכא לאקשויי אימא דבישראל אתי לאפוקי הורתו שלא בקדושה דלא מצי דאין אפילו גרים דמקרב אחיך לא דרשינן אלא למפסליה בדין ישראל אבל חברו מצי דאין. ותירצו דחליצת גרים לא משכחת לה אלא בהורתן ולידתן בקדושה וכיון דישראל מעליא הוא קרינן ביה שום תשים עליך מלך מקרב אחיך דאף עליו אין לשום שימה אלא ממובחר שבאחיך אם כן בלאו קרא הנקרא שמו בישראל שמעינן שפסול גר לחליצת גרים עד שתהיה אמו מישראל ולא אצטריך בישראל אלא לאשמועינן דבעינן לחליצה עד שיהא מישראל. וכ"כ הרא"ש ז"ל:
ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה פי' דמשמע לן דלגבי הא אי מפקא להא אית לך לאפוקי נמי כשהורתה שלא בקדושה ואי מעיילת להא עיילינהו תרווייהו כיון שנתגיירה פחותה משלש שנים דקיימא בחזקת בתולה ושקולות הן ויבא שתיהן מחדא יתורא ופרקינן דא"כ בישראל יתורא מאי אהני ליה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו בתוספות דס"ד דמקשן דכיון דמרבי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה גלי לן קרא דבישראל לאו דוקא אם כן ממילא נתרבית אפילו לידתו שלא בקדושה. ע"כ:
ולפי דרכנו יש לפרש דהכי פריך דכיון דאמרת דהורתה ולידתה בקדושה דישראל מעליא הוא וליכא למימר דמעטינהו מקנסא ואיכא קמן תרי מיעוטי חד בתולת ישראל ואידך מיעוטא דשמעינן מגו ריבויא דומתה דע"כ קרא אתא לריבויא ולמיעוטא מדאפקיה לריבויא בלשון ומתה ולא אפקיה בלישנא אחרינא והילכך איכא למימר דמיעוטא דבתולת ישראל אתא להורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה למפטריה מקנסא וריבויא דומתה אתא להורתו ולידתו בקדושה ואין לך לומר דלהורתו ולידתו שלא בקדושה אין סברא לרבות דהא מדאצטריך קרא למעטינהו אלא דהסברא היתה נותנת לאשוויינהו לבת ישראל ועדיפא טפי למימר דמעוטא דבתולת ישראל אתיא להורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וריבויא ומעוטא דומתה אתא להורתה ולידתה שלא בקדושה דבהכי לא מחלקין בינייהו כלל ומיהו השתא דאמרינן דבתולת ישראל אתיא להורתה ולידתה שלא בקדושה ורבויא דומתה אתיא ללידתה בקדושה הרי אתה מחלק בינייהו ואינה סברא וכמו שכתב הריטב"א ז"ל דשקולות הן והכי מסתבר מדאצטריך בתולת ישראל למעטיה כנ"ל:

אם כן בישראל מאי אהני ליה. הקשו בתוספות דנימא אהני שלא ילקה ולא ישלם מאה כסף. ותירצו בתוספות דסברא הוא שיהנה לכל הכתוב בפרשה. עוד תירצו דלענין מלקות ומאה כסף לא אצטריך למעוטי מבישראל דמבתולת ישראל ולא בתולת גרים ממעטינן לה והשתא נמי שפיר דלא תקשי אמאי אצטריך בתולת ישראל ולא בתולת גרים ת"ל מבישראל ואע"ג דלגבי מיתה כתיב מ"מ גמרינן מינה קנס כדמשמע בסמוך דקאמרינן טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה והא כתיב אם אמת כו' אלמא דילפינן קנס ממיתה ולעיל נמי דקאמר אי הכי מלקא נמי לילקי אלא ודאי אי לא כתיב בתולת ישראל ה"א דאפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה הוה מרבינן וכו' ככתוב בתוספות ז"ל:
ואיכא למידק דמאי קשיא להו הא כי מרבינן מיתה להורתה ולידתה שלא בקדושה ממילא אמעיט קנסא וכדאמרינן למיתה נתרבתה ולא לקנס והילכך בישראל מאי אהני. ותירץ הרא"ש בתוספותיו דכי אמרינן למיתה נתרבתה ולא לקנס ה"מ כל כמה דלא מרבינן אלא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הילכך כיון שאין אנו מרבין הורתה ולידתה שלא בקדושה גם במה שרבינו יש לנו לרבות המועט שנוכל הילכך למיתה נתרבית ולא לקנס אבל אי מרבינן אף הורתה ולידתה שלא בקדושה אם כן אין חלוק בין גיורת לישראל מעתה יש לנו לומר דגם לקנס נתרבה אי לא כתוב בישראל. ע"כ:
עוד יש לי להקשות על התירוץ האחרון של התוספות דאכתי הקושיא במקומה עומדת דדילמא תרווייהו מיעוטי בתולת ישראל ובישראל אהני שלא ילקה ולא ישלם מאה כסף וחדא בהורתה ולידתה שלא בקדושה וחדא בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה ומיהו ומתה בא לרבות סקילה אפילו להורתו ולידתו שלא בקדושה ולהכי איצטריכו תרי מיעוטי לענין מלקות ומאה כסף דלא גרמי להו למיתה ונימא כי היכי דלענין מיתה שוו לבת ישראל אפילו הורתו ולידתו שלא בקדושה הכי נמי נשוה לענין מלקות ומאה כסף לכך מיעט וחזר ומיעט למעוטי תרווייהו ואין זה מיעוט אחר מיעוט דהרי הוא לרבות כיון דאצטריכו תרוויהו. וכתב הרמ"ה ז"ל בחדושיו לסנהדרין פרק נגמר הדין וז"ל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות פי' למיעוטא לא צריך דהא נפקא ליה ממיעוטא קמא אם אינו ענין למיעוט תנהו ענין לרבות ואיכא לפרושי כיון דמיעוטא בתרא לא אצטריך למיעוטא דנפקא ליה ממיעוטא קמא איכא למימר דלגלויי עליה דמיעוטא קמא הוא דאתא לאשמועינן דכי היכי דמיעוטא בתרא לא אתא למעוטי מיעוטא קמא נמי לא אתא למעוטי אלא דוגמא בעלמא נקט ומאחר שטרח קרא ואשמועינן דלא למעוטי ההוא מדעם קאתי ממילא שמעינן דדעתיה לרבויי ויש לפרש אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כלומר המיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתיבנא וטעמי מעלי אינון. ע"כ:
הלכך שפיר איכא למימר דבתולת ישראל אתא למעוטי הורתו ולידתו שלא בקדושה ובישראל בלידתו בקדושה וכולהו אהנו לענין מאה כסף וכדכתיבנא והדרא קושיית התוספות לדוכתא. ונראה דקושיא זו מתרצת קושיית הרא"ש ז"ל ואין אנו צריכין לתירוצו ז"ל דהא ודאי ומתה מיעוט גמור הוי לגבי קנסא מדאפקיה רחמנא לריבויא בלשון ומתה והכי קשיא להו לתוספות ז"ל דמאי קא מהדר תלמודא אם כן בישראל מאי אהני ליה דילמא לעולם לגבי מיתה נתרבתה אפילו הורתה ולידתה שלא בקדושה וממילא אמעיט לגבי קנסא ובישראל אהני למעט מקנסא אפילו הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה. ותירץ ר"י בלישנא בתרא דאיכא נמי מיעוטא אחרינא בתולת ישראל והרי לנו תלתא מיעוטי והלכך בישראל לענין מלקות ומאה כסף לא אצטריך דהרי לנו תרי מיעוטי למעט בין הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בין הורתה ולידתה שלא בקדושה ממלקות ומאה כסף ולא אצטריך בישראל אלא למעט הורתה ולידתה שלא בקדושה דאינה בסקילה אלא בחנק כנ"ל פי' לפירוש התוספות ז"ל וקל להבין. ורש"י ז"ל תירץ בקוצר כדרכו קושיית התוספות ז"ל שכתב וז"ל בישראל. כי עשתה נבלה בישראל. ע"כ. פי' לפי' ע"כ נצטרך לומר דלגבי מיתה אהני ולא לענין מאה כסף דהא כתיב כי עשתה נבלה בישראל אלמא כשעשתה נבלה בעינן לממעטיה ולא כשלא עשתה כנ"ל ודוק. ועוד משמע מלשונו ז"ל דמעיקרא כי בעי מנא הני מילי לאו משום דכתיב בישראל קא בעי דהא השתא מורה לנו הפסוק דאלמא עד השתא לא איירינן ביה וקל להבין. ועל תירוץ האחרון של התוס' כתוב בגליון אבל קצת קשה דכי פריך אי הכי מלקא נמי לילקי וכו' הוה ליה לשנויי מיד דמבתולת ישראל נפקא כיון דהשתא אהא סמיך ע"כ. ואפשר דפשיטא ליה הך מיעוטא ולא אתיא לשנויי אלא דבכלל מאי דמשני אמר קרא ומתה כל מאי דאיכא לאקשויי עלה ולשיטתנו דפרישנא לעיל ניחא דוק ותשכח:

המוציא שם רע על היתומה וכו'. תימה דתקשי ליה ממתניתין דקתני וכו'. ויש לומר דמוקי מתני' אליבא דר"ע דאמר לעיל נערה שנתארסה וכו' ככתוב בתוספות ז"ל וכתוב בגליון תוס' ומיהו לפי' משמע דלא דריש רבי עקיבא הא אורסה לעצמה אלא משום דאשר לא אורסה אתי לג"ש הא אי לאו הכי הוה דריש ליה נמי הא אורסה אין לה. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בבא עליה ואחר כך נתייתמה תימה היכי מצי למימר דר' יוסי בר חנינא ס"ל יתומה מעיקרא אין לה קנס הא קתני מתני' היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע משמע טעמא דגיורת היא הא ישראלית כה"ג יש לה דהיינו יתומה מעיקרא. ועוד תנן בפרק אלו נערות הבא על הגיורת וכו' שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים וזו יתומה מעיקרא הואי שהרי אף לידתה שלא בקדושה ע"כ. פירוש מתניתין איכא לדחויי דדילמא מתני' הכי קאמר הרי זו בסקילה אף על פי שאין לה פתח בית אב ולא מאה סלע דהרי היא יתומה ולאו דאתא לאשמועינן דאין לה פתח בית אב וכו' כי היכי דתידוק מינה הא ישראלית גמורה דכותא וכו' אלא עיקר מאי דאתא לאשמועינן מתניתין היינו דהרי היא בסקילה ומכל מקום ש"מ דכיתומה חשיבא אף על פי שאביה קיים דהא דאין לה פתח בית אב וכו' משום דאין לה אב ומעטה מאידך מתניתין דפרק אלו נערות דקתני הבא על הגיורת וכו' ואין לדחות דדילמא שניא היא יתומה גמורה שמת אביה מהגיורת דמכל מקום הרי יש לה אב. וזה שכתבתי מדוייק בלשון התוספות שכתבו ולעיל נמי תנן דגיורת פחותה מבת שלש וכו' ולא נקטי ועוד תנן וכו' אלמא דבהכי שני המשניות כחדא קשיא דוק ותשכח:

והרא"ש ז"ל האריך בלשון התוספות ועוד כתב הרא"ש ז"ל ויראה לפרש דדוקא אליבא דרבי יוסי הגלילי אמרה רבי יוסי בר חנינא למילתיה דקסבר לאבי הנערה דכתיב גבי קנס דוקא ה"ה לאבי הנערה למוציא שם רע דוקא אבל ר"ע דאמר יש לה קנס וקנסה לעצמה אלמא לאו דוקא וה"ה נמי הך דמוציא שם רע ולא ממעטין מיניה יתומה והשתא מתני' דהכא ומתני' דאלו נערות כר"ע ופריך (והאמר) רבי יוסי בר אבין וכו'. דברי רבי יוסי הגלילי וה"ג בפירוש ר"ח ומדר' יוסי הגלילי אדר' יוסי הגלילי פריך לדברי רבי יוסי בר חנינא כדפרישנא ומשני בבא עליה ואחר כך נתייתמה וכן נמצא בירושלמי דגרסינן התם א"ר יוסי בר חנינא האונס והמפתה היתומה פטור אמר ר' אבא בר ממלא מחלוקת כר' יוסי הגלילי פירוש חילוק זה שמחלק ליתומה לשאינה יתומה כרבי יוסי הגלילי אבל לר"ע יש לה קנס אמר ר' מתנה מתני' אמרה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ולא יתומה היא ותניא תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי אמר ר' אחא שבא עליה קודם מיתת אביה ומת אביה כבר נראה ליתן לאביה ומן הירושלמי מוכחא גרסינן הכא רבי יוסי הגלילי והא דמסיק רבא אמר חייב מדתניא אמאי לאו מדתני אמאי מייתי סייעתא דדילמא ר"ע היא אלא מקרא מייתי סייעתא משום דמשמע ליה האי בתולת ישראל ליכא למדרש אלא בדדריש אמאי. ע"כ הרא"ש ז"ל:

מתיב רבי יוסי בר אבין וכו'. ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס פירוש ואם אינו ענין למפותה דיתומה מפותה אין לה קנס תנהו ענין לאנוסה. ואם תאמר ואכתי דילמא דאונס הוא משום דגלי ביה קרא אבל מוציא שם רע פטור מדכתיב ביה לאבי הנערה וכ"ת ניליף מיניה קנסא מקנסא לא ילפינן. יש לומר דהא דתניא לרבות יתומה לקנס במוציא שם רע קאמר דאונס נמי לא נפיק לן מהאי קרא דבספרי דריש ליה מתחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ואם מאן ימאן אם אינו ענין לאונס תנהו ענין למוציא שם רע והרי זה כאילו הקשה ממוציא שם רע עצמו ותדע לך דאי לאו הכי ליתבי מדתנן בפרק אלו נערות יתומה שנתארסה ושנתגרשה האונס חייב אף על גב דכתיב ביה לאבי הנערה אי נמי מדתנן אלו נערות שיש בהן קנס הבא על הגיורת ועל השפחה שנפדו כו' אף על גב דביתומה נינהו אלא משום דקנסא מקנסא לא ילפינן והכא ממוציא שם רע קא פריך. הראב"ד ז"ל. ומיהו לאו ראיה היא דאינהו מתניתין דאלו נערות אליבא דרבי עקיבא תני להו ולר"ע ודאי לאבי הנערה כי היכי דאשר לא אורסה לאו דוקא אלא לא אורסה לאביה הא אורסה לעצמה ה"ה נמי במוציא שם רע בין איתיה לאב בין ליתיה לאב חייב דכי קא אמרינן הכא פטור אליבא דרבי יוסי הגלילי וכו' ומה פריך ליה מהא ברייתא דאם מאן ימאן אביה דרבי יוסי הגלילי וכו' והכי איתא בכולהו נסחי דוקני ופירושי ר"ח ז"ל. ואפילו למקצת ספרים דגרסי בה ר' יוסי בר יהודה איכא למימר בשיטת רבי יוסי הגלילי אמרה כך תירצו בתוספות והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרק אלו נערות וכו' ורש"י ז"ל פירש בענין אחר. הרשב"א ז"ל:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל ה"ג וכן כתוב בעיקר נוסחי דוקאני ופירוש ר"ח ז"ל ובהלכות הנגיד ז"ל ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי ופרש"י ז"ל [אע"ג] דכתיב באונס ונתן לאבי הנערה ואונס ומפתה מהדדי גמרינן מחייב קנס איתומה קשיא ליה לרב ז"ל ודילמא שאני הכא דרבי רחמנא וניחא ליה דמריבויא לא משתמע מיניה יתומה אלא דבין היא ובין אביה יכולין לעכב ויתומה לא אתרבי הכא אלא דס"ל לתנא דלאבי הנערה לאו דוקא. נראה מכלל דברי הרב ז"ל דהא דאצטריך למימר אם מאן ימאן דאי לאו הכי הוה אמינא אביה יכול לעכב ולא היא הילכך יתומה אין לה קנס דאי אביה קיים דילמא יהיב לה ניהליה. וק"ל הא מילתא דהא גבי מפותה ליכא למימר הכי דהא יתומה מפותה אין לה קנס הואיל ומדעתה עבד לפי דברי רש"י ז"ל ואי אמרת יתומה אנוסה קאמרינן שאם אינו ענין למפותה תנהו ענין לאנוסה. אם כן אי סבירא ליה לתנא דלאבי הנערה לאו דוקא למה לי ריבויא דאם מאן ימאן הרי האונס נותן מיד ואפילו תנשא לו. ותו דאנוסה דמציא לעכב מולו תהיה לאשה נפקא לן ואיכא דמפרשי לה הכי דהא ודאי רבויא ממש הוא דמרבינן יתומה ואם אינו ענין לאונס דהא כתיב תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דהכי תניא בספרי תנהו ענין למוציא שם רע ביתומה בקנס וקנס דמוציא ש"ר קאמר דאילו מאונס קאמר תקשי ליה ממתניתין דתנן האונס חייב א"נ מדתנן אלו נערות שיש להן קנס וכו' ואע"ג דכיתומות נינהו אלא ש"מ לאו מאונס מקשינן דהתם איכא למימר שאני התם דרבי רחמנא וכ"ת ניליף מינה קנסא מקנסא לא ילפינן א"נ כדקאמר התם גלי בה רחמנא בהדיא ואין זה נכון דבשלמא בקרא אית לן למימר אם אינו ענין למפתה ואונס תנהו ענין למוציא ש"ר אלא הא ברייתא גבי מפתה תנא ולא גבי אונס ולמוציא ש"ר ולדברי מי שאומר דיתומה מפותה יש לה קנס דלא כל הימנה שתמחול ניחא דמפרשינן לה כדפירש רש"י ז"ל א"נ משכחת לה ביתומה קטנה מפותה שאם כנס אינו נותן לה קנס דהא כתיב בה נערה וקטנה במשמע ואפילו יתומה יש לה קנס אם לא כנסה שאין כאן לומר שמחלה לו שאין מחילתה מחילה וה"ק תנא אם מאן ימאן מגיד לך הכתוב שאפי' היא יכולה לעכב שאם אינה יכולה לעכב קטנה מפותה אין לה קנס שאלו היה אביה קיים שמא לא היה מעכב וכיון שלמדנו שהיא עצמה יכולה לעכב למדנו לקטנה יתומה מפותה שיש לה קנס ואע"ג דכתיב בה לאבי הנערה דכיון דכתיב באונס כמאן דכתיב במפתה דמי כדפרש"י ז"ל. וברייתא זו לא מצינו עיקרה היכן היא שנויה ופשפשנו אחריה ומצינו דתניא במכילתין בסדר' דנזיקין ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל אם מאן ימאן מ"מ דברי רבי יוסי הגלילי ומכלל ברייתא זו נתרבתה יתומה מפותה לקנס שאם פיתה לשום אישות אמאי יכולה למחות אלא ודאי שפיתה שלא לשם אישות וכיון שכן למה לי קרא אלא לומר לך שמשלם קנס כמפותה כדאיתא בפרק האיש מקדש [מו א'] ומכלל למדת שעיקר הדבר כמו שפרש"י ז"ל דמקרא לא שמיע לן אלא שהיא עצמה יכולה לעכב ויש קנס לאביה שאם אמר אביה רוצה אני והיא אמרה איני רוצה משלם קנס לאביה אבל כשאין לה אב אין ללמוד ממקרא זה אלא שדעת התנא הוא שאין חלוק בזה דאביה דכתב רחמנא לאו דוקא וההוא תנא דתני תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס דהיינו באונס לא סבר לה הכי ואמסקנא לא קשיא דלאבי הנערה דוקא הוא לכ"ע אלא שנתרבו כל אחת מקרא יתירא והשתא לא חיישינן לה א"נ שנתארסה קא מרבי והכי קתני לה ודקא קשיא לך תקשי מגיורת ומדתנן יתומה שנתארסה ונתגרשה וכו' דאלמא יתומה יש לה קנס איכא למימר התם באונס ומשום דרבייה רחמנא אבל לא במפתה ולא במוציא ש"ר ובירושלמי מצאתי עיקר תירוצו של דבר דאמרינן התם דלרבי עקיבא דאמר בנערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה לאבי הנערה לאו דוקא שהרי מצינו קנס לעצמה הילכך אי אקשי ליה ממתניתין דאלו נערות דקתני גיורת הוה אמר ליה מתני' רבי עקיבא היא דסבר דאבי הנערה דכתיב גבי אונס לאו דוקא וכ"ש ממתניתין דיתומה שנתארסה ונתגרשה שנאמרה בשטת רבי עקיבא ומ"ה אקשינן מברייתא דרבי יוסי הגלילי ונסחי דכתיב בהו רבי יוסי בר יהודה משתבשין. ע"כ:
וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו וז"ל. ואם מאן ימאן אביה לתתה לו לרבות יתומה לקנס דברי רבי יוסי הגלילי פי' אלמא לאביה לאב דוקא וכ"ת מאי קושיא דאביה דהתם כתיב גבי מיאון והא אפשר דאף על גב דיתומה יהא לה קנס אבל הכא דבקנס גופיה כתיב ונתנו לאבי הנערה אפשר דממעטינן יתומה פרש"י ז"ל דהאי קרא במפותה כתיב ובמפותה לא כתיב לאבי הנערה מיהו באנוסה כתיב וגמרי מהדדי ולהכי איצטריך קרא לרבויי יתומה מפותה וקשיא ליה אכתי מאי קושיא שאני התם דרבי ביה קרא בהדיא וניחא ליה הא ודאי יתומה לא מתרביא מהכא דהא אפיקניה לעיל דדרשינן מיניה דבין היא בין אביה יכולין לעכב אלא ודאי האי תנא לאו מרבויא דקרא הוא דקא מייתי לה אלא דס"ל דלאבי הנערה לאו דוקא. וכי היכי דאמרי' בההוא קרא דלאו דוקא הוא הדין להאי דמוציא ש"ר והיא קושיין דכ"ת אם כן אמאי נקט ליה תנאי האי קרא דאם מאן ימאן דמשמע דמיניה אתיא לן י"ל דאיצטריך דאי לאו ואם מאן ימאן הוה אמינא דהיא אינה יכולה לעכב אלא אביה ואם איתא ודאי אפי' תימא דלאבי הנערה לאו דוקא האי זמנין דלא משלם קנס כגון שהיא ממאנת לישא אותו דיכול למימר דילמא אילו איתיה לאביה קיים הוה יהיב לה ניהליה ותו לא משלם קנס ולדידה נמי ליכא למימר דכייפינן לה ומסבינן לה ניהליה על כרחה כיון דקיימא לן דאינה יכולה לעכב דהא לא אפשר דקדושין בע"כ לא אשכחן ביתומה אבל השתא דילפינן מקרא דבין היא בין אביה יכולין לעכב איתרבי לן יתומה לקנס גמור כנערה בעלמא כיון דקי"ל לאבי הנערה לאו דוקא זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. וקשיא לן יתומה מפותה היכי אפשר דאית לה קנס והא מדעתה עבדה וכ"ת דבין במפותה בין באנוסה קאמר דהא גמרי מהדדי ומפותה ראויה ליטול ואין לה דהא מחלה ואנוסה כיון דלא קא מחלה שקלא. שתי תשובות בדבר חדא דכיון דמקרא לא מתרביא ליה אלא דשמעינן מינה דבין היא בין אביה יכולין לעכב למה לן למיתי עלה מהאי קרא דהא אנוסה בהדיא כתיב בה ולו תהיה לאשה מדעתה דהכי אמרינן לעיל בהדיא. ותו אנוסה למה לי טעמא דבין היא בין אביה יכולין לעכב דהא קי"ל האונס נותן מיד בין כנס בין לא כנס. וי"מ בענין אחר דהא ודאי הא דהכא רבויא ממש הוא דמרבינן מקרא ואע"ג דדרשינן מיניה לעיל דבין היא בין אביה יכולין לעכב א"כ לכתוב קרא אם מאן ימאן אביה למה לי ואם מאן ימאן ודאי שמעת מינה נמי דמרבינן יתומה לקנס ולמאי אי לאנוסה קרא אחרינא כתיב דמרבינן לה מיניה כדאיתא בספרי תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס אי למפותה נמי מפותה לית לה דהא מדעתה עבדה וכיון דכן אם אינו ענין לא לאנוסה ולא למפותה תנהו ענין למוציא ש"ר. ולא נהירא דאם כן הוה ליה למתני בהדיא האי טעמא במתניתין כיון דאמרת דאמוציא ש"ר קאמר ולימא בהדיא אם אינו ענין למפותה תנהו ענין למוציא ש"ר ומחוורתא כרש"י ואמפותה ממש קא אמרינן וכ"ת מפותה הא מדעתה עבדה י"ל בקטנה ואליבא דרבנן דלאו בת מחילה ומ"מ ש"מ דלאבי הנערה לאו דוקא ובהא לא שני בין רבנן לרבי מאיר א"נ בשוטה ומפותה ואליבא דכ"ע תדע דהאי פירושא מחוורתא דהא במכילתין בנזיקין דאיתיה לעיקרא דהא מתניתא תנינן לה הכי ואם מאן ימאן אין לי אלא שיש לה אב אין לה אב מנין ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ פי' אין לי שהיא יכולה לעכב אלא בחיי האב אין לה אב מנין שתהא יכולה לעכב ת"ל ואם מאן ימאן מ"מ ש"מ דעיקר דרשא דההיא קרא לא מפקי' ליה אלא לעכבה דידה לומר שהיא יכולה לעכב בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב וכי קא מרבי יתומה סברא דנפשיה הוא דלאבי הנערה לאו דוקא והתם דקא מרבי עכבה דידה אחר מיתת האב אפשר דמייתי לה מריבויא דה"ל למכתב אם מאן וכתב ואם מאן א"נ אפשר דהתם נמי אתינן עלה משום דקסבר דמאי דכתיב לאביה לאו דוקא וכ"ת א"כ למה לי ריבויא כלל לעכבה דידה נימא לאביה לאו דוקא יש לומר שניא הא דכיון דהיא ברשות אביה לקבל בה קדושין לכל מי שירצה הייתי סבור שכן הוא יכול לעכב ולא היא אבל כיון דגלי רחמנא דהיא יכולה לעכב בחייו ממילא אית לן תו דלאביה לאו דוקא וכן הדין אחר מיתתו כי היכי דקיימא לן נמי דלאבי הנערה לאו דוקא ולדידן השתא האי תנא לית ליה דרשא דספרי דדריש תחת אשר ענה לרבות יתומה לקנס ולדידן לא צריך קרא לרבויי. ומיהו אמסקנא לא קשיא דודאי אמרינן דלאבי הנערה דוקא אלא מוציא ש"ר אתרבי מדכתיב בתולת ישראל כדתני ר' אמי ואנוסה מדכתיב תחת אשר ענה ומפותה משום דגמרי מהדדי ומיהו איצטריך אם מאן ימאן לרבויי דהיא יכולה לעכב דאילו לא היתה יכולה לעכב מפותה לית לה קנס כדפרישנא. ומיהו אכתי קשיא לן דלפום האי פירושא אמאי לא אקשי ממתניתין דאלו נערות וכו' ככתוב בלשון הרמב"ן ז"ל משום הכי אקשי ליה מדרבי יוסי הגלילי דהא רבי יוסי הגלילי דאית ליה בנערה שנתארסה ונתגרשה דאין לה קנס ואפ"ה אמר דיתומה מפותה יש לה קנס אלמא קסבר לאבי הנערה דאונס ומפתה לאו דוקא דמוציא ש"ר נמי לאו דוקא ומפרקינן בבא עליה ואחר כך נתייתמה כלומר דודאי אמרינן לאבי הנערה דוקא הוא ונוקי ליה ההוא מתניתין בבא עליה ואחר כך נתייתמה דודאי לאבי הנערה קרינן ביה כיון שהיה קיים בשעה שבא עליה ומרבי לה מדאתרבי איהי לומר שיכולה לעכב דאילו לא היתה יכולה לעכב פטור אע"ג דלא ממעטא משום דאבי הנערה כדפרש"י. ולפי' דידהו אית להו למימר דודאי משום דאבי הנערה ממעטה בא עליה בחייו ונתייתמה ולפום הכי איצטריך רבויא לרבויא מדכתיב ואם ולא כתב אם וגמרינן מינה נמי למוציא ש"ר לבא עליה ואח"כ נתייתמה אבל בא עליה אחר מיתת האב זו אין לנו דהא אמעיטא מדכתיב לאבי הנערה ותו לא אתרבי לה וליתיה כדאמרן. ע"כ:

רבא אמר חייב מדתני ר' אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים תמיה לי למה לא דייק לה ממתניתין דקתני גיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה וכו'. אין לה פתח בית אביה ואינו נותן מאה סלע הא דכוותה גבי ישראל נותן מאה סלע וזו ביתומה היא וי"ל דאדרבה הייתי אומר דטעמא דגיורת שהיא כיתומה וה"ה לכל יתומה ובירושלמי דייק מינה הכי דגרסינן התם מתניתא אמרה כן אין לה פתח בית אביה אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע ולא כיתומה היא כלומר ומ"ה פטור וכן ליתומת ישראל אבל מהא דתני ר' אמי שמעינן לה בהדיא אי נמי יש לומר דהא דתני רבי אמי עדיפא ליה דקרא קא דריש דמדאיצטריך קרא למעוטי בתולת גרים מכלל דבתולת ישראל דכוותה משלם כנ"ל. הרשב"א ז"ל:
בתולת ישראל ולא בתולת גרים וא"ת אמאי איצטריך אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס כיון דשמעינן מהשתא דלאבי הנערה לאו דוקא אפילו לרבי יוסי הגלילי וי"ל אי לאו דמרבי' יתומה מאם מאן ימאן אלא ה"א לאבי הנערה דוקא לא הוה דרשי' בתולת ישראל ולא בתולת גרים כיון דלגופיה לא איצטריך דמונתנו לאבי הנערה נפקא ולא הייתי דורש המקרא לענין שגוף הדרשא לא צריך אלא למידק הא בישראל כה"ג חייב אבל השתא דמרבי' יתומה אלמא לאבי הנערה לאו דוקא איצטריך לגופיה למעוטי גרים. לשון הרא"ש ז"ל:

הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והכתיב ואם אמת היה וכו'. התוספות לעיל תירצו בשם ר"י שני תירוצים גבי הא דמשני תלמודא א"כ בישראל מאי אהני ליה ולתירוץ בתרא ניחא דאיצטריך בתולת ישראל ומיהו לתירוץ קמא דתירץ ר"י קשיא גם לעיל בסוף פרק אלו נערות דמייתי נמי הך שמעתתא הוקשה לו לר"י דמאי אתקיף הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה וכו' דמה בכך אם קרא איירי בבת עונשין מ"מ מצינו למימר דהיא קטנה דהא בא על הקטנה מאורסה בסקילה לרבנן בפרק ד' מיתות ב"ד אע"ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבה ונדחקו בתירוץ קושיא זו ככתוב בתוספות לעיל ועתה בא ר"י ז"ל לתרץ הכל ביחד לפירושא רויחא וז"ל התוספות נראה לר"י דלא בעי רב אדא למילף קנס ממיתה דכל היכא דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס ולא בעי למימר נמי הואיל וקרא איירי בגדולה כל דינין שבפרשה אין נוהגין אלא בגדולה. ע"כ. פי' לפי' איברא דשפי' מצינו למילף קנס ממיתה דדומיא דנער דכתיב במיתה הויא נמי משמעות נער דכתיב בקנס ומיהו לא ילפינן קנס ממיתה דכל היכא דלא מחייב מיתה לא מחייב קנס דהא קמן קטנה מאורסה לרבנן בסקילה אע"ג דאיהי פטורה והשתא ק"ו הדברים ומה במיתה גופה לא ילפינן מיתה דידיה ממיתה דידה לומר דכל היכי דלא מחייב איהי מיתה לא יתחייב נמי הוא כ"ש דלא ילפינן קנס דידיה ממיתה דידה. ואם תשאל מצינן למימר דרב אדא ה"ק דא"כ למה ליה לאורוכי ולמימר הא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה וכו' הוה ליה למנקט בקוצר והא קטנה לאו בת עונשין היא. תשובתך אפשר דרב אדא נמי בעי לאוכוחי מלישנא דקרא דהואיל וקרא איירי בגדולה כל דינין שבפרשה אין נוהגין אלא בגדולה ורב אדא אמר תרתי בחדא אתקפתא. וזו שכתבו התוס' ולא בעי למימר נמי הואיל וקרא וכו' פי' תרווייהו כחדא פריך להו וחד פירושא הוי וקל להבין:
וז"ל הרא"ש ז"ל. הא לאו הכי הוה אמינא וכו' דלאו מעונשין קא פריך רב אדא למילף לגמרי דכל היכא דלאו בת עונשין היא לא מחייב קנס דא"כ תיקשי ליה מהבא על הקטנה מאורסה כדפרי' לעיל שלהי אלו נערות אלא ה"פ טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי אפילו קטנה במשמע משום דחסרון הה"א מוציא הנערה ממשמעותיה דמשמעות דנערה גדולה משמע והכתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה וקטנה לאו בת עונשין היא אלא דחסרון ה"א לא מבטל משמעות נערה אלא כאן נערה כלומר לאו משום דחסרון הה"א מבטל ממשמעות נערה דהא חזינן הכא אע"ג דכתיב נער חסר איירי דוקא בגדולה אלא הכי דייק ר"ל למה נכתב כאן ה"א יתירה אלא ללמדנו כל מקום שנאמר נער אפי' קטנה במשמע דע"כ יתרון הה"א לדרשה אתא לומר דבכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע בר מהכא משום דקטנה לאו בת עונשין היא ואיפכא ליכא למימר דנערה מלא איירי אפילו בקטנה ונער איירי דוקא בגדולה דכיון דאיכא למימר הכי ואל"ה מסתבר להעמיד כל הפרשה בענין אחד והשתא לא תקשי מנא להו לרבנן דהבא על הקטנה חייב סקילה דמלתא דפשיטא היא דאע"ג דקרא כתיב בבת עונשין ה"ה קטנה לגבי הבעל דהכא לא ממעטינן קנס בקטנה מדכתיב קרא בבת עונשין אלא להכרח בעלמא כיון דאיכא למ"ה ואל"ה ולא תקשי נמי לעיל דתפוק ליה קנס מבישראל דהא גבי סקילה כתיב ולא ילפינן להו מהדדי. ע"כ הרא"ש ז"ל. ובזה נתחוורו דברי התוספות ז"ל:
הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ומהכא ילפי רבנן באונס ומפתה ורבי מאיר סבר דאפילו נערה גדולה משמע והא דאיצטריך קרא דלו תהיה בשילהי פרקין דלעיל היינו לאפוקי מהך דרשא לרבנן. לשון הרא"ש ז"ל. והתוספות וז"ל הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ורבי מאיר נמי הוה דריש הכי אי לאו משום דלו תהיה לאשה דדריש לעיל במהוה עצמה וא"ת הואיל ומסתבר למדרש דכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע כרבנן נימא לר"מ דוקא באונס ומפתה וכו' ככתוב בתוספות פי' לפירוש' ס"ל ז"ל דרבי מאיר נמי דריש הכי כאן נערה כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע ולהכי כתב רחמנא ה"א יתירה דאי לאו ה"א יתירה הוה דרשינן ולו תהיה לאשה במהוה עצמה וכו' דוקא באונס ומפתה אבל בכל מקום נדרוש דאפילו קטנה במשמע ואילו בפרק ד' מיתות אמרינן עלה דמתני' דתנן הבא על נערה מאורסה אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה וכו' אמרי' עלה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים נערה מאורסה אפילו קטנה במשמע ופרש"י ז"ל התם וז"ל זו דברי ר"מ דאמר בכתובות באלו נערות קטנה אין לה קנס וכו' ע"כ. אלמא דמאונס ומפתה גמרינן לכל דוכתא ואי לאו ה"א יתירה הוה אמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי והשתא דכתיב ה"א יתירה דמשמע מינה כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע אילו הוה בעי קרא למימר דכי כתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה דדוקא באונס ומפתה הוא דאמרינן הכי ובשאר מקומות נדרוש אפילו קטנה במשמע למה ליה לרבויי בלשון ולו תהיה כיון דלא אהני אלא לדוכתיה לכתוב נערה מלא כדכתב במוציא שם רע אלא ודאי מדאפקיה בלשון ולו תהיה לאשה בא ללמד דבכל מקום שנאמר נער כמו הכא במהוה עצמה איירי ואי לא הוה כתיב נערה מלא בשום דוכתא לא הוה דרשינן האי דכתיב ולו תהיה לאשה הכי אלא הוה אמרינן היכא דגלי גלי דמהיכא תיתי לן לאקשויי דלכתוב נערה מלא ה"א אין לנו לאקשויי דלכתוב הדרשה בלשון אחרת אם לא שמצינו בלשון הזה בדוכתא אחריתי ועוד דדילמא הוה אמרינן דנערה מלא משתמע קטנה וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל כדכתיבנא לעיל. ומיהו השתא דכתיב נערה מלא בדוכתא אחריתי וע"כ אית לן למדרש ביה כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע מעתה איכא למימר מדשני קרא לישניה ואפקיה למיעוטא דקטנה בלשון ולו תהיה לאשה ולא אפקיה בלשון נערה בה"א אלמא דהיינו כדי לאשמועינן דכל מקום שנאמר נער כמו הכא במהוה עצמה ואם לא היה כותב התורה לא ה"א דנערה ולא קרא דולו תהיה לאשה הוה אמינ' דנער אחת גדולה ואחת קטנה במשמע והשתא דאמעיט קרא קטנה בתרי דוכת' ושני בלישניה שמענו דבכל מקום דכתיב נער דוקא גדולה במשמע כנ"ל:

תני שילא שלש מדות בנערה וכו'. אע"ג דאכתי איכא מדות טובא כגון אין לה פתח בית אב וכגון עיר שרובה ע"ג מ"מ במיתת נערה מאורסה פי' חלוקין התלוין במיתתה אינם אלא ג' דאילו אין לה פתח בית אב ועיר שרובה ע"ג אינו תלוי בנערה אלא במקום ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל שלש מדות. במיתת נערה המאורסה. ע"כ:

באו לה עדים בבית חמיה וכו'. משמע לי דלדעת רש"י ז"ל מיירי בין במוציא ש"ר בין שלא הוציא ש"ר. הריטב"א ז"ל כתב וז"ל באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם פי' זהו דין מש"ר שבאו לה עדים אחר שנכנסה לחופה או בנבעלה או בלא נבעלה בפלוגת' דר' אליעזר ורבנן דלקמן וכדמוכחי קראי להדיא ואקרב אליה והזנות היה בבית אביה קודם שנכנסה לחופה כדכתב קרא בהדי' לזנות בית אביה וסקילתה על פתח בית אביה כדאיתא בקרא בהדיא והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כלומר ראו גדולים שגדלתם כלומר מכאן יצא סרחון זה שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה לפי שבאו העדים שם וכן פרש"י ז"ל והא דקתני באו לה עדים דברים כפשוטן אפי' באו מאיליהן שלא בהוצאת ש"ר והכי תניא לקמן לא אמר לעדים בואו והעידו והם באים ומעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממי' מקדימין לבית הסקילה וההיא דברי הכל היא דלא אשכחן מאן דפליג עלה. ע"כ:
וכתב רש"י ז"ל סוקלין אותה על פתח בית אביה. דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח וגו' וההיא בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא ש"ר כתיב דמפר' ביה קרא ואקרב אליה אלמא כשנשאת. עד כאן. ויש לדקדק קצת למה ליה לאתויי מדכתיב ואקרב אליה דמיירי כשנשאת הוה ליה לאתויי מדכתיב כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה דכתיב ברישא. וי"ל דאי מרישא הוה אמינא דבא עליה עודה ארוסה אבל מדכתיב ואקרב אליה אלמא דמיירי כשנשאת ולהכי קאמר בפני ב"ד ואקרב אליה ובלשון נקיה לשון קריב' דמיירי בבא עליה בעודה ארוסה לא היה מעיז פניו לומר שבא על ארוסתו בבית חמיו וקרא לא היה מגיד הדבר בלשון חוצפה אבל מדכתיב ובא אליה דהיינו לישנא דקרא ליכא ראיה דמיירי בשנשאת כדכתיבנא. ומ"מ משמע מלשון רש"י ז"ל דרישא מיירי בין הוציא ש"ר בין לא הוציא רק שנשאת דכיון דמשנשאת באו עדים שזנתה באירוסין סוקלין אותה על פתח בית אביה דזיל בתר טעמא דהיינו כלומר ראו גדולים וכו' שלא יהו העולם סבורים שזנתה בבית חמיה הילכך לא שנא ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:
וז"ל הרא"ה ז"ל באו לה עדים בבית חמיה כו' פי' היינו מוציא ש"ר דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה דלא שני לן בין שהוא על ידי הוצא' ש"ר בין באו עדים מאיליהן אלא לענין מאה סלע שחייב הבעל לשלם כשהוא גורם אבל היא בין כך ובין כך היא בסקילה כדאיתא לקמן בהדיא לא אמר לעדים בואו והעידוני והם מעידין אותו מאיליהן הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיהן כו' ע"כ: