שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף מב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד א

מאי קמ"ל וכו'. פשיטא מדקא יהיב מפתה פירוש דאע"ג דבמפתה לא כתיב בהדיא לאביה ובג"ש הוא דיליף מאונס מכל מקום עיקר דינא פשיטא לן ממתניתין דקתני שהמפתה נותן דאי לעצמה אמאי נותן לה הא אחילתיה דבשת ופגם מיהת דממון הוא ניתן למחילה ולפי פי' דידן אפילו מקנס נמי גופה מחלה וכאומר קרע שיראין שלי והפטר. תנן התם אנסת ופתית את בתי וכולה מתניתין כשלא עמד בדין דאלו בשעמד בדין אפי' קנס משלם ע"פ עצמו לרבנן מיהת וקרבן שבועה נמי מחייב וכדאיתא לקמן ולקמן מפרש תלמודא במאי פליגי. הריטב"א ז"ל. לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה. ואע"ג דאיכא למימר דכי מחייבינן לעיל במפותה בקטנה דלא שייך בה מחילה וכרבנן דאמרי שיש קנס במקום מכר ומיהו פשטיה דמתניתין דלעיל משמע דקאי אאלו נערות דרישא. הרא"ש ז"ל:

בעא מיניה אביי (מרבא) [מרבה] האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון. והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון ונשבע והודה לר"ש מהו. כיון דעמד בדין ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. או דילמא אף ע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור אמר ליה ממונא הוי וכן הוא בספרים ישנים. ורש"י ז"ל לא גריס ומודה בקנס פטור ופירש ז"ל דאביי ודאי מפשט פשיטא ליה דקנס אחר העמדה בדין ממונא הוי לכל מילי להורישו לבניו ולענין נמי דאי מודה בו חייב. ולא קא מבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה. אי קא מיפטר משום דהוה ליה עיקרו קנס תדע דנקט קרבן שבועה וליתיה כדבעינן למימר קמן ובכולהו נוסחי דספרי דוקאני נמי לאו הכי איתנהו. אבל הנכון דאביי אכל מילי קא מבעיא ליה. קנס אחר העמדה בדין אי הוי קנס גמור לכל מילי לענין קרבן שבועה ולהורישו לבניו ולענין מודה בו פטור או ממונא הוי. וכי תימא אם כן מאי שנא קרבן שבועה דנקט ולא אבעיא ליה היא גופה אי הוי ממונא לענין דאי מודה בו פטור. י"ל תרוייהו קא מיבעיא ליה אי הוי קנס אפילו לענין מודה בו דנימא ליפטר או ממון אפילו לענין קרבן שבועה. ומשום דמספקא לן אי איכא לאפרושי בינייהו ומשום דבעי לאותובי ליה נמי מקרבן שבועה נקט קרבן שבועה. והא דבעא מיניה לרבי שמעון משום דאליבא דרבנן ליכא למיבעי דהא רבנן אפילו בלא עמד בדין מחייבי קרבן שבועה בקנס הבת כדקתני מתניתין דהתם בהדי אנסת ופתית את בתי וכו' ואמר אמן חייב. ואלו העמדתיך בדין לא קתני וטעמא כדאיתא לקמן. ומשום הכי קא מבעיא ליה לענין קרבן שבועה אליבא דרבי שמעון דפליג קודם העמדה בדין אי קא מודה אחר העמדה דחשבינן ליה ממון לחייב עליה קרבן שבועה. הוא הדין אליבא דרבנן להורישו לבניו ולענין מודה בו אם פטור או חייב ואמר ליה ממון הוי סתמא סבר אביי למימר דלכל מילי קאמר ליה ואותביה מהא דתניא רבי שמעון אומר יכול האומר לחבירו אנסת ופתית את בתי כו' יצאו אלו שהן קנס מאי לאו כשעמד בדין פי' ואפי' הכי ממעט להו וחשיב להו קנסא וקסבר אביי דכי היכי דתני לענין קרבן שבועה דהוא הדין לשאר מילי דלא שני לן בינייהו ואע"ג דאמרינן דקא סלקא דעתין דמודה בו פטור אפי' אחר העמדה בדין איצטריך קרא למעוטיה אע"ג דהשתא כיון דאמרת דמודה בה פטור לעולם אם כן אשתכח דלאו כפירת ממונא הוא אלא כפירת דברים בעלמא דהיא גופה קמ"ל קרא דבקנס לעולם אין מחייבין עליו קרבן שבועה דלעולם איכא תורת קנס עליה ולעולם אי מודה בו פטור. וכיון דכן פטור מקרבן שבועה ודחינן לה בשלא עמד בדין. ק"ל ואי דלא עמד בדין מאי למימרא דהא פשיטא דכל היכא דלא עמד בדין מודה בו פטור דנפקא לן מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. וכיון דכן פשיטא נמי דליכא ביה קרבן דכיון דאי קא מודה בו פטור השתא דקא כפר ביה לאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ויש לומר דודאי לשאר קנסות לא אצטריך דהא פשיטא דליכא בהו קרבן שבועה ולא בעי קרא משום טעמא דפרישנא. אלא כי איצטריך קרא לקנס הבת דאם אינו ענין לשאר קנסות תנהו ענין קנסא לקנס הבת. ושמעינן מיניה דבקנס הבת אע"ג דאיכא בשת ופגם דממונא הרי הוא פטור דכי קא תבע קנסא קא תבע דהא אמרן דלשאר קנסו' לא איצטריך וכיון דכן ודאי להכי הוא דאתא והיינו דמקשינן ברישא דמרבי להו לחיוב דאי לא עמד בדין כפילא מי איכא. כלומר והיכי אפשר לרבויינהו לחיוב דהא אלו קא מודה בהו מיפטר. וכיון דכן לא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. אבל הכא דמרבינן להו לפטור איכא למימר נהי דלשאר קנסות לא איצטריך דהא פשיטא אבל לקנס הבת איצטריך ואפשר לומר דבדין הוא דהוה מצי לאקשויי ליה אי דלא עמד בדין מאי למימרא אלא דעדיפא ליה פריך. וברישא דמתמהינן אי דלא עמד בדין כפילא מי איכא לאו הכי הוא דקא מתמה דהא לא ניחא למימר דהסיפא אישתמיטיה דלא מקשה לה וארישא מקשינן לה. אלא ארישא היינו דמתמהא משום דקתני תשלומי כפל סתמא וכל תשלומי כפל במשמע. וכיון דכן לא סגיא דבלא עמד בדין. דהא איכא תשלומי כפל דשומרין דטוען טענת גנב דלא מיחייב כפילא אלא בשבועה ואחר העמדה בדין. ואף ע"ג דאמרינן יכילנא לשנויי לך רישא בשעמד וסיפא בשלא עמד כיון דלא קיימא לא איכפת לן וקמא עיקר.הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בעא מניה אביי מרבא האומר אנסת ופתית את בתי וכו'. ג"ה והיא גרסת ר"ח כיון דעמד בדין ממונא הוי או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי ומודה בקנס פטור ולפי גרסא זו אביי תרתי מבעיא ליה מרבה בהעמדה בדין לענין קנס אי משוי ליה ממונא לרבי שמעון לחייב קרבן על כפירתו ולהיות משלם על פי עצמו או לא הוי ממונא לחד מהני ובתרווייהו מספקא ליה לאביי ומיהו להורישו לבניו לא משמע מבעיא דבהא בעי מרבי' חדא דהא מתני' היא בהדיא ר"ש אומר לא הספיק לגבות עד שמת האב קנסא לעצמה ועוד מדלא אדכר ליה בבעיא כדאדכר אידך תרתי וא"ל ממונא הוי ולא גרסינן ממונא הוי ומחייב עליה קרבן דהא כי אותביה אביי ממתניתין דשבועות א"ל מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטרי' מוכחש וכי קאמרי ממונא הוי להורישו לבניו ואם איתא דבהדיא אמר ליה הכא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן היכי הדר א"ל כי קאמינא והיה לו לומר דמהדר הדר ביה וה"ק ליה מודינא לך השתא לענין קרבן וכי קאמינא השתא ממונא הוי להורישו לבניו. אבל אין משמעות הלשון הזה כן בשום מקום בתלמוד לכך הנכון דלא גרס ליה אלא ה"ג א"ל ממונא. ואם תאמר מכל מקום כיון דאביי לא בעא מניה מידי לענין להורישו לבניו היכי מצי רבה לומר דכי אמר ליה ממונא הוי להורישו לבניו קאמר אם כן מה שטענו לא השיב לו ומה שהשיב לא טענו. וי"ל דהא נמי בכלל בעיא אע"ג דלא פריש לה כיון דעמד בדין ממונא הוי הא ודאי ה"ק ממונא לכל מילי ולא לענין להורישו האב לבניו אלא לענין להורישו הבת לאביה או ליורשיה דה"ל כשאר קנסות ואף על גב (דשאר קנסות) דלקמן כי א"ל רבה ומנא תיתי בא לאיפלוגי דין קנס הבת לשאר קנסות וכדבעינן לפרש לקמן הלכך הכא סתמא אהדר ליה רבא ממונא הוי וקס"ד אביי דלכל מילי א"ל וכ"ש לעיקר קרבן דהיינו עיקר בעיא ומשום הכי אותביה ממתניתין דשבועות ואהדר ליה רבא דלא לכל מילי קאמר ליה דהוי ממונא אלא להורישו לבניו וכ"ש לענין דאי מודה בה לא מפטר ולרבותא נקט להורישו לבניו. כך יש לפרש גרסא זו אבל רש"י ז"ל לא גריס הכי ומודה בקנס פטור אלא ה"ג כיון דעמד בדין ממונא הוא או דילמא אע"ג דעמד בדין קנסא הוי א"ל ממונא הוי ופי' ז"ל דלאביי פשיטא ליה דאי מודה ביה מחייב דפשיטא ליה דממונא הוי ומשלם על פי עצמו ולענין חיוב קרבן מבעיא ליה מי אמרינן כיון דאי מודה מחייב ממונא הוי לענין קרבן נמי ומחייב על כפירתו קרבן או דילמא אע"ג דכי מודה משלם עפ"ע לא מחייב קרבן על כפירתו דלגבי חיוב קנסא הוי וא"ל ממונא הוי וקשה על פי' זה דכיון דלענין קרבן בלחוד מבעיא ליה מסתמא כי א"ל רבא ממונא הוי לענין קרבן קאמר דסתמו כפירושו ואלו לקמן א"ל מודינא לך לענין קרבן וכו' ודוחק הוא לומר דלקמן מהדר הדר ביה רבא וכדפרישנא. ועוד דלקמן פריך אביי לרבא על מתניתין דשבועות אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא ומאי קושיא הוא דלדידיה נמי תיקשי דהא ס"ל דלענין לשלם ע"פ עצמו ממון ומיהו לקמן יש לנו תירוץ על זה ואף על פי כן הגרסא הראשונה היא הנכונה והיא גרסת התוספות:

איתיביה אביי ר"ש אומר וכו'. איכא למידק כיון דהא ידע ליה אביי לההיא מתניתין מאי קא בעי מיניה דרבא וי"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב ליה ממתניתין כי היכי לברורינהו וזה אמת הוא אבל הנראה לי משמועתינו דאביי מתני' הוה קשה ליה דאלו ממתני' דמותיב השתא הוה משמע ליה דר"ש סבר אע"ג דעמד בדין פטור מקרבן וקנסא הוי וכדקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו ממתניתין דלעיל משמע דדייק אביי בסוף שמעתא דכל היכא דעמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ומשום הכי בעא מיניה סתמא ואלו הוה אמינא ליה דלא הוה ממונא הוה מותיב ליה מיד ממתני' דלעיל וכי אהדר ליה דממונא הוה אותיב ליה מהא מתני' מאי לאו כשעמד כדפרישית משום דרישא כשעמד בדין וכדפי' בסמוך ופרקינן כשלא עמד בדין וא"ת א"כ פשיטא דפטור מקרבן ואפילו רבנן מודו בהא דהא כפירת דברים בעלמא הוא. ויש לומר דמשום דתביעת קנס ופתוי אית ביה בשת ופגם דהוי ממונא אצטריך לומר דאפ"ה פטור דקנסא קא תבע ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"ש הא סברא ממתני' דלעיל וכדאמרינן לקמן ר"ש מהאי קרא שמעינן ליה מדכתב רחמנא וכחש דבעינן דומיא דפקדון שאין בו אלא תביעת ממון וכן תירץ הראב"ד. ועוד י"ל דמשום סימא את עינו כו' איצטריך דאע"ג דקנסא הוא מ"מ הא פתיך ביה ממונא שבזה הוא פטור מדמי עינו ושינו וכן המית שורך את עבדי באותן שלשים הוא פטור מדמי העבד (ואף ע"ג) דאשמועינן קרא דאף על גב דפתיך ביה ממונא לא מחייב עליה קרבן כיון שעיקרו קנס הוא ואי מודה ביה מפטר. ע"כ הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל אנסת ופתית את בתי. ואם תאמר והא אפי' בעושק ובהלואה דכתיב בקרא בהדיא לא מחייבינן קרבן שבועה אלא בייחד לו כלי להלואתו וייחד לו כלי לעושקיו כדאמרינן בהדיא בבבא מציעא בפרק הזהב [מח א'] בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש גבי מעות קונות והשתא מאי יחוד כלי שייך הכא בשלמא בשת ופגם לרבנן אפשר שייחד לו כלי עליהן דממונא נינהו וחייב לשלומי. אלא קנס לר' שמעון היכי דמי דהיאך ייחד לו עליהן כלי אכתי לא מחייב עד שעת העמדה בדין. ואי מודה מיפטר. והכא בשלא עמד בדין מיירי דבעמד מיבעיא ליה לאביי בסמוך. ויש לומר דמיירי שייחד לו כלי לכשיעמוד בדין ויתחייב יהיה כלי זה מיוחד לו לגבות ממנו דמי קנסו. ואם תאמר אם כן נימא דקסבר רבי שמעון אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. [כיון דמהני ייחוד זה להתחייב לו ממון שאינו חייב לו עדיין וחיוב זה לא בא לעולם וכ"ת אה"נ א"כ ליחשביה בהדי הנך תנאי דחשיב אביי בקידושין פ' האומר ראב"י ור"מ כולהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] ופריך וניחשוב נמי רבי יהודה הנשיא ומשני וניחשוב נמי ר"ע ומשני ויש לומר דבלאו הכי קשה דניחשוב נמי ר' אלעזר בר' שמעון דסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בפרק המוכר את הספינה וצריך לתרץ אמאי לא קא חשיב תרווייהו. ועי"ל דלעולם קסבר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וה"ק רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו וכיון דכן הוא פטור הוא מתרי טעמי חדא דאין הייחוד מועיל דלא בא לעולם הוא דאין מתחייב קנס עד שעת העמדה בדין ואי מודה ביה מיפטר. ועוד אפילו אם היה קונה ביחודו אין כאן כפירת ממון שיתחייב עליה קרבן שבועה כיון דאי מודה מפטר דבעינן דומיא דפקדון. או דילמא אע"ג דעמד בדין פרש"י ואי מודה הוה מחייב אפילו הכי לא מחייב בכפירתו קרבן שבועה הואיל ועיקרו קנס. מתוך פירושו משמע דפשיטא ליה לאביי דאי עמד בדין מחייב בהודאתו ואפילו הכי מיבעיא ליה לענין קרבן שבועה. וע"י פירושו מוחקין מן הספרים מודה בקנס פטור דהוה משמע דהא נמי מיבעיא ליה וקשה דבשלהי מסקנא דפריך אביי מר"ש פוטר שאין משלם קנס עפ"ע טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם קנס עפ"ע קרבן שבועה נמי מחייב אם כן לימא נמי אביי לנפשיה מאי קא מיבעיא ליה הואיל ופשיטא ליה דבכולהו ממונא הוי להתחייב בהודאתו יתחייב נמי קרבן שבועה לכך נראה כגרסת הספרים דתרווייהו מיבעיא ליה דהא בהא תליא. דאי מחייב בהודאתו אם כן ממונא הוא דכפר ליה ומחייב קרבן שבועה. ואי מפטר בהודאתו לאו מידי כפר ליה ולא מחייב קרבן שבועה. ומשום הכי קאמר או דילמא דעמד בדין קנסא הוי לענין קרבן ומודה בקנס פטור אע"ג דעמד בדין ורבה נמי מהדר ליה ממונא לכל מילי ולפי שמצינו מתניתין דא"ר שמעון לא הספיק לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי ממון להורישו לבניו ומיבעיא ליה אי לא חשיב ר' שמעון ממונא לענין קרבן שבועה ולענין הודאה. אבל רבנן דסברי דהיכא דעמד בדין פשיטא דהוי ממון להורישו לבניו פשיטא נמי דהוי ממון לענין קרבן ולענין הודאה. אמר ליה ממונא הוי ומחייב קרבן שבועה. יש שמוחקין ומחייב עליה משום דלקמן קאמר ליה כי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו. והלא בהדיא אמר לענין קרבן שבועה. ואם חזר בו הוה ליה למימר אלא אמר רבה. ולשון מודינא לך דקאמר לא משמע שחזר בו אלא שעשה פי' לדבריו. ומיהו נראה דאין צריך למוחקו בשביל כך. דהא במסקנא נמי אמרינן כי קאמר רבה ממון הוי להוריש לבניו בשאר קנסות וע"כ כשהשיב רבה לאביי ממונא הוי אקנס דאונס ומפתה השיב לו דאבעיא דאביי קאי ועוד לקמן דקאמר הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין למה הקשו בה כשראה רבה שלא היו דבריו יכולין להתקיים למה לא חזר בו. הילכך נראה דרבה קבל מרבותיו דממונא הוי בסתם והשיב תחלה דממונא הוי לענין קרבן ולענין הודאה ולכל קנסות. וכשהקשה לו אביי תירץ לו מה שקבלתי ממונא הוי לא לענין קרבן והודאה אלא להורישו לבניו קבלתי ושוב הקשה לו אביי ולא רצה לחזור ממה שקבל מרבותיו עד שתירץ רב יוסף דבשאר קנסות קבל:

הפלת את שני וסמית את עיני. אע"ג דכולהו מיירי בשייחד לו כלי הכא לא בעי יחוד כלי שהרי הוא מוחזק בגופו ואין לך ייחוד גדול מזה והוא תובע את רבו שישחררנו דרבי שמעון סבר בפרק השולח היוצא בשן ועין צריך גט שחרור ועל תביעה זו הוא מוחזק בגופו. וא"ת היאך מחייב על גופו קרבן שבועה והא א"ר יוחנן בפרק שבועת הפקדון [לז ב'] דאפילו רבי אלעזר דמרבה קרקעות לענין שבועה לענין קרבן שבועה פוטר וה"ה בעבדים. וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד אפשר דמחייב קרבן דהא רבי מאיר אע"ג דסבירא ליה דאין נשבעין על הקרקעות על העבדים פשיטא ליה דנשבעין כדאיתא בפר' השואל להכי איצטריך קרא.ע"כ הרא"ש ז"ל:

דף מב עמוד ב

מאי לאו בשעמד בדין והא קמ"ל הכא דקנסא הוא בין לענין שבועה בין לשאר מילי לא בשלא עמד בדין א"ל א"כ קרא למה לי. ואיכא למימר איצטריך קרא לאנסת ופתית את בתי סד"א ממונא קא תבע קמ"ל קרא דומיא דפקדון מה פקדון כולו ממונא אף כאן שכולו ממון יצא האונס והמפתה דאיכא נמי קנסא והעיקר קנסא הוא. ואף על גב דאיכא בשת ופגם בתביעה כיון דעיקר קנסא הוא תובע דלא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ רחמנא פטריה מוכחש בעמיתו. וכיון דאפשר לאוקמי מתנייתא הכי מרישא עדיפא לאקשויי. ואי קשיא לך למאי דאוקימנא רישא רבנן וסיפא רבי שמעון אמאי קאמרי רבנן תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וה' והמוציא שם רע ליפלוג עליה בהדיא באונס ומפתה ושלשים של עבד. ואיכא למימר באונס ומפתה פליגי רבנן ורבי שמעון אפילו בלא עמד בדין וה"ק רבי שמעון אונס ומפתה כשלשים של עבד מה התם אע"ג דעמד בדין דהא כוליה קנסא הוא אף אונס ומפתה ולהכי לא קתני תשלומי ד' וה' דאלו התם אי תבע ליה נמי סתם קא תבע דהא קיץ ורבנן מדמי לה לתשלומי ד' וה' מה התם תבע ליה סתם ולא שלם לו את הקרן אע"פ שלא עמד בדין חייב אף אונס ומפתה היכא דתבע קנסא בפי' אי עמד בדין אין אי לא עמד בדין לא אי נמי קנסא חשבי ואזלי ולאו דוקא. שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה וגו' לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה וה"ה למפתה דגמרינן מיניה. ומשמע דה"ה למוציא שם רע דהא כתיב ונתנו. ויש אומרים ונתן לחוד ונתנו לחוד דהתם לב"ד קאמר שיתנו לו וב"ד משבאו לידם זכו לו. הילכך ליכא למימר עד שעת נתינה דידיה אלא משעת עכשו זכה דהיינו העמדה בדין כנ"ל:
וכי קאמינא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות פי' שקנס אינו ממון שלו שיהא יכול להורישו לבניו אלא א"כ עמד בדין. פי' וה"ה לרבנן דבעינן העמדה בדין בשאר קנסות להורישו לבניו דהא לא פליגי רבנן ורבי שמעון אלא גבי אנסת ופתית ואי ונתן דוקא או העמדה בדין כנתינה וגבי שבועה דרחמנא פטריה לדברי רבי שמעון מוכחש אבל בשאר מילי לא פליגי. והאי דקא משני ליה רבא ומחלף ממילתא למילתא איכא לפרושי דלא מטעמו קאי אלא מגו דאביי מילי טובא בעא מיניה העמדה בדין לרבי שמעון מי הוי ממון למודה בקנס חייב ולשבועה ובאנסת את בתי אהדר ליה איהו סתם קנס לאחר העמדה בדין ממון הוא אביי סבר מדקאמר ליה סתם אף בשבועה ואף בפתוי הבת ואקשי ליה ואהדר ליה והדר גלי ליה ואמר האי דאמרי סתם ממון הוי דממון הוי אף לשאר הדברים כגון להורישו לבניו אבל קרבן שבועה אינו תלוי בדין ממון דמעטיה רחמנא ועדיין טעו בדבריו שהיו סוברים שבפתוי הבת אמר לו עד שפירש רב יוסף דעתו של רבא ואמר שלא אמר ממון הוי להורישו אלא בשאר קנסות אבל זו לענין מודה חייב הוי ממון ולא להורישו. ולפיכך אמר רבא מעיקרא סתם העמדה בדין עושה ממון בכל קנס שבעולם אף לרבי שמעון אבל היכא דגלי רחמנא גלי והיינו קרבן שבועה בכולן והורישו לבניו בפתוי הבת וקנסא ורבה כיון דידע מעיקרא להנך חלוקין ומהדר לפום טענתיה דאביי בין דלא ידע להך חלוקין לאו מטעה טעה כלל דהא קאמר העמדה בדין משוי ליה ממון עד שיפרוט לך הכתוב שדינו בקנס כנ"ל. ואיכא דמותיב אשמעתין מהא דגרסינן בפרק מרובה [עא ב'] בעי מיניה רבא מרב נחמן וכו' אמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. איתיביה רבא לרב נחמן גנב משל אביו וטבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר הכא כיון דמת אביו זכה לו במנתא דידיה אמאי משלם אמר לו מתניתין בשעמד בדין ואקשיה אי הכי אימא סיפא (נמי) כו' אלמא סבירא ליה דבלא עמד בדין מוריש קנס לבניו ולא העמידו משנתנו בשעמד בדין אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ולבסוף נמי הדר ביה רב נחמן ואמר אפילו חמשה חצאי בקר לא צריך ליה לאוקמי בשעמד בדין ורבי שמעון נמי מודה בה בההיא דקתני עלה רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן חייב אלמא לא פליג ברישא. ועוד דהא אמינא דליכא למימר דפליגי רבי שמעון ורבנן בהא דמנא תיתי. ואיכא למימר פלוגתא דאמוראי היא ורבא ורב נחמן סברי דאדם מוריש כל קנס לבניו בר מקנס דאנוסה ומפותה דתנן הרי הן לעצמה לפי שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו. וכיון שהיא עצמה אינה מן היורשין אף קנסה אינה שלהם. והא מיניה דאב נמי מפקע בבגרות והרי הן של עצמה אבל בתשלומי ד' וה' כיון שהבהמה של יורשים אף קנסא של יורשים. ואי קשיא הא דאמר רבא בפירקין דלעיל ופקע אב התם הוא משום שהיא לא זכתה מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן שהרי לא בגרה ואין בגר בקבר לזכות ממש שאין קנין למתים אבל שאר קנסות אדם מוריש לבניו קנס ואפילו לא עמד בדין. וללישנא קמא דהתם קס"ד דליכא חלוק בין שאר קנסות לזה לפיכך אמרו דבנה הוי אי נמי שאני קנס פתוי ואונס דגלי רחמנא ונתן לאבי הנערה לא זכה לאב אלא משעת נתינה ואפילו להורישו לבניו או משעת העמדה בדין שהיא כנתינה לרבנן וכן היא לא זכתה אלא משעת נתינה אבל בשאר קנסות אדם מורישו לבניו לרבא ולרב נחמן. וכל זה אינו מחוור לי דלגבי דידה קנס דאונס ופתוי כשאר קנסות הוא להורישו לאביה או ליורשיה כדאמרן לעיל דהתם כי קא ירית מדידה קא ירית אלא י"ל ללישנא קמא רבא כרב נחמן רביה סבירא ליה בקנסין דאדם מוריש לבניו ללישנא בתרא כרבה סבירא ליה ולדעתיה דרב נחמן מקשה ליה. ובירושלמי מצאתי כן דפלוגתא דאמוראי היא וה"ג התם [ה"א] קנס אימתי מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר לבסוף פי' להורישו לבניו וכיוצא בו קא מיפלגי והותיב רבי יוסי לרבי יונה על דעתך דתימא משעה ראשונה והא תנינן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין ואמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה. והך סברא דרבי יונה היינו סברא דרבא ורב נחמן כדפרישית ורבי יונה אותיב לרבי יוסי התם על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר שהרי היא לא היתה ראויה להם מתחלה והיאך יכולה עכשו לזכות בדבר שאין הלה חייב בו. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר ענה לרבות שהיתה נערה ובגרה ואיתמר נמי התם אתיאן אילין פלוגתא כהיינין פלוגתא דתנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם ארבעה וה'. מתיב ר' חגי לרבי יוסי על דעתך דתי' בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וחמשה ותייה דרבי יונה כרבי חגי ורבי יוסי כדעתיה כו' שמעינן מינה דודאי פלוגתא נינהו ורבא ורב נחמן ורבי יונה ירושה אדם מוריש שאר קנסות לבניו אלא זה שבבתו משום קראי ולא מוקמי' להדיא מתני' בשעמד בדין ורב סבר אין אדם מוריש שום קנס לבניו והתם בשעמד בדין וכן סיפא נמי בשעמד בדין על הגנבה ולפי' משלם תשלומי כפל וכולה מתני' חד גוונא קתני דעמד בדין על כל מה שעשה בחיי האב. ואלמלא זה הענין שבירושלמי הייתי אומר שאף לדברי הכל אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא מצינו מקומות הרבה בתלמוד שהוא יכול לומר ולטעמיך ולא אמרו וכי הדר ואמר חמשה חצאי בקר לאו משום מתני' אלא משום דטעם בשרא דתורא וסברה אבל מתניתין בדמעיקרא מתוקמא בשעמד בדין וסיפא בשעמד בדין על הכפל ופטור מארבעה וחמשה משום דלא קרינא ביה וטבחו כולו באיסורא דאי לאו משום האי טעמא מחייב בחמשה חצאי בקר לאחין שירשו הקרן וכגון שאמרו חייב אתה ליתן לו ולא אמרו צא תן לו דהתם אפילו טבח בחיי האב פטור כדאיתא התם במרובה [סט א'] וזה הנכון לפי גמרתנו. וה"ר יצחק הלבן פי' דכל קנס היורש יורשו וכי קאמרה הכא להורישו לבניו ה"ק ממון הוי שאם מת והורישו לבניו והבן תבע אבי העמידך בדין וכפר ונשבע והודה חייב שאין עיקרו קנס לזה הבן דבשעה שזכה בו כבר היה ממון. והא דאמרינן כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפי' פטור מוכחש משום דלא בעיקר קנס הוא ולא דמי לפקדון אבל לגבי יורש אחר דמי לפקדון וחייב קרבן שבועה. והא דאותביה ממתני' ה"ק אי אמרת מכיון שעמד בדין ממון הוי לחיובי עליה קרבן שבועה ונפקא ליה מתורת קנס דאחין בעי למיהוי אלא אע"ג דעמד בדין שמו עליו. הלכך אין אחין יורשין אותו שהיא קודמת אבל בשאר קנסות שדין היורשין לירש את אביהם ודאי יורשין כל זכות שתבא ליד אביהם. מה שאין כן בזה שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו ואם לא נעשה ממון לגמרי ויצא מתורתו ראשונה ודייק להאי פי' דהא אביי לענין קרבן שבועה בעא מיניה בהדיא ובענין קרבן שבועה אהדר ליה רבא וזה הפירוש עולה אבל לשון להורישו אינו מחוור לפי' דהוה ליה למימר כשהורישו לבניו. והפי' עצמו אינו אמת כמו שמפורש בירושלמי. עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין אכתוב בפרק מי שמת בס"ד. עד כאן הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל מאי לאו בשעמד בדין וא"ת כיון דמסקי' בהזהב דלא מחייב קרבן שבועה אלא בנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו עלה דההיא קרא ומתניתא מסייעא לר"ל א"כ הכא נמי בהכי מיירי. וא"כ אמאי פטר רבי שמעון הואיל ועמד בדין ושוב נטלו וחזר והפקידו אצלו (אם) ממון גמור הוא אטו אם הביא לביתו וגזלו ממנו לא שייכא בה שבועה וי"ל דההיא דהזהב דבעינן שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו היינו דוקא לר"ל דס"ל דבעינן משיכה אבל רבי יוחנן דסבר מעות קונות והלכתא כותיה בייחוד כלי גרידא מחייב. וכל הני נמי מיירי בשייחד כלי לקנסא [דמקנא קני ליה, ומיהו דין קנס עליו לענין קרבן שבועה עד שיבא לידו, או א"נ אפי' לר"ל מצינא למימר בייחד לו כלי בתורת משכון לקנסו] ונטלו וחזר והפקידו אצלו והואיל ולא קנאו לגמרי בתורת פרעון לא הוי ממון בשביל כך. ופי' קשה מהפלת את שיני וסמית את עיני כיון שעמד בדין ופטרוהו ב"ד ויצא לחירות תו לא מיפטר בהודאתו. ואמאי לא מחייב קרבן שבועה. ושמא יש לומר כיון דמחוסר אכתי גט שחרור דאי מודה שסימא עינו והפיל את שינו אינו יוצא לחירות. איתיביה רבי שמעון אומר לא הספיקה וכו' הקשה רבי מאיר וכי רבה לא ידע לה למתניתין ותי' דודאי רבה נמי ידע לה אלא דהוה מפליג הא דקאמינא ממון הוי להורישו לבניו היינו היכא דמתה הנערה ולענין הא הוי ממונא שלא יפטר הנותן אלא ינתן לבניו אבל היכא דמת האב והיא חיה עדיין יש ליתן לה ולא לאחין כיון דליתיה לאב והיא קיימת והקנס בא ממנה היא זוכה בו. ואביי אותביה ממתני' ולא היה נראה לו לחלק כדמפליג רבה גם לבעל התלמוד אינו נראה חלוקא דרבה על כן לא נכתב בספר ומכל מקום רבה לא חזר בו לגמרי דהא לא קאמר תיובתא דרבה אלא הא מילתא קשו בה ולא חזר בו והיה אומר חלוק זה כדי ליישב קבלתו אע"פ שגם לעצמו היה נראה דוחק עד דיתיב ר"י ברישא ופרקיה והעמיד קבלתו בשאר קנסות. דאחין בעי מיהוי בשלמא לדידי דהוי קנס לענין כל דבר מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה שפיר אלא לדידך דאחין בעי מיהוי. ונתן אע"ג דבמוציא שם רע כתיב ונתנו לאבי הנערה וי"ל ונתנו לחוד דאב"ד קאי אי הכי ת"ל וכחש ונתן מיבעי ליה בשלמא לדידי דגלי רחמנא לענין שבועה דפטור ה"ה לכל מילי הוו קנס אף להורישו לבניו ומונתן לא גמרי' אלא כולי מלתא מוכחש דאין חלוק בין אונס למפתה לשאר קנסות אלא לדידך דילפת מונתן דלא הוו ממון עד שעת נתינה אע"ג דבעלמא ממונא הוי משעת העמדה בדין ונתן מיבעי ליה וליתניי' באפי נפשה. וא"ת לעיל דבעי לאוקמי בשלא עמד בדין לא מקשה ליה ת"ל וכחש אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה וכיון דשמעינן מהתם דאי מודה ביה מיפטר פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה. וי"ל דלהכי לא מקשה ליה לעיל דאיכא למימר קרא אסמכתא בעלמא הוא כדמסמיך עליה דההוא קרא חבלת בי הדלקת גדישי בשבת פטור. והא אסמכתא בעלמא היא דטעמא דפטור משום דקים ליה בדרבה מיניה אבל הכא מקשה שפיר ונתן מיבעי ליה משום דוכחש הוי דוקא דמיירי בשעמד בדין ואיצטריך לגבי שאר קנסות. ומשמע דהוי נמי דוקא לגבי אונס ומפתה. כי איצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה וכו'. אף על גב דאי מודה ביה מחייב ביה השתא הואיל והוא ביד מי שלא בא לידו בתורת קנס ולא שייך למפטריה משום ונתן אפילו הכי פטור מקרבן שבועה מוכחש. והיינו דפריך יצאו אלו שהן קנס ממון הוא בשלמא אי לא אצטריך וכחש אלא בזמן שהוא ביד האשה שבא לידה מכח קנס אתי שפיר דקרי ליה קנס דהא אי מודה ביה הוה מיפטר אלא השתא דמוקמינן לה לקרא בכה"ג שעמד בדין ובגרה ומתה שהקנס עכשו ביד האב דלא בא לידו מכח קנס אלא מכח ירושה ומילתא דפשיטא היא אי מודה בה דמחייב. וממון נמי הוי להורישו לבניו אמאי קרי ליה קנס ממון הוא ואמאי פטור מקרבן שבועה תני יצאו אלו שעיקרן קנס ומיפטר מקרבן שבועה אע"ג דמתחייב בהודאתו:

איתיביה רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו. טעמא דלא עמד בדין פי' טעמא משום דאינו משלם על פי עצמו היינו בשלא עמד בדין ובגרה ומתה אלא עמד בדין ובגרה ומתה הא איכא דמשלם על פי עצמו דהיינו היכא דעמד בדין ובגרה ומתה קרבן שבועה נמי מחייב. וקשיא לרבה דס"ל דאע"ג דעומד בדין ובגרה ומתה ואי מודה בה מחייב ואפילו הכי פטור מקרבן שבועה וקאמר ליה אביי בשלמא לדידי דס"ל מדגלי רחמנא לענין קרבן שבועה דפטור ילפינן נמי דלא הוי ממון לשום דבר לא להורישו ולא להתחייב בהודאתו והא דילפינן לדידי נמי מוכחש דלא הוי ממון לשום דבר היינו דוקא שלא בא לידו אלא מכח קנס אבל היכא שבא לידו מכח ירושה ועמד בדין דאי מודה ביה מחיב הוי ממון לכל דבר אתי שפיר הא דרבי שמעון דמשמע הא עמד בדין ובגרה ומתה דמשלם על פי עצמו שלא בא לידי האב מכח קנס קרבן שבועה נמי מחייב אלא לדידך קשיא. ע"כ הרא"ש ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל. אלא כולה בשעמד בדין רישא רבנן וסיפא רבי שמעון קשיא לן א"כ מ"ש דלא נקט כולהו חדא מילתא דאלו ר' שמעון נקט קנס הבת ושלשים של עבד ושן ועין ורבנן נקטו תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וקנס הבת ומוציא שם רע וי"ל דמשום דפליגי רבנן ורבי שמעון בקנס הבת אפילו קודם העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר. ובשאר קנסו' אחר העמדה בדין ורבנן מחייבי ור"ש פוטר נקט כל חד וחד כטעמיה דרבי שמעון נקט קנס עבד בהדי קנס הבת למימרא דכי היכי דבקנס עבד ודאי פטור בלא עמד בדין מיהת דהא כולי קנסא ה"נ קנס הבת ולפום דעתיה הוא הדין נמי אפילו עמד בדין ורבנן נמי נקטו תשלומי ד' וה' בהדי קנס הבת למימרא דקנס הבת כוותיה מה התם אפילו לא עמד בדין איכא בודאי לכ"ע קרבן שבועה דהא איכא קרנא דקיץ ולא מפטר מיניה לעולם הילכך בהא וודאי ליכא מ"ד דכי תבע קרנא (לא) קא תבע הכא נמי בקנס הבת אפילו לא עמד בדין כי קא תבע ממונא דאית ביה קא תבע ולפום דעתייהו היכא דעמד בדין בכולה נמי חייב. וכי קאמר רבא ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות דבשאר קנסות הוי ממונא להורישו לבניו אחר העמדה בדין אבל קודם העמדה בדין לא והא דכולי עלמא הוא בין רבנן בין רבי שמעון דלא פליגי אלא בקנס הבת:
יתן לחוד ונתן לחוד איכא מ"ד דמוציא שם רע דכתיב ביה ונתנו ה"נ אין האב זוכה בו עד שעת העמדה וליתי' דונתנו דהתם לדיינין קאמר רחמנא ונתינה דידהו היינו חיובי דמחייבי ליה. א"ה ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעיא ליה. פי' השתא דאמרינן דשני לן בין קנס הבת לשאר קנסות דקנס הבת לא זכתה תורה לאב עד שעת נתינה ואינו ממון להורישו לבניו אפילו אחר העמדה בדין עד שעת נתינה א"כ ה"ה נמי לענין דאי מודה ביה פטור ופשיטא דפטור מקרבן שבועה דהא לא הוה אלא כפירת דברים בעלמא וכ"ת דקמ"ל קרא בקנס הבת דאע"ג דאיכא בושת ופגם דממונא הוא אפ"ה כי תבע קנסא הוא דתבע ומש"ה מיפטר הא ליתא דהא ליכא למשמע מקראי דקראי אתו לשאר קנסות לפוטרן מקרבן שבועה א"כ קנס הבת מסברא הוא דמיפטריה והיינו דמתרצי' דאשמועינן קראי להכי משום דס"ל דלשאר קנסות לא איצטריך כיון דאוקימנא להו קודם העמדה בדין אבל השתא דלשאר קנסות הוא דאיצטריך וכיון דלא סגי לן בקנס הבת בלאו סברא דקנסא הוא דתבע א"כ היכי מייתי לקרא דוכחש דהא מהתם לא נפקא ליה מידי גבי קנס הבת. בשלמא א"א דלא שני לן בין קנס הבת לשאר קנסות בין דאוקימנ' כר"ש בשעמד ובין שלא עמד בדין ניחא דאי מיירי בשעמד היינו דקמ"ל קרא דלא מחייב עליה קרבן שבועה משום דהוי קנס לכל מילי או משום דאע"ג דלכל מילי ממונא הוא לענין קרבן שבועה קנסא הוא והא קמ"ל קראי אבל השתא היכי נקיט לה אקרא דוכחש דהא לא נפקא ליה מיניה מידי ומהא שמעינן דהא בהא תליא דכל היכא דאמרינן דהוי ממון להוריש לבניו ה"ה דכי מודה מחייב דאלת"ה מאי קשיא דהא רבה לא אמר דשני לן קנס הבת משאר קנסות אלא להורישו לבניו דלגבי' הוא דהוי קנס ואכתי מנ"ל דלית ליה דאי מודה בי' חייב ואם איתא דקסבר הא וודאי לא מפשיט לן דפטור מקרבן שבועה ואיצטריך ליה קרא דוכחש למיפטריה בשאר קנסות משום דהוי ממונא להכי דאי מודה ביה חייב אלא ע"כ כדפרישנא דכיון דקאמר דלא הוי ממונא לענין להורישו לבניו הוא הדין דאי מודה ביה פטור דהא בהא תליא. ואם כן וודאי תו לא צריך קרא דוכחש כדאמרן. וכ"ת אמאי לא מיתרצין לקראי בשאר קנס הוא דאיצטריך ולא משום קנס הבת דההוא פשיטא. וי"ל דהא ליתא דמלישנא דמתניתין מוכח דקנס הבת היא עיקר דתני ליה ברישא ואידך תני אגב דידה דתני להו באו או. ולהכי עדיפא ליה מאי דמהדרינן דכי איצטריך קרא כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית דלא אמעיט קנס הבת אלא גבי דידיה דלדידיה הוא דלא זכי ליה רחמנא עד שעת נתינה אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות והרי הוא זוכה בו משעת העמדה בדין כדין שאר קנסות והאב יורש אותה ולהכי איצטריך קרא למעוטיה כדין שאר קנסות. ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוה פירוש השתא דאמרת ממון הוא להורישו לבניו והוא הדין נמי דמודה בו חייב אחר העמדה בדין ככל שאר קנסות ולא אימעטו אלא לענין קרבן שבועה אם כן אמאי קרי לה קנס הא ממון הוא בשלמא לאביי אתיא שפיר דהא אביי הוה אתי למימר דמודה בו פטור אפילו אחר העמדה בדין היינו דקרי ליה קנס. אבל לרבה אמאי קרי ליה קנס דהא ממון הוא לכל מילי והא אתיא לן שפיר לפום סברא דילן אבל לרש"י ז"ל קשיא דפירש לעיל דאביי מיפשט פשיטא ליה לכל שאר מילי דהוי ממונא ומורישו לבניו ומודה בו חייב. אם כן מאי קשיא לרבה ולאביי מי ניחא ופי' ז"ל אי הכי יצאו אלו וכו' השתא דאוקימתא בשעמדה בדין וליתיה דהא אביי נמי הוא דהוה משמע ליה מתניתא בשעמדה בדין ומקשי ליה לרבה כי אתי לאוקמה בלא עמד בדין ומאי הוי דמקשי ליה ותו קשיא מהא דמותבינן מדקתני ר' שמעון פוטר דאינו משלם קנס על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ולפי' רש"י ז"ל ולדידיה מי ניחא והא אביי סבר דבעמד בדין משלם על פי עצמו וכיון שכן קשיא מתניתין אהדדי הכא משמע דאלו עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו קרבן שבועה נמי מחייב ואלו לעיל קתני ר' שמעון אומר יצאו אלו שהן קנס ומיירי בשעמד בדין דלא סגי בלאו הכי כדפרישית ברישא וקא פטר להו קשיא אהדדי ודאי ליתא לפי' רש"י ז"ל כדאמרן. והשתא מקשי שפיר אליבא דרבה דאלו אליבא דאביי לא קשיא דלדידיה ליכא למימר הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב דהא לדידיה לעולם אינו משלם על פי עצמו והא דאמרינן טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין משלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מיחייב ליכא לפרושי כפשטא דאהא קאי דהא רבי שמעון בקנס הבת מיירי ובקנס הבת אמרן דאפי' אחר העמדה בדין אין אדם זוכה בו עד שעת נתינה דעד שעת נתינה דקנס הבת הוי כעד שעת העמדה בדין דשאר קנסות ואי מודה בו פטור וכיון דכן ליכא למידק עלה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו והא ליתא כדאמרן אלא אנן הכי קאמרינן דהא רבי שמעון קתני טעמא משום דאינו משלם קנס על פי עצמו. משמע דכל היכא דליתא לההוא טעמא קרבן שבועה נמי חייב והיינו שאר קנסות כשעמד בדין אליבא דרבה דקסבר דבהא משלם על פי עצמו. ומהדרי' דרבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו וקשיא לן רבה היכי מיחלף ממילתא למילתא דהא אביי בעא מיניה בקנס הבת ולענין קרבן שבועה ואיהו אהדר ליה ממונא הוי. והדר אמר ליה דלאו לענין קרבן שבועה קאמר והדר אמר ליה דלאו בקנס הבת קאמר אלא בשאר קנסות והא קשיא לפי' רש"י ז"ל דפריש דאביי לא מיבעיא ליה אלא לענין קרבן שבועה דלכל שאר מילי הוה פשיטא ליה וא"כ היכי משני בדבוריה אבל לפי פירושנו אפשר לפרש דבעיא דאביי מרבה הכי הוה קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות קנסא הוי או ממונא הוי ולכל מילי ממונא הוי. ואם איתא הא דאשכחן ליה לרבי שמעון דפליג בקנס הבת קודם העמדה בדין למימרא דליכא קרבן שבועה אבל אחר העמדה בדין מודה דאפילו תימא דכי תבע קנסא קא תבע הא הדר ליה ממונא. או דילמא קנסא הוי וכי פליג רבי שמעון בקנס הבת לענין קרבן שבועה הוא הדין דאפילו אחר העמדה בדין נמי פליג. ואהדר ליה רבא ממונא הוי סתמא אביי סבר לכל מילי אמר ליה כי היכי דאיהו מיבעיא ליה מיניה סתמא לכל מילי ואותביה מקרבן שבועה. ואמר ליה רבה יכילנא לשנויי לך אפילו לפום טענתך דהא דאקשית לי לאו הכרחא הוא מיהו איברא דאנן לאו לענין קרבן שבועה אמינא אלא לשאר מילי תו אותביה ואהדר ליה דאיהו לא אמר בקנס הבת אלא לשאר קנסות. ומיהו דמסדר לה לגמרא לא ארווח בה כולי האי כדבעי ליה ונקט לה לקנס הבת לרבי שמעון דבעי למימר בלישנא קלילא אבל שיטתיה דרבה ואביי ודאי הכי הוא כדאמרן. וקשיא לן דהכא בסוגיין משמע דאין אדם מוריש קנס לבניו אלא אחר העמדה בדין והא אמרינן התם בבבא קמא בפרק מרובה [עא ב'] בעא מיניה רבא מרב נחמן בגנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהם מהו. חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר או לא אמרינן אפילו חמשה חצאי בקר. ואהדר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר. ואותביה מדתנן גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' והאי כיון דמת אביו זכה ליה במותא בחלקא דנפשיה ואי ס"ד חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שעמד אביו בדין דאיחייב ליה לאביו. ומקשינן ליה מסיפא ומסקנא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר. וכיון דכן השתא דאתינן להכי תו לא מוקמי' לה כשעמד בדין אלא בשלא עמד בדין נמי וקתני דמשלם תשלומי ד' וה' לאחין ואמאי והא אמרינן דכל קנס אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. ויש אומרים דהא בפלוגתא דאמוראי היא דרבא ורב נחמן דהתם סברי דכל זכות שיש לו לאדם אדם מורישו לבניו חוץ מקנס הבת דכתיב ונתן לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב עד שעת נתינה לרבי שמעון שעת נתינה ממש ורבנן משעת העמדה בדין דנתינה קרי לה קרא אליבייהו. ואביי ורבה הכא סברי דכל קנס בעולם אין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וקשיא לן דהא רבא הוא דאמר לעיל יש בגר בקבר ופקע אב ואם איתא אמאי פקע ואמאי לא זכי אב מכל מקום או מיניה דידיה או מינה דידה דהא אמרת דיורש יורשו אליבא דרבא ורב נחמן דאע"ג דהוי קנס הבת ליכא למימר דלא זכי רחמנא בקנס הבת אלא גבי דידיה דבדידיה כתיב קרא אבל גבי דידה הרי הוא כשאר קנסות וכדאמרינן הכא אליבא דרבי שמעון כגון שבגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפשר לומר דשאני הכא דכיון דמתה אין לה יד לזכות ולזכות לאביה אבל אלו זכתה בו מחיים וודאי פשיטא לן דלא פקע אב דמינה דידה מיהת קא זכי. ובירושלמי איתא להאי סברא בהדיא והכי אמרינן התם קנס אימתי הוא מתחייב רבי יונה אמר משעה ראשונה רבי יוסי אמר בסוף פירוש משעה ראשונה והוא ממון גמור להורישו לבניו. רבי יוסי אמר בסוף אין אדם מורישו לבניו ואותיב ר' יונה לרבי יוסי על דעתך דתימר משעה ראשונה והא תנינן מת האב הרי הן של אחין פי' והוא שעמד בדין אלמא העמדה בדין בעינן ואי לא לא הוי ממון להורישו לבניו. אמר ליה מטית בה לההיא דתני רבי שמעון בן יוחאי ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דבירושלמי סברי דאפי' לדידה לא זכי רחמנא עד שעת נתינה לרבנן כדאית להו והיינו שעת העמדה. ולרבי שמעון כדאית ליה שעת נתינה ממש. והא דלא כסברא דגמרא דילן והיינו דקאמר ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דחשיב ליה האי דכתיב ונתן לאבי הנערה כמאן דכתיב נמי ונתן לנערה. ור' יונה אותיב לרבי יוסי על דעתך דתימר בסוף והא תנינן בגרה הרי הן של עצמה ובוגרת יש לה קנס כלומר כיון דאמרת דאין אדם זוכה בו אלא בסוף כשהיא בוגרת הרי אינה ראויה לקנס וכיון דהאי שעתא הוא דקא זכיא ביה היכי הוי דילה והא אינה ראויה. ומתרץ מטית בה לההיא דתני רבי חייא תחת אשר עינה לרבות שהיתה נערה ובגרה. ותו אמרינן התם אתיאן הלין פלוגוותא כהלין פלוגוותא ותנינן תמן גנב משל אביו טבח ומכר ואח"כ מת אביו משלם תשלומי ד' וה' מתיב רבי חגאי לרבי יוסי על דעתך דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר בחיי אביו ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' אותביה דרבי יונה כרבי חגאי ורבי יוסי כדעתיה. שמעינן מהכא דפלוגתא היא ורבא ורב נחמן ורבי יונה ורבי חגאי דירושלמי סברי אדם מוריש קנס לבניו אפילו קודם העמדה בדין חוץ מקנס הבת דכתיב ביה קרא. וההיא דבבא קמא מוקמי לה כפשטא קודם העמדה בדין ורבא ואביי ורבי יוסי דהתם סברי אין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ומוקמי לה לההיא דהתם כגון שעמד בדין. כך נראה לומר לפי גרסא ירושלמית. אבל אי משום הא דגמרא דילן לאו הכרחא הוא דאפשר דכולהו אית להו הכא והתם דקנס לאו ממון להורישו לבניו והתם מאי קשיא לן משום דאתינן לאוקמה לההיא דקתני גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו משלם תשלומי ד' וה' כשעמד בדין משום הכרחה דלא תפשוט מינה חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר וא"כ דכל קנס אין אדם מורישו לבניו לימא ליה רב נחמן לרבא דמותיב לה ולדידך מי ניחא לדידך נמי מאי טעמא משלם והא אין אדם מוריש קנס לבניו. אין הכי נמי דהוה מצי למימר הכי ואשכחן טובא דכוותא בתלמודא דיכלינן למימר ולטעמך ולא אמרינן ליה. ומיהו הא דהדר ביה התם במסקנא ואמר ליה חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר איברא דהשתא דאתינן להכי תו לא צריכי' משום הכרחא דהאי טעמא לאוקמא כגון שעמד בדין. אבל מ"מ לא מיתוקמא בלאו הכי משום טעמא אחרינא דהוה ליה קנס ואין אדם מורישו לבניו אלא אחר העמדה בדין. וכ"ת והא קתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם ארבעה וחמשה ואם איתא דבעמד בדין על הגנבה מיירי ואי לא לא הוה משלם תשלומי כפל אם כן מאי שנא טבח אחר מיתת אביו אפילו טבח בחיי אביו דנעשה גזלן ותו לא משלם תשלומי ארבעה וחמשה. יש לומר דמיירי כגון שעמד בדין ואמרו לו צא תן לו דלא פסקיה בי דינא למילתיה דהכי אמרינן התם בבבא קמא והתם נמי בגמרא בעינן כי אתינן לאוקמה בשעמד בדין אם כן אדתני סיפא גנב משל אביו ומת וטבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד' וה' ליפלוג וליתני בדידיה ואפילו טבח בחיי אביו במה דברים אמורים בשעמד בדין אבל לא עמד בדין על הטביחה ועל המכירה פטור ומהדרינן דאיידי דתנא רישא ומת אביו אחר טביחה ומכירה תנא סיפא מת אביו קודם טביחה ומכירה כלומר וסתמא דמילתא קתני שעמד בדין על כל מה שעשה בחיי אביו. רבינו נר"ו:
אבל ר"י הלבן ז"ל פי' דכל זכות שיש לו לאדם יורשו קם תחתיו בכל דבר ואביי ורבה נמי אית להו האי סברא חוץ מקנס הבת דבקנס הבת ודאי מתוך דקי"ל דאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו אף קנסה אין אדם מורישו אלא אחר שנעשה ממון גמור. לרבנן אחר העמדה בדין דנעשה ממון גמור דמודה בו חייב כשאר קנסות. ולר"ש אחר נתינה שאינו דומה לשאר קנסות כגון קנס עבד שהרי אדם מוריש גופו ליורשו וכיון שכן אף קנס שלו מה שאין כן בקנס הבת. ורבה לא איחלף ליה לאביי למילתא דלענין קרבן שבועה הוא דאהדר ליה בכל מאי דקאמר ליה ואתיא שפיר דאביי בעא מיניה מרבה מעיקרא קנס אחר העמדה בדין בין בקנס הבת בין בשאר קנסות ממונא הוי לענין קרבן שבועה ולענין דאי מודה בו חייב או דילמא קנסא הוי ואפי' אי מודה בו פטור וכל דכוותו דליכא קרבן שבועה ואהדר ליה בהדיא ממונא הוי ומחייב עליה קרבן שבועה. ואותביה ממתניתא דהתם דר"ש ואהדר ליה מודינא לך לענין קרבן שבועה גבי דידיה דרחמנא פטריה מוכחש משום דגבי דידיה הוי ליה עיקרו קנס וכי קא אמינא אנא ממון הוי לענין קרבן שבועה להוריש לבניו כלומר לגבי בניו שאם הורישן אחר העמדה בדין והם תבעו אותו אנסת ופתית אחותנו והעמידך אבי בדין ונתחייבת לו ממון ונשבע והודה חייב קרבן שבועה דגבי בניו עיקרו ממון שהרי לא זכו בו אלא אחר העמדה בדין ומינה דממון הוי דאי מודה בו חייב דאי לא לא אפשר דליחייב עליה קרבן שבועה דאילו הוה מודה מיפטר אם כן השתא אשתכח דלאו כפירת ממון הוא אלא כפירת דברים בעלמא. ואותביה ממתניתא דקתני רבי שמעון אומר אי לא הספיק' לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה אי אמרת ממונא הוי להורישו לבניו לעצמה אמאי דאחין בעי למהוי פירוש אי אמרת בשלמא דקנסא הוי לענין קרבן שבועה אפי' לגבי בניו היינו טעמא דהוי לעצמה דכיון דאכתי תורת קנס עליו מתוך שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבניו אף זה אין יורשין זוכין בו אלא הרי הוא לעצמה אלא אי אמרת דממון גמור נעשה אצל בניו שהרי חייבין עליו קרבן שבועה כיון שיצא מתורת קנס לגמרי ונעשה ממון גמור לעצמה אמאי דאחין בעי למיהוי שהרי הוא כשאר ממון שיש לאב. ומפרקינן דשאני קנס הבת דשעת נתינה דידיה כשעת העמדה בדין דשאר קנסות. וכיון שכן בהאי אי אפשר דהוי ממון לענין קרבן שבועה דהא אי מודה מיפטר ולא הוי אלא כפירת דברים בעלמא. והיינו דאמרינן דהוי לעצמה וכי קאמר רבה בשאר קנסות דאביי בעא מיניה סתמא ואכלהו. ומקשינן אי הכי תלמוד לומר וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דבקנס הבת עד שעת נתינה איכא עליה תורת קנס ואי מודה ביה מפטר למה לי קרא דוכחש כדפרישנא לדידן. ומוקמינן לה כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דכי קא ירית מינה דידה קא ירית ואפילו הכי פטרינן ליה מקרבן שבועה. ואף על גב דאמרינן לעיל דלגבי יורשין קנס ממונא הוא לענין קרבן שבועה שאני הכא גבי אב דאף על גב דהשתא מינה דידה קא ירית גבי דידיה עיקרו קנס הוה ומקשינן אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא כלומר השתא דאתינן להכי דאמרינן דממון הוי גבי בניו לענין קרבן שבועה ומינה דמודה בו חייב כדפרישית אם כן אמאי קרי ליה קנס ממון הוא. בשלמא לאביי דסבר דמודה בו פטור היינו דקרי ליה קנס. אלא לרבה קשיא וכולה כדפרישנא לדידן. והשתא שפיר דהא לא שני רבה בדיבוריה דהא לא אהדר ליה אלא לענין קרבן שבועה ואינו מחוור דלשון להורישו לא אתיא ליה ותו כדאיתא בירושלמי. ע"כ הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל. והא מדרישא עד כפילא מי איכא פרש"י מי יימר דגנבי. והקשו בתוס' דבכל תביעות שבעולם נוכל לומר מי יימר דהכי הוא לכך פי' כפילא מי איכא דליהוי תביעתו תביעה וכפירתו של חברו כפירה והא איכא מודה ביה מפטר וכפירת דברים בעלמא הוא דבשלמא סיפא דקתני פטור בשלא עמד בדין אפילו תימא דהוה קשיא לן למה לי קרא ומאי קמ"ל לא קשיא כולי האי דדילמא קרא אסמכתא בעלמא וכ"ש דהא פריש בה טעמא אבל הכא היכי קתני שהוא חייב קרבן על כפירה זו דאילו מודה בה מפטר וה"ה דמצי פריך ליה ממוציא שם רע דלכ"ע קנסא אלא דחדא מינייהו נקט. א"ל יכילנא לשנויי לך רישא כשעמד בדין וסיפא וכו' עד רישא רבנן וסיפא ר"ש פי' והא דנקט ר' שמעון סימא את עינו והפיל את שינו ואילו רבנן נקטי ותשלומי ארבעה וחמשה ומוציא שם רע הא לא קשיא דכל חד מינייהו רבותא נקט ר"ש אשמועינן דאפי' בהנהו דפתוך ממונא בתביעתו פטור ורבנן אשמועינן דאפילו שכל תביעתו קנס חייב קרבן וכי קאמר ממונא הוי [להורישו לבניו פי' דאנא הכי (אמרה ליה) [קאמינא לך] דשורת הדין ממונא הוי] מן הסתם כל היכא דליכא גזירת הכתוב דומיא דקרבן דבעי ר"ש דומיא דפקדון שהוא ממון גמור:

איתיביה ר"ש אומר אם לא הספיקה כו'. הא מילתא קשו בה רבה ורב יוסף כ"ב שנין ולא אפריק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זכתה תורה להאב עד שעת נתינה וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. א"ל אם כן רבה גופיה אמאי לא פרקה הכי לאלתר והרי יתיב בה כ"ב שנין ולא פרק דהא מאי דפריק השתא רב יוסף אליבא דרבה פריק מדקאמר וכי קאמר רבה דאלמא רבה גופיה הכי ס"ל. ויש לומר דמאי דהוה ק"ל לרבה ורב יוסף כ"ב שנין היינו דלא ידעי לפרש מאי שנא בין קנס הבת לשאר קנסות בענין זה והיינו דאשכח רב יוסף טעמא משום דגזירת הכתוב הוא בקנס הבת דכתיב ביה ונתן אלא מעתה גבי עבד דכתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו הכי נמי דלא זכתה תורה לאדון עד שעת נתינה אליבא דר"ש. ואם תאמר מאי אלא מעתה דקאמר דמשמע דלדידיה משעת העמדה בדין הוי ממונא. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך אמאי לא מפיק מינה אלא קנס הבת בלחוד דהא אית ליה לאפוקי נמי מכללא קנס שלשים של עבד. יתן לחוד ונתן לחוד. פרש"י ז"ל יתן משמע לשון צווי ונתן משמע דבר הנתון כבר. ואינו מחוור דבכמה מקומות משמע ונתן לשון להבא ולשון ציווי ונתן לכהן ואחריני טובא והנכון דמלישנא דקרא דייק דאיכא הפרש בינייהו ולישנא קלילא נקט והפי' שיתן משמע הכי נתינת ב"ד שאמרו לו תן לו דהא סמוך לנגיחת השור אם עבד יגח השור כסף שלשים שקלים יתן. אבל גבי קנס הבת כתיב ותפשה ושכב עמה ונמצאו דמשמע מציאה בב"ד שנתברר הדבר בב"ד וכ"ת ה"נ ונתן דהיינו נתינת אונס גופיה למימר דעד לאחר נתינה לא זכה האב ואיכא דכותא בתלמוד בההיא דאמרת אשר שברת יישר כחך ששברת ולא נפקא לן מהתם אלא מדכתיב ושמתם בארון וכדפרישנא התם וה"ק הכא ע"כ האי ונתן לחוד ויתן לחוד אי הכי ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה פרש"י ז"ל אי הכי דשאני קנס הבת משאר קנסות דאפי' עמד בדין לאו ממונא הוא ת"ל וכחש בתמיה כלומר מאי אריא דנסיב ליה תלמודא לפטור מוכחש כי היכי דיליף שאר קנסות כלומר ולא דמי לתשומת יד (כלומר) דהוי עיקר תחלתו ממון ת"ל דהשתא נמי לאו ממונא הוא דרחמנא אמר ונתן לא זכתה תורה עד שעת נתינה עכ"ל. פי' לפי' דאף על גב דשאר קנסות דהוו טובא נפקי מוכחש כיון דאונס ומפתה לא נפיק מהתם לא הוה ליה לערובינהו בהדייהו כלל אלא דלנקוט שאר קנסות באנפי נפשייהו ולדרשינהו מוכחש ולנקוט אונס ומפתה באנפי נפשה ונפק ליה מונתן. ומיהו איכא למידק לפי' ז"ל דלפום פירושו משמע דאביי משמע ליה דהא דקתני תנא וכחש ה"ק ת"ל וכחש דבעינן דומיא דפקדון ותשומת יד שעיקרו לממון ואם כן כי קתני יצאו אלו שהן קנס בעי למימר יצאו אלו שעיקרן קנס ואם כן מאי האי דהדר פריך ליה א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. ויש לומר דאביי השתא לא נחית ליה למפרך מלישנא דסיפא והשתא פריך ליה להכא לפום טעמיה והכי קאמר בשלמא לדידי כולהו קנסות שוים הם וכולהו מחד קרא נפקי וה"ק ת"ל וכחש מה אלו שהם ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס למקצת הדברים כגון להורישו לבניו מיהת אלא לדבריך דשני לך בין קנס הבת לשאר קנסות אמאי ערבינהו כולהו כחדא ופריק ליה דכי אצטריך קרא וכו' הדר פריך ליה דאפילו לשיטתיה קשיא לישנא דסיפא דקתני יצאו אלו שהן קנס ואלו לדבריו ממון הוא. כנ"ל לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל:
הקשו בתוספות מאי אי הכי דהא לדידיה כולהו קנסות ואפילו קנס הבת כי היכי דלענין קרבן לא הוה ממונא הוא הדין להורישו לבניו ושלא לשלם על פי עצמו ואם כן מה ת"ל וכחש תיפוק ליה דה"ל כפירת דברים ומאשר ירשיעון אלהים נפקא לן דכיון דכי מודה בה מיפטר ממילא ידעינן דלא מחייב ליה קרבן ת"ל אשר ירשיעון אלהים מיבעי ליה. ותירצו דלאביי לא קשיא דאף על גב דנפקא ליה מאשר ירשיעון נקיט וכחש בעמיתו לאסמכתא ומכל מקום שפיר פרכינהו כולהו כחדא. ועוד נ"ל לפי שיטה זו דאף ע"ג דכי מודה ביה מפטר אי לאו דכתיב וכחש בעמיתו אנא אמינא דאפילו על כפירת דברים חייבו רחמנא קרבן כיון שנשבע שלא כדין וחזר והודה דכל שכפר שום כפירה בב"ד ונשבע וחזר והודה חייבו הכתוב קרבן. וכבר כתבתי לעיל דברים אחרים דאשמועינן רבותא משום וכחש בין בקנס הבת ובין בשאר קנסות משום דפתיך בהו ממון. כי אצטריך וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ואחר כך מתה דכי ירית אב מינה דידה קא ירית פרש"י ז"ל דכי היכי דפליג ר"ש בלא הספיק לגבות עד שבגרה דלת"ק הוא של אב ולר"ש הוא של עצמה ואם מתה אחרי כן ירית אב מכחה והוו ממון אף על גב דלא מטא לידה דלגבי דידה לא שאני בין קנס הבת לשאר קנסות הילכך מונתן לה מצי למפטרה ונסב תלמודא מוכחש משום דעיקרו קנס ע"כ. ופי' ר"ש מקוצי ז"ל דדוקא שבגרה ואחר כך עמדה בדין קודם שבועה דאי עמדה בדין קודם שבגרה סוף סוף הויא ליה העמדה בדין בשביל אב ולא זכתה לה תורה אלא מיירי שבגרה מתחילה ואז הוי העמדה בדין בשביל הבת ובדידה לא כתיב ונתן עד כאן. ואינו מחוור אלא לעולם כפשוטא דגמרא אפילו עמדה בדין ולבסוף בגרה דכיון דבגרה זכתה תורה בהעמדה בדין דמעיקרא וכאילו עמדה בב"ד מדין עצמה ומהשתא הוי ממון להורישו לאביה. ולקמן פריך א"ה יצאו אלו שהן קנס ממון הא מכאן הקשו בתוספות על פי' רש"י ז"ל דלעיל מאי אי הכי דהא לדידיה נמי קשיא דהא אפילו אביי מודה דהעמדה בדין הוי ממון אפילו לר' שמעון לענין דאי מודה ביה משלם על פי עצמה ואם כן לדידיה נמי תקשי מאי יצאו אלו שהן קנס. ורש"י ז"ל נראה שרצה לה שמרמזה שפי' אי הכי דמשעמדה בדין מיירי כדאוקימנא אינו קנס אלא ממון נראה לכאורה דבעי לומר דלדידיה לא קשיא דמוקים ליה בשלא עמד בדין וזה תימה דהא אביי הא דאוקמיה למתני' כשעמד בדין ואכרח הכי לרבא מכח דרישא דמיירי בשעמד בדין ועל כרחין יש לנו לפרש דמרן ז"ל ה"ק דאביי מקשי השתא לפום שיטתיה דבשלמא למאי דקס"ד לתרוצי ליה מעיקרא דמתני' בשלא עמד בדין לא תקשי לן סיפא ולדידן נמי לא תקשי אבל השתא דאוקימתא דסברא דנפשאי דמיירי בשעמד בדין היכי מתרצא לן הא דקתני יצאו אלו שהן קנס. ואם תאמר מכל מקום לאביי גופיה היכי הוה ליה סיפא. ויש לומר דהא לא קשיא דאין הכי נמי דלדידיה לא דייק לישנא דמתני' שפיר [ולהכי שקיל וטרי בה קמיה רביה (דלישניה) [דלישני] ניהליה שפיר] ואותביה מעיקרא מעיקר הדין דקתני פטור מקרבן והשתא פריך ליה מלישנא דסיפא. והאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא ויש כיוצא בו במסכת עבודה זרה ובשאר מקומות כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ועוד יש לי לפרש לפי שיטתו דאביי ה"ק בשלמא לדידי אף על פי דלשלם ממון על פי עצמו הוי ממון כיון דלהורישו לבניו הוי קנס שפיר קתני מה אלו שהן ממון לכל דבר יצאו אלו שהן קנס קצת דהיינו להורישו לבניו אלא לדידך דאמרת שאני להורישו לבניו הוי ממון א"כ מאי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא:
איתיביה ר"ש פוטר שאינו משלם על פי עצמו טעמא דלא עמד בדין הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו קרבן שבועה נמי מחייב. מכאן הקשו לפר"י ז"ל דפריש לעיל דלאביי אף לענין הודאה מספקא ליה אם משלם על פי עצמו ואילו הכא משמע דפשיטא ליה דמשלם על פי עצמו. ויש לומר דלדבריו דרבה פריך ליה וה"ק הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו לדידך קרבן שבועה נמי מחייב. ואם תאמר והא לרבה נמי גבי קנס הבת אף על פי דעמד בדין אינו משלם ע"פ עצמו דרחמנא אמר ונתן לא זכתה ליה תורה כלל עד שעת נתינה. ויש לומר דאיהו לאו מקנס הבת מקשי אלא מדתלי תנא טעמא דידיה משום שאינו משלם קנס על פי עצמו דמשמע דכל היכא דמשכחת דמשלם על פי עצמו כגון שאר קנסות או קנס הבת דהוי דומיא דשאר קנסות קרבן שבועה נמי מחייב. ומיהו לרש"י ז"ל קשיא מאי קא מבעיא ליה לאביי לעיל מהכא משמע להדיא דכל דמשלם על פי עצמו לפי מה שפי' רש"י בבעיא דאביי לעיל. ויש לומר כדפרשינן לעיל דלאביי מתני' דלעיל דמס' שבועות הוה קשיא ליה אמתני' ובעי דלפרקינהו רבה ניהליה כתלמיד שהוא דן לפני רבו ורבו השיב ליה מתחילה מה שהיה מקובל אצלו מרב עיקר הדין ואחר כך מפרש ליה המעניות והכרחות מסברא וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואף על גב דכולה סוגיין לר"ש היא ודאי ולא לרבנן וכדמוכח להדיא מכל מקום אגב אורחיה שמעינן דלרבנן לא הוי ממון להורישו לבניו אלא כשעמד בדין וכדאמרינן לעיל מרישא דמתני' בשבועות דאיירי ביה רבנן ואי דלא עמד בדין כפילא מי איכא דאלמא כל היכא דליכא העמדה בדין לא חשיב כפירת ממון אלא כפירת דברים ואי מודה ביה מיפטר וה"ה להורישו לבניו דחמיר טפי לפום סוגיין וההיא בכולהו קנסות הוא ולא בקנס הבת לחוד. ועוד דלר"ש הוא דמפליג רבא בין קנס הבת לשאר קנסות משום דכתיב ונתן אבל לרבנן ליכא הפרש בינייהו ובכולהו בעי העמדה בדין וכיון דכן שמעינן דלאביי ורבה אין אדם מוריש שום קנס לבניו אלא לאחר שעמדה בדין וההיא דפרק מרובה מבטבחו גנב גמר וטבח ואחר כך מת אביו דמשמע לפום פשטא דאדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין פליגא אסוגיא דהכא וההיא סוגיא דרבא ור"נ היא דאינון בתראי וסבירא להו דבשאר קנסות מיהת אדם מוריש קנס לבניו וכן נראה שהוא מחלוקת אמוראין בירושלמי בין ר' יונה ור' דוסא דר' יונה סבר דאדם מוריש שאר קנסות לבניו ומוקים ההיא דפרק מרובה כפשוטה בשלא עמד בדין ור' דוסא סבר שאין אדם מוריש אפילו שאר קנסות לבניו קודם העמדה בדין ומוקים לה ההיא דפרק מרובה כשעמד בדין וכן מפורש שם. ולפי שיטה זו הלכתא כרבא ור"נ דבתראי נינהו ופשטא דמתני' דפרק מרובה מסייע להו דבשאר קנסות לא בעינן העמדה בדין לרבנן ואף ע"פ שלא הזכירו המחלוקת הזה מפורש בגמרא דילן. הרבה סוגיות סתומות כזאת יש בתלמוד וזו שיטת הר"א ז"ל מיסודו של רבו רבי' הגדול הרמב"ן ז"ל ומיהו לפום מה דפרישנא בסוגיא דהתם בדוכתה בס"ד אפשר לומר דליכא פלוגתא כלל ואפילו לרבא ור"נ ההיא בהעמדה בדין היא וזה יותר נכון בעיני. הריטב"א ז"ל: