לדלג לתוכן

שבת נ א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

תלמוד בבלי

<< · שבת · נ א · >>

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75% | ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

נוטל את הכיסוי והן נופלות אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יעקב א"ר אסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן רבינא אומר אבשל הפתק שנו תניא נמי הכי גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן ואם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מטלטלין אותן תנא רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר באין צריך לקשר הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כרשב"ג איתמר רב אמר קושר ושמואל אמר חושב ורב אסי אמר גיושב אע"פ שלא קישר ואע"פ שלא חישב בשלמא רב הוא דאמר כת"ק ושמואל נמי הוא דאמר כרשב"ג אלא רב אסי דאמר כמאן הוא דאמר כי האי תנא דתניא דיוצאין בפקורין ובציפא בזמן שצבען (בשמן) וכרכן במשיחה לא צבען (בשמן) ולא כרכן במשיחה אין יוצאין בהם ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא צבע ולא כרכן במשיחה מותר לצאת בהן אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו אבל אם היה (עליו) מאכל בהמה או שהיה עליו כר או סדין מבעוד יום מנענעו בידו ש"מ ומאן תנא דפליג עליה דרשב"ג רבי חנינא בן עקיבא דכי אתא רב דימי אמר זעירי א"ר חנינא פעם אחת הלך רבי חנינא בן עקיבא למקום אחד ומצא חריות של דקל שגדרום לשום עצים ואמר להם לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא ידענא אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה מדקאמר אי בית המשתה הוה אי בית האבל הוה דוקא בית האבל או בית המשתה דטרידי אבל הכא קשר אין לא קשר לא אמר רב יהודה המכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דרש מר זוטרא משמיה דמר זוטרא רבה ווהוא שיחד לו קרן זוית אמרו רבנן קמיה דרב פפא כמאן כרבן שמעון בן גמליאל דאי כרבנן האמרי בעינן מעשה אמר להו רב פפא אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן דבעינן מעשה אלא מידי דבר עבידא ביה מעשה אבל מידי דלא בר מיעבדא ביה מעשה לא נימא כתנאי זבכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגרתקון הא נתר וחול מותר והתניא נתר וחול אסור מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר בעינן מעשה ומר סבר לא בעינן מעשה לא דכולי עלמא לא בעינן מעשה ולא קשיא (הא רבי יהודה הא ר' שמעון) הא רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הא ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר במאי אוקימתא להא דשרי כר"ש אימא סיפא אבל לא יחוף בהם שערו ואי ר"ש משרא קשרי דתנן

רש"י

[עריכה]

נוטל את הכיסוי - אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על ידי כיסוי:

יחדן להטמנה - לעולם:

רבינא אומר - לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהן מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמו ורבא לאו אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן משם ולא יחדן לכך:

הפתק - מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקורין ט"ש (ערֵמה) בין של בגדים בין של צמר בין של חגבים ובשר מלוח:

חריות - ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות:

שגדרן - כל (לקיטת) [קציצת] תמרים קרי גדירה:

צריך לקשר - לקשרם יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים ואם לא קשרם יחד אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה:

ורב אסי אמר ישב - עליהן מבעוד יום:

ואע"פ שלא חישב - עליהן לישב למחר גלי דעתיה דלישיבה קיימי:

פקורין - פשתן סרוק שנותנין על המכה:

בציפא - צמר מנופץ הניתן על המכה:

בזמן שצבען בשמן - גלי דעתיה דלמכה קיימי להניחן עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו מלבושיו את מכתו והוה ליה כמלבוש דעלמא אבל לא צבען בשמן דלאו מלבוש נינהו הוה ליה משאוי ואין יוצאין בו לר"ה:

ואם יצא בהן כו' - היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חישב:

אף אנן נמי תנינא - כרב אסי:

קש - סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענעו ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה:

לא ינענעו בידו - שאסור לטלטלו:

אבל מנענעו בגופו - כלאחר יד:

או שהיה עליו כר או סדין - ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חישב עליו דהיינו כרב אסי:

ומאן תנא - דלעיל דאמר צריך לקשור ופליג אדרבן שמעון:

ולא ידענא - זעירי קאמר לה:

דטרידי - ולא יכלו לקשור מבעוד יום והתם הוא דשרי בלא קישור אבל בעלמא לא:

מכניס מלא קופתו עפר - לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו לארץ ונוטלו תמיד לכל צרכיו:

והוא שייחד לו קרן זוית - דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור:

כרבן שמעון - דשרי במחשבה בעלמא שאין מעשה מוכיח שעומד לעשות צרכיו:

דבר מעביד מעשה - שבן מעשה הוא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה:

לימא כתנאי - הא דרב יהודה במידי דלאו בר מעשה:

חפין - משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן:

חוץ מכלי כסף בגרתקון - כמין עפר שגדל בחביות של יין וקורין לו אלו"ם[1] והוא עיקר תקון כלי כסף וגורר אותו שהכסף רך והוא ממחק שהוא אב מלאכה:

אבל נתר וחול מותר - דלא גריר ליה לכסף:

מאי לאו - הא דתניא אסור לאו משום דגריר ליה אלא משום מוקצה קאסר ליה ותנא דשרי כגון שהכניס מלא קופתו לכך ועירה על גבי קרקע ומאן דאסר קסבר בעינן מעשה וזה לא יכול:

לא דכולי עלמא - במידי דלאו בר מעשה לא בעינן מעשה דאית להו הא דרב יהודה וטעמא מאן דאסר דזימנין דגריר ואף על גב דלא מיכוין לגרור אסור כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ומאן דשרי כר"ש ומיהו גרתקון אסור דודאי גריר ומודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות:

לא יחוף בהן - בנתר וחול שערו בשבת מפני שמשירו:

תוספות

[עריכה]


אלא אי איתמר כו'. אין גירסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה וטפי הוי ניחא אי הוה גרס אלא אמר רבא אבל לפי זה הוה צריך לומר דרבינא לפלוגי אתא:

רבינא אומר בשל הפתק שנו. ומילתא דרבא כדקאמר מעיקרא ובשאינה של הפתק ותימה דרבא קאמר לא שנו משמע דאמתניתין קאי והא מתניתין מיירי בשל הפתק וי"ל דרישא מיירי בכל גיזי צמר בין של הפתק בין שאינם של הפתק דאין מטלטלים אותן וקאמר רבא לא שנו בהנהו שאינה של הפתק אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלים אותן והא דקתני סיפא כיצד הוא עושה כו' בשל הפתק קאמר ואע"פ שטמן בהן אין מטלטלין כיון שלא הזמינן:

ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קשר ושלא חישב. רבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי מדקאמר בסמוך רב אשי שהוא בתראה מתני' נמי דיקא ור"ת פוסק כרב מכח קושיא כמו שמפורש בפרק כל הכלים (לקמן דף קכו. בד"ה ר"י אומר ושם):

בפקורין ובציפא. פר"ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שהוא שער ראשו:

אבל לא צבען בשמן אין יוצאין בהן. לאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן שעה אחת מבעוד יום לאו דוקא יצא דהוא הדין ישב בהן בביתו:

ואם יצא בהן שעה אחת כו'. אע"פ שלא צבע ולא חישב היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא חישב ולא קישר קשה לר"י רישא דקתני יוצאין בהן בזמן שצבען מאי אריא צבען אפילו חישב נמי דהא כיון דמתיר יצא אע"פ שלא צבע ולא חישב כל שכן חישב ולא צבע דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וכן נמי יציאה ותירץ דהאי דקאמר צבען לא לצאת בהן בשבת אלא כדי לצאת בהן מבעוד יום ואחר כך נמלך ואפ"ה יכול לצאת בהן בשבת:

ולא ידענא אי בית האבל הוה. פי' אי משום בית האבל התיר אי משום בית המשתה:

עין משפט ונר מצוה

[עריכה]

יט א (מיי' פכ"ה מהל' שבת), סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' רנ"ט סעיף א':

כ ב ג מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"א, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ':

כא ד מיי' פי"ט מהל' שבת הלכה ט"ז, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף כ"ד, [ וטור ושו"ע או"ח סי' ש"א סעיף נ' ]:

כב ה ו מיי' פכ"ה מהל' שבת הלכה כ"ב, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף ל"ח, וטור ושו"ע או"ח סי' תצ"ח סעיף י"ז:

כג ז מיי' פכ"ג מהל' שבת הלכה ז', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ג סעיף ט':

ראשונים נוספים

 

רבינו חננאל

רבינו חננאל


וקיי"ל כרבא דאמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן דהא ר' נמי תני כוותיה. ורבינא דהוא בתראה אוקמה למשנתנו בשל הפתק. פי' הפתק לשון יוני הוא. כגון אוצר המוטל לסחורה. כדתנן בע"ז (ל"ט:) החגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפתק מותרין ותני' (שם מ:) חגבין והקפלוטאות הבאים מן ההפתק ומן האוצר ומן הספינה מותרין.

כדתנינן גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן אם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מותר:

חריות של דקל שגררן לעצים ונמלך עליהן לישיבה. אוקימנא ר' חנינא בן עקיבא אומר צריך לקשר. ר' שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר. אמר רבה בר בר חנה הלכתא כרשב"ג ואע"ג דאמר רב יקשור הא אמר שמואל יחשוב כרבה בר בר חנה. ודר' אסי נמי דאמר כי האי תנא דתני יוצאין בפיקריון ובציפא כו' פי' פאה נכרית והוא שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום דיו והא דאמר רב אסי עדיפא מדשמואל. ונמצא רב לגבייהו יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים:

הא דאמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר כבר פרשתי' במס' י"ט ולא (אכרע בהא מילתא) [בר מיעבדא ביה מעשה]:

 

חידושי הרמב"ן

חידושי הרמב"ן


רבינא אמר בשל הפתק. פי' ומתני' הכי קתני בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן להטמין בהן פי' להוסיף או לדבר אחר, ואם היה של הפתק אין מטלטלין אותן לעולם אע"פ שטמן בהן, א"נ מתני' בשל הפתק ודרבא הכי אתמר ל"ש אלא של הפתק אבל גיזי צמר אחרים אי טמן בהן מטלטלין אותן, אי נמי דרבא לאו אמתני' אתמר כך פירוש רש"י ז"ל, ויש הפרש בין מוכין לגיזי צמר שהמוכין אע"פ שאינן של הפתק כגיזי צמר של הפתק דמי ואסורין לטלטל כדאמרינן לעיל וכי מפני שאין לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכן ואפשר דההוא טלטול דאסקינן לעיל ליומא אחרי כלומר שאם טמן בהן היום אינו מותר לטלטלן לשבת אחרת שאינן מיוחדין לכך אבל ליומיה מותר שעדיין ייחודן עליהן תדע דלא קתני במתני' במוכין כיצד הוא עושה וכו' כדקתני בגיזי צמר של הפתק וכי שרינן גיזי צמר שאינן של הפתק לבו ביום אבל לא לשבת אחרת שכבר ייחודן הואיל ולא טמן בהן לשבת זו שמפני שלא היה לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין, ומוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק שוין:
ולא ידענא אי בית האבל אי בית המשתה הוי. פי' ר' חנינא בן עקיבא אמר כן לתלמידיו כדי שנשב עליהן למחר בבית האבל או אמר בבית המשתה שאלו לא אמר כן אע"פ שהיה מעשה בבית האבל או בבית המשתה שמא אף במקום אחר היה מתיר כך אתא לא חזי מאן גברא רבא דקא מסהיד עליה ואפשר שאלו היה במקום אחר מותר בכך כאן בבית המשתה לא היה צריך לכך שבודאי חילוק יש בין בית האבל ובית המשתה לשאר מקומות ואין זה נכון:
ורב אסי אמר יושב אע"פ שלא קשר ולא חשב. פי' ר"א פליג עליה דר' שמעון בן גמליאל וסבר שצריך מעשה כ"ש שנשתמש בהן לאותו ענין הצריך לו עכשיו כעין התחלת מלאכה אבל מחשבה גרידא לא מהניא ומעשה בלא מחשבה נמי מהניא והיינו דקאמרינן אלא ר"א דאמר כמאן שאלמלא היה סובר דחשב מהני ליה מאי קמבעיא ליה רשב"ג נמי במעשה כל דהו בלא מחשבה ודאי מודה אלא ש"מ כדפרי' וקיי"ל כר"א ולא קי"ל כרשב"ג אלא אם כן יש עליו תורת כלי ובההוא מודה ר"א כדמוכחא שמעתא בפ' כל הכלים:
הא דתנן נזיר חופף ומפספס בנתר ובחול קאמר מדתנן בפרק שלשה מינין עלה ר"י בר' יהודה אומר ראשו באדמה מכלל דר' שמעון שרי והיינו דמקשינן מינה הכא להא דתניא אבל לא יחוף בהן שערו:

 

חידושי הרשב"א

חידושי הרשב"א


אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן:    כתב רבנו האי גאון ז"ל: והלכה כמו שאמרנו משמיה דרבא בשנייה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, וקאי רבינא כוותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק, עד כאן. ולא הבנתי דבריו, דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה למתניתין דלא תקשי אדרבא הוא דאתו, דאילו בשייחדן להטמנה אפילו בשל הפתק נמי מטלטלין אותן. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא אוקמתא בתרייתא דרבא ולא הביא דברי רבינא. והוא מן התימה, דרבינא בתראה הוא וקיימא לן כוותיה. וכן פסק הרב רבנו יונה ז"ל דבשל הפתק אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, דהא דתני ר' יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה בשל הפתק הוא כרבינא, אבל במוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק אפילו לא יחדן להטמנה אם טמן בהן מטלטלין אותן כדאמר רבא בקמייתא. ואף על גב דרבא אמתניתין קאי כדמשמע מדקאמר לא שנו, ומתניתין הא אוקימנא בשל הפתק. יש לומר דמתניתין בכל מוכין וגיזי צמר קא מיירי, ורישא הכי קאמר טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן אם לא טמן בהם, ואם טמן בהם מטלטלין אותן אם אינן של הפתק, ואם של הפתק אין מטלטלין אותן. והרב בעל ההלכות ז"ל גם הוא כתב דמוכין שטמן בהן מטלטלין אותן. ודאמר (רבא) [אביי] לעיל (מח, א) וכי מפני שאין לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין ההיא נמי בשל הפתק.

ורב אסי אמר יושב אף על פי שלא קשר ואף על פי שלא חשב:    מדקאמר ישב ואף על פי שלא חשב מסתברא דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף חשב ולא ישב מישב ולא חשב, ומדסייעיה רב אשי לרב אסי (מדתניא) [מדתנן] הקש שעל המטה מנענעו בגופו וכו' שמע מינה הלכתא כרב אסי וכל שכן אם חשב עליהן כשמואל ואף על פי שלא ישב. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם חשב אף על פי שלא קשר מותר, ומאי ניהו קשר שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואף על גב דרב סבר לה כתנא קמא, הכא קמו להון שמואל ורבה בר בר חנה בחד טעמא והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב, ודרב אסי הלכה ניהו דהא סייעה רב אשי ממתניתין ואמר שמע מינה. עד כאן. ומורי הרב רבנו יונה ז"ל כתב כן ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר וכ"ש חשב דמיחדי לישיבה טפי. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו מחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומיחזי כמוציא בשבת, אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא.

ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבנו האי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

 

תוספות רי"ד

תוספות רי"ד

מהדורות תליתאה ורביעאה:


יוצאין בפקורין ובציפא כו' פי' המורה אבל אם לא צבען בשמן לא מלבוש נינהו והו"ל בכמשוי ואין יוצאין בו לרה"ר ואינו נ"ל פתרון זהכלל שההזמנה של אתמול תוציאם מידי משוי ותעשה אותם מלבוש שלא מצאנו הזמנה מועלה כ"א לגבי מוקצה לשווי' מוכן והכי נמי הני פקורין וציפא הן מוקצי דסתמייהו לטוו' קיימי ומש"ה במי הזמנ' ובלא הזמנ' אסורי אבל חתתיכה אחת של בגד אדום רשאי לכרוך ע"ג מכתו בשבת ויוצא בה לרה"ר כיון שאינה מוקצה ואין בה מושם משוי שכ מה שהאדם כורך על מכתו לא נקרא משוי והני פוקרין וציפה מושם מוקצה הן אסורין בשבת או משום משוי וצריכין הזמנה מבע"י:

אמר רב אשי אף אנן נמי חנינא כו' כיון דרב אשי דהוא בתרא מסייע לי' לרב אסי וגן רבא כך אמר שאם טמן בהן פעם אחת הן מותרין ורבינא נמי אוקי מתני' בשל הפתק אבל לעולם בשל בעה"ב כרבא שאם טמן בהם מותר לטלטלן כך הלכה ולא כת"ק דאמר צריך לקשר ואל כרשב"ג דבעי מחשבה ואם כן האבנים שהאשה מסכסכת בהן את הכירה כיון שטמנו בהן הוכנו ומותר לטלטלן בשבת דל"ש גיזין מאבנים: קדי' חמרא דצוי עיין בפ' שלשה שאכלו כאחת במהדורא תליתאה:

קישורים חיצוניים

  1. ^ מלח גבישי המורכב בעיקר מגפרת האשלגן ומגפרת החמרן, ובימי הביניים היו משתמשים בו שימושים רבים
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/שבת_נ_א"