לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/ביצה/פרק ד

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי





אין שונין קמח - שרקדו מאתמול ובא לשנותו בנפה ליפותו אין שונין דאפשר לו מאתמול:

שונין - דליכא טרחא ודבר הנראה הוא שזו היא פעם שניה ואין זה כמרקד לברור:

תני תנא קמיה דרבינא אין שונין - ואפילו נפל לתוכן צרור או קיסם אלא בודק הקסמין והצרורות ובוררן בידיו:

כל שכן דאסור - דמחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין:

לאבא - לחברי:

שקילא טיבותיך - אין אנו מחזיקין לך טובה בכך נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים טיבותיך גרי"ר בלע"ז:

מהולתא - נפות:

הדרן בנהרדעא - שכולן יודעות שמותר:

אגבא דמהולתא - באחורי הנפה כדי לשנות:

רפתא מעליתא - אי את צריכה לשנות דשונין קמח ביום טוב:

אגבא דפתורא - אחורי השלחן שיש לו תוך שקורין טורנרוייר"א והיא היתה שונה הקמח על אחוריו משום שנוי:

הא דידן - זו אשתי ברתיה דרמי בר חמא היא:

מרא דעובדא - מדקדק במעשיו:

רועה - זה המגדל בהמות ופעמים שמוכר מהן:

הרגיל אצלו - שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים:

פטם - המפטם עופות לשון משמין:

סכום מדה - קב או קבים:

סכום מקח - דמים: מתני'

פרק רביעי - המביא


מתני' המביא ממקום למקום - בתוך התחום או ע"י ערוב לא יביאם בסל ובקופה. לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות:

אבל מביא על כתפו - אחת או שתים דמוכח דלצורך י"ט:

או לפניו - בידו:

וכן המוליך את התבן - להסק או לבהמה לא יפשיל קופה לאחריו דגנאי יו"ט שנראה כמתכוין למלאכה רבה או להוליך למקום רחוק כדרך חול:



ומתחילין בערמת התבן - להסק ואע"פ שלא זמנה מבע"י ולא היה רגיל להסיק ממנה והשתא משמע דלית ליה מוקצה:

אבל לא בעצים שבמוקצה - רחבה שאחורי הבתים קרויה מוקצה על שם שהיא מוקצה לאחור ואין נכנסים ויוצאין בה תדיר ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה ובגמרא פריך סיפא לרישא דהשתא משמע דאית ליה מוקצה:

גמ' ואם אי אפשר לשנות - כגון שזמן אורחים הרבה וצריך להביא הרבה ביחד מותר:

דדרו בדוחקא - משאוי שאדם יחיד נושא על כתפו בחול בטורח אם בא לשאת אותו בי"ט לצורך י"ט כגון חבית או שק מלא פירות ישאנו בי"ט ברגלא עתר שקורין פורק"א כדרכי נושאי מלח למכור מפני שצריך לשנות וכשהוא משנה ישנה להקל משאו ולא להרבות טורח בי"ט ועתר זה נוח הוא לשאת בו משא כבד וכשנושא בו חבית הנשאת בכתף משנה להקל הוא:

דדרו ברגלא - משוי חבית גדולה שרגילין לשאת אותה ברגלא:

לדרו באגרא - ישאוה בי"ט בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שנוי להקל:

דדרו באגרא - במוט על כתפיהם לדרו בי"ט לאותו משוי באכפא במוט בידיהם משום שנוי ואע"פ שאינו להקל מ"מ שנוי הוא ואינו מרבה טורח בשנויו:

נפרוס סודרא - קל הוא ואינו מכביד ושנוי הוא בעלמא ולהצנע:

ואם אי אפשר לשנות - שאין לו סודר לכסותו:

מליין מיא - שואבות מים מן הנהר:

תכסייה בנכתמא - כסוי של עץ העשוי לכדין:

זמנין דמפסיק - שצריך לקושרו שלא יפול בדרך וזמנין דמפסיק בהליכתו ואתי למקשריה וקשר העשוי להתקין אב מלאכה הוא:

דמטמיש במיא - שנשרה במים:

אין מטפחין - משום שיר או משום אבל:

מטפחין - ידיו זו לזו:

מספקין - כף על ירך:

מרקדין - ברגל וכולם נאסרו משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר בפרק משילין (לקמן דף לו:):

אפומא דלחיא - לחי המתיר במבוי בשבת:

דלמא מגנדר ליה חפץ - ברה"ר חוץ ללחי:

ואתי לאתויי - מתוך שאינו במבוי מקורה להכיר שזה רה"ר וזה רה"י ומביאו: וקא מגנדר חצבייהו ומייתי להו לא גרסי':

ולא אמרינן להו ולא מידי - ואע"ג דעברן אדרבנן דאמור לא ליתיב ואינהו יתבן:

הנח להם - בדבר שהרגילו בו ולא יחזרו בהם:

מוטב שיעשו שוגגין ואל יעשו מזידין - לעבור כשידעו ולא יניחו בכך:

והני מילי - דהנח להם לישראל:

בדרבנן - היכא דארגילו למעבר אדרבנן כי הנך דמטפחין והנך דיתבן אפומא דלחיא:

תוספת יום הכפורים - שצריך להתחיל ולהתענות מבעוד יום דאורייתא היא דנפקא לן (יומא דף פא:) מועניתם את נפשותיכם בתשעה:

ואכלי ושתו עד שחשכה - גרס ולא גרס משחשכה:

באוצר - בדבר האצור שהיה מוקצה לאוצרו לזמן ארוך כהאי גוונא דסתמא אוצרין אותו לבהמה:

ארזי ואשוחי - אין אדם מסיק אותן דעומדין לבנין:

אשוחי - ארז נקבה:

דמוקצה מחמת חסרון כיס נינהו - שדמיה יקרין:

דמתני לה - לדרב כהנא:

תבנא סריא - נרקב ומסריח שאין ראוי למאכל בהמה וסתמיה לעצים ולא לאכילה והיינו לאוצר:

לטינא - לטיט ללבון לבנים:

דאית ביה קוצים - ואין יכול לגבלו בידיו וברגליו:



מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה - כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה השתא משמע אם הוא עב שנתנו קנים הרבה מותר ליטול מהם ובגמרא פריך הא סתר אהלא דכיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מניה סתירה הוא:

גמ' סמוך לדפנות - קנים הנזקפים סביבות לדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסמוך לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא:

אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות - אלא סמוך לסכך:

וכי תניא - מתניתין באסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך מדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם:

בברייתא - נמי גרסינן אלא מן הסמוך לה:

ורבי שמעון מתיר - אפילו מן הסכך ולקמן פריך ליה והא סתר אהלא:

שהיא אסורה - אפילו בחוש"מ כדיליף לקמן:

ואם התנה עליה - לפני י"ט:

נופלת - שנפלה בי"ט דליכא סתירת אהל וטעמא דת"ק משום מוקצה דהא בין השמשות היתה קיימת ומוקצה היא מחמת איסור סתירה אבל הסמוך לה לאו מוקצה הוא דלית ביה משום סתירה:

מותר השמן שבנר ושבקערה - נר קרוייזיי"ל מותר השמן שנותן בנר או בקערה שמן הניתן להדלקת הנר של שבת וכבה המותר יש בה משום מוקצה ואסור:

אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו - שיודע שסופה לכבות הלכך בין השמשות דעתיה על המותר:

הכא אדם יושב ומצפה כו' - בתמיה וכי נביא הוא ויודע שעתידה ליפול למחר:

בסוכה רעועה - דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה מאתמול עלויה ולת"ק לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות:

לה' - משמע כל שבעה לה' הוא הקדש:

על החגיגה - שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו:

חג - חגיגה:

סיפא - דקתני ואם התנה עליה אסוכה דעלמא קאי וארישא דברייתא קא מהדר דאיפלגו בה ת"ק ורבי שמעון דקתני אין נוטלין עצים מן הסוכה ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה הכל לפי תנאו:

ועטרה - יפה בסדינין ובקרמין המצויירין קרמין בגדי צבעונין שקורין אובריי"ץ סדינים לבנים של פשתן:

יינות שמנים וסלתות - בכוסות של זכוכית לנוי:

הכל לפי תנאו - מדקתני אסור להסתפק מהן ש"מ בטלי להו לגבי סוכה והוי להו כסוכה וקאמר דתנאי מהני:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו - דלא דמו לסוכה לענין תנאה ואע"ג דבטלי לגבה דכי מהני תנאה באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כוחי וזכותי בהם ליטלן כל שהות אורך של בין השמשות של ערב י"ט הלכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצה אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא ובין השמשות ספק י"ט הוא חלה קדושה עליה ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה:

ומאי שנא מהא כו' - דלא אמר באתרוג דמשום בין השמשות קמא ליתקצי כל שבעה אלא לחד יומא מכי אתני עליה לחד יומא:

דאתמר הפריש כו' יוצא בה - ביומה:

ואוכלה לאלתר - קסבר למצותה אתקצאי והרי נעשית מצותה:

ורב אסי אמר יוצא בה ואוכלה למחר - דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא והא עצי סוכה נמי כיון דאתני עלייהו ליהנות מהן בחולו של מועד כהפרישה ליום ראשון דמי ומשום דבין השמשות קמא קדיש קא אמרת דאתקצאי לשבעה:

דמפסקי לילות מימים - שאין מצותו בלילה:



מתני' מביאין עצים - התלושים מן השדה שבתוך התחום ביו"ט:

מן המכונס - אם כנסו מערב י"ט דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ואינו מוקצה אבל המפוזרין מוקצין:

ומן הקרפף - שהוא משתמר ומוקף סביב אפילו מפוזרים שבו לא הקצה מדעתו:

סמוך לעיר - ממש:

אפילו בתוך תחום שבת - בסופו:

גמ' יחידאה היא - רבי. שמעון בן אלעזר קאמר לה דאמר בית הלל הכי שרו ופליגי רבנן עליה:

כמפוזרין דמו - ואפילו לא פזרתן הרוח דמסתמא לא סמכה דעתיה סבר מבדר להו זיקא:

ואי אתנח מנא עלייהו - להכבידן שפיר דמי דסמכה דעתיה: רבי יוסי לקולא או לחומרא קאמר לא גרסינן דהא מלתיה דרבי יהודה נמי מבעיא לן היכי אתמר וה"ג אבעיא להו היכי קאמר כל הסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת ואתא ר' יוסי למימר כיון דאית ליה פותחת אפי' בתוך תחום שבת נמי או דלמא ה"ק כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת ואתא רבי יוסי למימר אפי' בתוך תחום שבת ודוקא דאית ליה פותחת אבל דלית ליה פותחת אפילו סמוך לעיר נמי לא תא שמע מדקתני רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת ש"מ רבי יוסי תרתי לקולא קאמר והכי פי' היכי קאמר מתני' כל שסמוך לעיר והוא דאית ליה פותחת מפתח שמשתמר והאי דלא תנא ליה בהדיא משום דקא סבר סתמן יש להן פותחת ואסתם קרפיפות אמרה למלתיה ואתא רבי יוסי למימר כיון דאית ליה פותחת לא בעינן סמוך וממילא דאי לית ליה פותחת בעינן סמוך ואשתרי בהכי מדתלא שריותא בשאין סמוך בפותחת מכלל דסמוך בלא פותחת נמי שרי ומיקל בתרתי דרבי יהודה בעי. תרוייהו ורבי יוסי סבר בחדא סגי באיזו שתהא שם:

או דלמא - כל שסמוך לעיר דקאמר ת"ק בהכי תלא טעמיה כיון דהוי סמוך בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה ואתא רבי יוסי למימר הטעם תלוי בפותחת בין סמוך בין רחוק והכי קאמר כל שנכנסים לו בפותחת הוא דמותר ואפילו הוא בתוך תחום שבת דלא מתלי טעמא בסמיכה כלל:

תרתי לקולא קאמר - כלומר מדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דלאו תרוייהו בעי ורבי יוסי בתרתי אקיל דמכשיר בסמוך בלא פותחת ובפותחת בלא סמוך דשמעינן לרבי יהודה דקאמר כל שסמוך לעיר בין דאית ליה פותחת בין דלית ליה פותחת וא"ל רבי יוסי כל שיש לו פותחת אפי' הוא בתוך התחום ואי סמוך לא בעי פותחת דאי רבי יוסי בפותחת תלא טעמא דאפילו הוא סמוך בעי פותחת לא הוה ליה לסיומי ואפילו בתוך תחום שבת אלא הכי הוה ליה למימר רבי יוסי אומר כל שנכנסין לה בפותחת דכיון דהוה תני כל הוה משמע דצריך פותחת סמוך או רחוק למה לי דסיים ואפילו בתוך תחום שבת אלא לאשמועינן דלא בעי פותחת אלא למשרי שאין סמוך ורבי יהודה דלא בעי תרתי נמי מרישא דרבי יוסי שמע מינה מדנקט כל שנכנסין לה בפותחת כיון דכולהו פותחת אית להו הכי אבעי' ליה למתני רבי יוסי אומר אפילו בתוך תחום שבת:

מתני' אין מבקעין עצים לא מן הקורות כו' - לפי סוגיא של גמרא היא מתפרשת:

לא בקרדום - סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי"ש ויש שעשוי כעין כלי האומן שקורין בירגוא"ה שראשו הקצר דומה לקרדומות שלנו וראשו השני דומה לכלי אומני אוכפות וסרגות הסוסים:

ולא במגרה - שיג"ה כעין סכין מלאה פגימות וממהר לקוץ בו עצים וכלי אומן הוא:

מגל - דולוייר"א או שרפ"א וכולן כלי אומן הן ונראה כעושה בו מלאכה לפיכך אסור:

אלא בקופיץ - סתם קופיץ הוא סכין של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינן כלי אומן ויש שעושין בו שני ראשין והשני דומה קצת לקרדום האוכפות כדשמעינן מיניה בגמרא ומיהו סתמיה לאו למלאכת אומן הוא: גמ'



והאמרת רישא אין מבקעין כלל: סברה דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אי"ן מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י"ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי: חסורי מחסרא כו' - וטעמא דרישא משום מוקצה:

סואר של קורות - המושכבות לארץ של בנין:

ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט - ואע"ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:

תניא נמי הכי - כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה:

לא שנו אלא בנקבות שלו - בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:

אבל בזכרות שלו - בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר:

פשיטא אלא בקופיץ תנן - וקופיץ כולה זכרות היא:

ואיכא דמתני לה - להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין בידגוא"ה:

פשיטא ולא בקרדום תנן - משום דכולו נקבות וממילא שמעינן דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא דשריוה:

מהו דתימא - ה"מ דאסר קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל:

מתני' ונפחת - מאליו:

נוטל ממקום הפחת - ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (דף לד:) שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן:

אף פוחת לכתחלה - כדמפרש טעמא בגמרא:

גמ' באוירא דליבני - סדור של אבנים בלא טיט:

דאייתור מבנינא - שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו:

שרי לטלטלינהו - דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן:

שרגינהו - סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן:

א"ר זירא ביו"ט - התיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול כרב נחמן:

חותמות - פרמדורי"ש:

חותמות שבקרקע - כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים:

מתיר - את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:

אבל לא מפקיע - החבל לסתור עבותו וגדילתו:

ולא חותך - דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע:

ושל כלים - כגון תיבה הנעולה ע"ו קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים:

מיתיבי חותמות שבקרקע כו' ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך - אלמא חותמות הקשורים אין בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור:



הוא דאמר כי האי תנא - שמואל דאמר לעיל דאפי' ביו"ט אינו מפקיע דאמר כי האי תנא דאמר נמי בחותמות שבקרקע דאפילו ביו"ט אין מפקיע:

תרצת לך רישא - דמלתא דשמואל בחותמות שבקרקע דמסייע ליה האי תנא:

סיפא קשיא - דאמר שמואל ושל כלים אפילו בשבת מתיר ומפקיע וחותך והאי תנא תני ושל כלים בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך:

הא מני רבי נחמיה היא - כלומר לעולם מותר להפקיע ולחתוך דאין בהם משום סתירה ולהאי תנא גופיה אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי והא דקאסר משום טלטול סכין קאסר ורבי נחמיה היא דאמר בערובין (דף לה.) אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמיש שהן מיוחדין לו וסכין לאוכלין הוא דמיוחד ולא לחותמות ובהא לא סבירא ליה לשמואל כוותיה:

אי הכי - דרבי נחמיה היא:

שבות שבת - דטלטול שבות הוא ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת:

מסיקין בכלים - דבני טלטול נמי נינהו ומטלטלן נמי להסיקן:

אין מסיקין בשברי כלים - שנשברו בי"ט דהשתא לא חזי לטלטול ואי משום דחזו להסקה אתמול לא להכי קיימי:

מסיקין בין בכלים כו' - דלית להו מוקצה:

אין מסיקין לא בכלים - דאין ניטלין אלא לצורך תשמישן וכ"ש בשברי כלים דנולד הוא והא רבי נחמיה היא ומציעתא ר"ש וקמייתא רבי יהודה וש"מ ביו"ט א"ר נחמיה דהא הסקה ביו"ט קאי:

תרי תנאי - חד אמר שני ליה שבות שבת משבות י"ט וחד אמר לא שני ליה:

מתני' אין פוחתין את הנר - ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר קרוייזי"ל בלעז מפני שעושה כלי:

ואין עושין פחמין - דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותקון:

חותכן באור - בגמרא מפרש מאי שנא אור מסכין:

גמ' דפחיתת נר מנא הוא - קודם שצרפו בכבשן:

משנגמרה מלאכתן - חקיקתם:

משיצרפו - משיחזקם ע"י צירוף האור בכבשן מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין (ביד) [במים] בין באור:

וממאי - דס"ל לר"מ בנר כשאר כלי חרס בשלמא שאר כלי חרס גדולים הם ואם אינן ראויין למים וליין ולדבר לח מפני שממחן חזו מיהו לדבר יבש כגון פירות אבל נר קטן הוא וכי לא חזי למלתיה למאי חזי ומשני חזי לקבולי ביה פשיטי:

איכא דאמרי אמר רב יוסף - מתני' דקתני פחיתת הנר מנא הוא ר"א ברבי צדוק היא דאמר לפני חקיקה לאו מנא הוא אבל חקיקה משוי ליה מנא:

אלפסין חרניות - מפרש לקמן קערות של בני עיירות שאינן בני כרכים גדולים ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף בכבשן:

טהורות באהל המת - דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח (במדבר יט) משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע:

וטמאות במשא הזב - שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא טו) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן:

ר"א אומר - אין להם שום טומאה דלאו כלי נינהו:

לפי שלא נגמרה מלאכתן - חקיקתן הא נחקקו מטמאות מדאפלוג באלפסין אלמא לר"א חקיקה משויא להו מנא:

דחזי לקבולי מידי - משנחקקו ומיהו קודם חקיקה לא דסופן ליחקק:

לאוליירין - מחמי חמין ומרחצאות ואע"ג דלצורך י"ט הן עושין:

מי שרי - להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת (ודף מ.) ואפילו הוחמו מבעוד יום וכל שכן להחם חמין לא הותר מעולם:

להזיע - מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנת משנה זו:



דקמתקן מנא - אחת היתה ועושה אותה שתים:

בפי שתי נרות - נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא מכוין אלא להדלקה בעלמא:

לעדויי חושכא - כשהיא נעשית בראשה פחם מעבירה:

לעדויי - להסיר:

חושכא - פחם המחשיך אורה:

נאמרו בפתילה - ביו"ט:

ממעכה ביד - תקון כלאחר יד הוא:

יורדי גיהנם הן - שאינן מרחמים לעשות צדקה:

עסקא - סחורה להשתכר למחצית שכר:

מזוני - שאל מהם מזונות מיזן נמי לא זינוהו:

ונתן לך רחמים - שתרחם על הבריות:

כאשר נשבע לאבותיך - מי שיש לו רחמים מזרעו של אבות:

בעדו - כנגדו כמו שכת בעדו (איוב א, י) כלומר חשך פרוס לפניו הכל עליו כחשך:

נכון בידו - מזומן אצלו:

מי שאין לו אלא חלוק אחד - אין יכול לכבסו וכנים מצערין אותו:

דמעיין במניה - מפלה את כליו מן הכנים:

מתני' אין שוברין את החרס - כשצולין דגים על האסכלא שקורין גראדיל"א בלע"ז חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג:

מליח - דג:

ואין גורפין תנור וכירים - אם נפל לתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי:

מכבשין - משכיבין את האפר והעפר שיהא חלק משפילו ומשווהו שלא יגע בפת שמדובקים בדפנותיו וישרפו מכבשין פרימבר"א:

מקיפין - מקרבין זו אצל זו כמו (אין) מקיפין בריאה (חולין דף נ.) וכמו לתרום שלא מן המוקף (גיטין דף ל:). היינו סמוך וכמו מקפת וקורא לה שם (נידה דף עא:):

לשפות עליהם קדרה - והאור בין שתי החביות:

לשפות - להושיב כל הושבת קדרה על האור קרי שפיתה כשאין לו כלי ברזל שקורין טרפיי"ד או שאין לו כירה של חרס חלולה ואסר לה משום דדמי לבנין ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא:

ואין סומכין קדרה בבקעת - קסבר לא נתנו עצים אלא להסקה לפיכך מוקצין הן אצל כל תשמיש:

וכן בדלת - השתא משמע וכן אין סומכין קדרה בדלת ובגמרא פריך עלה:

ואין מנהיגין את הבהמה במקל - ברשות הרבים השתא קס"ד משום דאין משתמשין בעצים שלא נעשו כלי מערב יום טוב דלא נתנו אלא להסקה:

גמ' ואם אי אפשר לו כו' מותר - כר"י:

אריחא - חצי לבינה ונתק מכותל התנור:

רפתא מעלייתא בעינא - כלומר גרפי התנור:

טוי לי אוזא - צלה לי אווז בתנור שתנוריהם היו קטנים ופיהן למעלה ותולה הצלי לתוכו וסותם פיו והוא נצלה:

ואזדהר מחרוכא - שלא יתחרך כלומר גרוף את התנור שלא יהא בו בשוליו דבר גבוה כמו אריח או אבן שהוסק בתנור שנוגע בצלי ושורפו:

דמר - רב אשי:

שרקין ליה תנורא - עבדי אדוני טחין סביבות כסוי פי התנור בטיט שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שהרוח קשה לצלי ותימה לן מלתא משום דגבול טיט תולדה דלישה הוא:

ארקתא דפרת סמכינן - על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר שאין אנו צריכים לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא:

והוא דצייריה מאתמול - עשה בו סימן ונתקו לצד אחר:

וקטמא שרי - לגבלו ולטוח בו דלאו בר גבול הוא:

אבנים של בית הכסא - אבנים גדולות שמצדדין אותן להיות כמין מושב חלול ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא:

דקא עביד אהלא - שיש לו גג אבל הכא ליכא גג:

אצטבא - כסא של בנין לבנים וטיט:

בנין עראי - שאינו להתקיים:

והכא - גבי בית הכסא משום כבוד הבריות לא גזור:

האי מדורתא - היסק גדול שעושין לפני שרים כדרך בנין עושין לו כתלים מד' רוחות וסודרין עצים למעלה ודומה לאהל:

מלמטה למעלה - לסדר העצים של כתלים תחלה לעשות עליהם הגג אסורין שדרך בנין הוא:

מלמעלה למטה - להתחיל תחלה מן הגג ואח"כ יסדרו תחתיו עצי הכתלים שרי:



וכן ביעתא - ביצים גסות הנתונות ע"פ כלי חלול כעין טרפי"ד או על האסכלא אין מושיבין את הכלי תחלה ואח"כ יסדר עליו אלא יאחזנו בידו ויושיב הביצה עליו ואח"כ יושיב הכלי על הגחלים שלא יעשנו כסדר בנין:

וכן קדרה - שמושיבין על ב' חביות לא יקיפנה תחלה ואח"כ יושיב הקדרה עליהם אלא העליונה יתלה באויר ויאחזנה בידו ויסדרו החביות תחתיה סביב:

וכן פוריא - מטות השרים שפורקין אותן ומחזירין לא יזקוף הכרעים תחלה לתת הארוכות בכרעים ואח"כ יפרוס העור למצע ששוכבין עליו אלא פורס העור תחלה ויאחזוהו בני אדם בידיהם ואח"כ יביאו הארוכות ויקשרו הרצועות של עור בהן ואח"כ יזקפו הכרעים ויתנו הארוכות לתוכן:

וכן חביתא - חביות שמסדרים באוצר ומושיבין אחת על גבי שתים:

בדלת ס"ד - ומי זה הסומך קדרה בדלת והלא תשבר:

אימא וכן הדלת - אין סומכין אותו בבקעת:

ור"ש מתיר - דלית ליה מוקצה:

בהא אפי' ר"ש מודה - כלומר הך פלוגתא לאו במוקצה היא ואפי' ר"ש מודה כת"ק דאסור ולא משום מוקצה אלא נראה כמוליכה ממקום למקום שהוא צריך להנהיגה הרבה כגון למכור בשוק:

חנגא - מחול ועל שם שבני אדם סובבים והולכים בשוק כעין סובבות במחולות קרי ליה חנגא:

חזרא - ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו:

ר"נ אסר - ביו"ט משום דמוקצה נינהו לטלטל שלא עשאו לכלי מבעוד יום:

ברטיבא - שאינו ראוי לטלטלו אפילו להסקה דכ"ע לא פליגי דאסור:

מה לי לצלות בו - לתחבו לתוכו:

מה לי לצלות בגחלתו - הרי ראוי לטלטלו לעשותו גחלת וצולה בה:

והלכתא כו' - הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה אקבע אבל אנן כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שאינו מתכוין וכר' יהודה במכשירי אוכל נפש וכולהו שרו בין חזרא בין סמיכת קדרות והקפת חביות ומדורתא וקדרה וכל האמוראים שאסרו את אלו למעלה תלמידי דרב הוו ורב סבר לה כרבי יהודה במוקצה ואנן קיימא לן כרבי שמעון:

דרש רבא כו' - דכרבי יהודה ס"ל:

לדיר - דיר עצים:

אוד - עץ לעשות אוד לתנור פורגי"ן בלע"ז וטעמא משום דלא נתנו אלא להסיק אא"כ נעשה כלי מבעוד יום:

ואוד שנשבר - ביו"ט:

ושדי מעיה לשונרא - השלך בני מעים לחתול ולר' יהודה אסור לטלטלו ולתתו לחתול דמאתמול מוכן לאדם היה ולא לכלבים דקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה:

כיון דמסרחי - אם יניחם לצורך מחר והיום לא היה צריך להם מאתמול דעתיה עלוייהו להשליכם לחתול:

מתני' נוטל אדם קיסם משלפניו - ממה שלפניו בבית:

לחצוץ בו שיניו - ליטול בשר החוצץ בין שניו בורגיי"ר בלע"ז ומשלפניו לאו דוקא דלר"א אף מן החצר נמי דקאמר כל מה שבחצר מוכן הוא ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה דאפלוג רבנן בה כדלקמן בברייתא בגמרא והא דנקט משלפניו משום רבנן דפליגי דאפילו משלפניו להדליק אין לחצוץ לא:

מגבב - קסמין דקין וקשין מן החצר ומדליק בהן:

וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק - אבל מן החצר לא הואיל ודקין הן וטורח לקוששן מאתמול לאו להכי קיימי ודקאמרת נוטל קיסם לחצוץ שניו (מאתמול) אנן אית לן דאף משלפניו לא יטול אלא להדליק דלא נתנו [אלא] להסקה ובתרתי פליגי:

ואין מוציאין את האור - משום דמוליד:

מן המים - נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעים בזכוכית והיא בוערת כך שמעתי בפיוט יוצר שיסד אחד מגאוני לומברדיא"ה:

מן העפר - קרקע קשה כשחופרים אותה מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה:

רעפים - טייבלו"ש:

אין מלבנין - באור ובגמרא מפרש טעמא: גמ'



אוכלי בהמה - כגון קש ועלי קנים אין בהם משום תקון כלי ומותר לקטום ולתקן קש של שבלין בשבת לחצוץ שניו:

להניף - ווכטליי"ר משום הבלא:

ומוללו - בין אצבעותיו להוציא ריחו:

ולא יקטמנו להריח בו - שיהא מקום הקטימה לח וריחו נודף גזירה דלא ליתי לקוטמו לחצוץ בו שניו דהתם כלי משוי ליה ואיכא איסורא דאורייתא:

פטור - דאינו לשם כלי:

חייב חטאת - בשבת ויש עצי בשמים שהן אוכלי בהמה ואפ"ה חייב:

א"ל - רב יהודה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי כלומר תשובה גדולה חזרת להשיבני אם מצאת ברייתא אומרת לחצוץ בו שניו פטור אבל אסור אף היא היתה תשובה לדברי שאני אומר מותר לכתחלה וכל שכן שהבאת לי חיוב חטאת אבל אינה תשובה דכי תניא ההיא בעצי בשמים קשין שאינן ראויין למאכל בהמה:

קוטמו ומריח בו - ואפי' לכתחלה דהא אף לחצוץ בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט שאין דרך רכין לתקנן לחצוץ:

בקשין אמאי לא - להריח בו מי גזור רבנן כשאין מתכוין לכלי אטו מתכוין:

והתנן שובר אדם חבית - מגופה שיש בה גרוגרות ואוכל ובלבד שלא יתכוין ליפות השבירה להיות לה לפה שתהא עוד כלי:

הוה מפשח - איישבריי"ר בלע"ז כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כמו ויפשחני (איכה ג) עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי היער סביבות דרכי כדי שלא אצא כדרך שעושין בני היערים שקורין פליישי"ץ:

הוה מפשח - לן מן התלושין:

אלותא - מקלות גדולים כמו ולא באלה ולא ברומח במסכת שבת (דף סג.):

ואע"ג דחזיא לקתתא דנרגי וחציני - שהיא קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום ולפסל שקורין דולויי"ר והוא היה שוברה להריח:

לא יטול אלא מן האבוס של בהמה - דדבר הראוי לאכילה מוכן לכל צורך אבל עצים הואיל ודרכן לדבר האסור כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה:

שלא יקטמנו - אקיסם קאי:

אחד זה ואחד זה - אחד שבת ואחד יום טוב:

אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אלא א"כ מחתכו וממחקו בסכין והשתא קא מהדר לתרוצי קושיא דלעיל הא דתני לעיל בקשין לא יקטמנו להריח ר' אליעזר דאמר בקוטם לכלי חייב חטאת הכא גבי קוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דאמרי בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא להריח מותר לכתחילה:

ולית ליה לרבי אליעזר כו' - והא הכא דכי מתכוין לעשות כלי איכא חיובא דאורייתא וכי לא מתכוין לא גזור רבנן לכתחילה:

כי תניא ההיא - דמותר:

במוסתקי - חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ"א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתק"י ומדבקין בו קערות חרס הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט"א וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי:



שצריך לבודקן - אם יוכלו לקבל לבונה הלכך ביו"ט לא דלמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך:

ואמרי לה שצריך לחסמן - להקשותם בהסק ראשון הם מתחזקין ומתקשים הלכך אע"ג דלצורך יו"ט נמי הוא דהא צולין עליהם מיהו כיון דבהסק זה נעשה כלי אסור:

תנן התם - באלו טרפות:

דרסה וטרפה בכותל - אדם שדרס על העוף או שזרקו וחבטו בכותל:

או שרצצתה בהמה ומפרכס' - ואינה יכולה לעמוד:

ושהתה מעת לעת - יום א' שלם ושחטה כשרה:

ה"ג א"ר אלעזר בר' ינאי משום ר"א בן אנטיגנוס צריכה בדיקה - כי שהתה מעת לעת נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או אחד משאר מיני טרפות ושהייה דמעת לעת אצטריך דאי לא שהתה אע"פ שבדקה ולא מצא סימן טרפות טרפה שזו היא אחת משמנה עשרה טרפות ונקרא רסוקי אברים שאבריה מתפרקין כולן ואע"פ שאין רושם ניכר בה וזהו סימנה אם שהתה מעת לעת בידוע שלא נתרסקו אבריה דקים להו לרבנן מסיני דרסוק אברים אינה חיה מעת לעת אבל שאר מיני טרפה חיה כל שנים עשר חדש:

מהו לשחטה ביו"ט - מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואיתיליד בה רעותא:

מי מחזקינן רעותא - בגוה משום חשש איסור מלאכה ביו"ט דלמא משתכח טרפה ונמצא שוחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמרינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טרפות הכא מאי:

ביו"ט - כלומר משום חומר מלאכה ביו"ט:

מפני שצריך לבדקן - וחיישינן דלמא פקעי אלמא מחזקינן רעותא משום חומר יו"ט שלא ללבנן:

מפני שצריך לחסמן - ולא משום חשש פקיעה אלא דודאי משוי ליה מנע בהסק זה:

שופת את הקדרה - מושיבה רקנית על האור:

מגיס - מנער בכף שקורין קומיבר"א:

כולן חייבין - מביא את האור משום מבעיר את הגחלת דכשהוא מוליכה היא מתלבנה מרוח הליכתו ומביא את העצים לאור משום מבעיר שופת קדרה לקמיה מפרש מאי עביד נותן מים ותבלין ומגיס משום מבשל שאף הוא אב מלאכה:

דאייתי אור מעיקר' - כולהו עבדי מעשה כדפרישי':

דאייתי אור לבסוף - איהו הוא דעבד והנך לא עבדי מידי:

בקדירה חדשה עסקינן - שנותנין אותה רקנית על האור לחסמה:

ומשום לבון רעפים נגעו בה - משום הך גזירה גופה שאסרו ללבן רעפים נגעו גם בזו:

חדשים - וכ"ש ישנים:

הרי הן ככל הכלים הנטלין - בשבת בחצר דחזו למיתב בגוייהו מידי:

אין סכין אותן שמן - להחליקן ולצחצחן:

טשין - שפין:

ואין מפיגין אותן - לאחר הסקן אין מפיגין הסקן בצונן לחסמן שמתקשין ע"י הצונן וכולהו משום דמתקן מנא:

ואם - להפיגה בשביל לאפות שהוסקו הרבה וחושש שלא תשרף הפת מותר:

מולגין - ברותחין:

אין טופלין אותן - בסיד להסיר שערן דהוי דרך העבדנין:

ואין גוזזין אותן במספרים - דמחזי כצריך לשער:

ואין גוזזין הירק - התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין וכמושין אין גוזזין אותן בתספורת שלו שגוזזין בה מן המחובר דמאן דחזי סבר שלקטן היום:

קונדס ועכביות - מיני ירקות הן שיש טורח בתקונן:

פורני - הן תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור:

שמא תפחת - ע"י שחדשה היא ונמצא טורח שלא לצורך:

אין נופחין במפוח - דמחזי כאומן עושה מלאכה:

ואין מתקנין את השפוד - ודלא כר' יהודה אי נמי בנרצם מערב י"ט ודברי הכל:

אין מפצעין את הקנה - לתת קרומיותיו תחת המליח על האסכלא שעושה כלי דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תקון כלי:

ואין חוששין שמא תקרע - ואפי' נקרעת לא אכפת לן דאין זה קורע על מנת לתפור:

מתני' ועוד אמר ר' אליעזר - משום דתנא אחת לקולא גבי מוקצה והדר אמר אחריתי קאמר ועוד וקשיא לי בגוה והא אפסקוה רבנן במילי טובא באין מוציאין את האור והנך דבהדיה והיינו מלתא אחריתי דלאו מלתיה ואמאי לא אותביניה בעירובין (דף כג.) גבי ועוד דר' יהודה בן בבא דאותביה מר"א דסוכה ושנינן לא אפסקוה אלא במלתיה ואלו אותבינה מהא לא הוה ליה לשנויי הכי ואומר אני שגרסת המשנה שלא כסדר:

עומד אדם על המוקצה - הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזי ולא אחזי דאמר באין צדין (לעיל דף כו:):



ערב שבת בשביעית - שאין מעשר נוהג בה ואין מחוסר אלא הזמנה וה"ה במעושר ובשאר שני שבוע אלא אורחא דמלתא נקט דסתם מוקצה לאו מעושר הוא דגרוגרות וצמוקים הן סתם מוקצה ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה:

ואומר מכאן אני נוטל למחר - וסגי בהכי דיש ברירה:

עד שירשום - בסימן דאין ברירה:

גמ' תינוקות שטמנו תאנים - בשדה או בגנה לאכילת שבת ושכחו ולא עשרו כו' לא יאכלו ואף על גב דקי"ל אין הטבל מתחייב במעשר לאוכלו אכילת עראי עד שיראה פני הבית או פני החצר בב"מ בהשוכר את הפועלים (דף פח.) אכילת שבת חשובה ועראי שלה הרי הוא קבע והרי הוטמנו לאכילת שבת והוקבעו והאי דנקט תינוקות רבותא היא דאשמעינן דיש להם מחשבה ע"י מעשה המוכיח כדאמרינן בהכל שוחטין (חולין דף יג.) ותאנים דבר שנגמרה מלאכתן הוא אא"כ חשב עליהן לקציעות או לגרוגרות ושמעינן מינה בדבר שנגמרה מלאכתו שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני הבית ובדבר שלא נגמרה מלאכתו לא שמעינן אי קבעה אי לא קבעה:

ותנן המעביר תאנים - השוטח תאנים בחצרו:

לקצות - ליבשן לעשות מהן קציעות ולאחר שנעשו קציעות דורסן בעגול:

בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי ופטורין - מלעשר דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומבעיא ליה לרבא שבת מי הוה כחצר או עדיפא מיניה:

מהו שתקבע מוקצה למעשר - מוקצה היינו לא נגמרה מלאכתו:

בדבר שלא נגמרה מלאכתו - לישנא יתירא הוא והוא פי' של מוקצה ונכתב בספרים:

כיון דכתיב וקראת לשבת עונג - כיון דאקרי אכילה דידיה עונג קבעה שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע:

שבת קובעת - אם יחדה לשבת אסורה אף למוצאי שבת ואם לא יחדה לשבת בשבת אסור לכל שאכילתה לעולם קבע היא קרויה אבל למוצאי שבת מותר כדלקמן:

על המוקצה - וסתמיה לא נגמרה מלאכתו עד עתה:

שביעית - לאו בר עשורי היא נפקא לן במכילת' מואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה (שמות כג) מה חיה אוכלת שלא במעושר אף אדם אוכל שלא במעושר:

הכי נמי דאסיר - לאכול למחר משום מעשר:

מאי טעמא - בשאר שני שבוע לא הא בשאר שני שביעית לא קבע למעשר בלא ראיית פני הבית ואפי' בבית אינו נקבע אלא בכניסתו דרך שערים כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פח.) וזה כשנכנס לא נקבע דהא לא נגמרה מלאכתו ואמר לעיל דאין חצר קובעת אלא בדנגמר ובית וחצר שוין כדאמרי' התם בהשוכר ואמאי נקט מתניתין שביעית למיסר שאר שנים לאו משום קביעות דשבת:

שאני התם כו' - דאיהו אחשבה בדבורו שקראה אכילה:

אי הכי - דטעמיה משום דבוריה הוא. מאי אריא שבת. מאי אריא דאשמעינן הך בשבת לשמעינן בחול ובסדר זרעים והכא ליפלגו בהכנה דגוזלות כדאפלגו ב"ש וב"ה בברירה:

הא קמ"ל דטבל מוכן הוא כו' - להכי נקט גבי שבת לאשמועינן מלתא אחריתי אגב אורחיה דאצטריך לאפלוגי בהכנה תנא נמי הא בהדיה דבשאר שני שבוע אינו אסור משהזמינן אלא משום מעשר בלבד אבל הכנה איתא שאם בא אדם אחד ועבר ותקנו מתוקן ומותר לאכול ולא אמרינן לא מהניא ליה הזמנה כל זמן שלא נתקן דהא מוקצה מחמת אסור טבל הוא ואסחיה מדעתיה קמ"ל כיון דהגבהת תרומה ומעשר מדאורייתא בשבת שרי אין זה מוקצה מחמת איסור והכי שמעינן ליה ממתניתין מדקתני עומד אדם על המוקצה לכתחלה בשביעית ולא מצי למידק מינה איסור בשאר שני שבוע אלא הכי קאמר הא בשאר שני שבוע לא יעמוד ויאמר כן דקבע ליה בדבוריה ומחייב במעשר ולמחר אכיל ליה בטבליה דאי ס"ל לתנא דאיסור מוקצה נמי לא פקע מיניה הכי הוה ליה למתני העומד על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר הרי זה מן המוכן ודייקינן מיניה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אי נמי עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והרי זה מן המוכן ודייקינן מינה הא בשאר שני שבוע אינו מוכן אבל השתא לא שמעינן מדיוקא דנתסר משום מוקצה אלא משום מעשר:



והלא מותרו חוזר - היכי מצית למימר דקביעותא משום דבורא הוא והלא אפי' נוטל הרבה מן הטבל בחול ונותן לפניו דמחזי דקביע ליה באכילה מרובה אם דבר הראוי להחזיר המותר אחר אכילתו למקום שנטלו משם הא שמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר לא קבע בנטילה קמייתא וכל שכן בדבורא בלא מעשה לא מקבע:

מעטן - כלי גדול שצוברין בו את הזיתים כדי שיתחממו ויתבשל שמנן בתוכן ויהא נוח להוציאו בבית הבד:

טובל אחת אחת במלח ואוכל - בלא מעשר ולא אמרינן טבולן במלח משוי ליה קבע הואיל ואחת אחת אוכלן מיד:

מן המעטן טהור חייב - לעשר שאין ראוי להחזיר מותרו כדמוקי לה לקמיה בגברא טמא שנטמא במגעו וכשמחזירן מתערבין הטמאים עם הטהורים ומטמא השמן וכיון דאין ראוי להחזיר מותרן ודאי כי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל לכולהו שקלינהו ושוייה אכילת קבע:

מן המעטן טמא פטור - מפני שראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא ברישא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי מותר שקל:

מאי שנא רישא - דאין יכול להחזיר משום דמעטן טהור והא אפשר להיות גם אם האדם טהור:

וא"ר אבהו - כולה בגברא טמא מתוקמא רישא דמעטן טהור לא מצי למהדר וא"ת הרי נטמאו זיתי המעטן כשנטל מהן לא טמא אלא מקום מגעו ויכול לסלקן משם: ה"ג רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למהדר סיפא בגברא טמא ומעטן טמא דמצי למהדר:

ומשנינן מתניתין נמי - דקבע בדבוריה במוקצה טהור וגברא טמא עסקינן דלא מצי למהדר מותרו:

ופרכינן והלא מוחזרין ועומדין - והלא לא נטלן אלא דבורא בעלמא הוא וכיון דכי נטלן ואפשר בחזרה מהניא ליה חזרה ולא מקבע כי לא אפשר בחזרה נמי ולא נטלן אלא דבורא בעלמא אין לך חזרה כזו דאפילו משקל נמי לא שקלינהו:

ה"ג אלא אמר רב שימי בר אשי כו' - אלא לעולם שבת הוא דקבעה במתני' וכי מסלקת ליה למר זוטרא מסייעתיה דלא לסייעי' לאבוה ממתני' הכי תסלקיה:

ר"א קא אמרת - מיניה מייתית סייעתא דשבת קבעה אף בשלא נגמרה מלאכתן:

ר"א לטעמיה דאמר תרומה קובעת - דבר שלא נגמרה מלאכתו שאם הגביה תרומתו נאסר לאכילת עראי עד שיפריש שאר מעשרות:

וכ"ש שבת - דחשיבא אכילתה אבל רבנן אימא לך כי היכי דפליגי בתרומה פליגי בשבת:

ת"ש מסיפא - דלא אפלוג רבנן עליה אלא לענין ברירה אבל מודו ליה דדוקא ע"ש בשביעית הא בשאר שני שבוע אסור משום מעשר:

דטבל מוכן הוא כו' - כדפרי' והכא לא מצי למפרך והרי מותרו חוזר כדפריך לעיל אליבא דר"א משום דרבנן שמעינן להו דאפילו מותרו חוזר דחיילא עליה קביעותא הלכך איכא למתלי טעמייהו דרבנן במתני' נמי משום דאיהו קבעיה ולא משום שבת:

ורמינהי - דר"א אדרבי אליעזר:

היה אוכל באשכול - וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי:

ונכנס מגנה - שלקטם משם ובא לו לחצר:

ר"א אומר יגמור - אם רצה לגמור בחצר ויגמור אכילתו דאין חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו:

רבי יהושע אומר לא יגמור - קסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו:

הכי גרסינן חשכה לילי שבת רבי אליעזר אומר יגמור - אם רצה לגמור כי היכי דאמר בחצר אמר בשבת יגמור אכילתו דאין שבת קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ומתניתין אוקימנא טעמא דר"א דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה דמשום דבוריה לא מצינא למימר דהא לרבי אליעזר מותרו חוזר: הכי גרסינן רבי נתן אומר לא כשאמר רבי אליעזר יגמור בחצר יגמור אלא יצא חוץ לחצר ויגמור ולא כשאמר יגמור בשבת יגמור אלא ימתין כו'. ותרוייהו אדרבי אליעזר קאי דאית ליה לרבי אליעזר שבת קבעה ומיהו למוצאי שבת יגמור דלא דמיא לתינוקות שטמנו תאנים דתנן בהו לעיל למוצאי שבת לא יאכלו דהתם לאכילת שבת יחדום הלכך קבעה עלייהו אבל זו לא יחדה לשבת יש ספרים שהיא כתובה בהם בשבוש וכן גרסינן לה במשנה דמסכת מעשרות דרבי נתן בתוספתא דמעשרות הכי איתמר:

ואחד מקח - אם מכרן לחבירו קודם גמר מלאכה לא אמרינן אחשבינהו בהכי ואצטריכא ליה לרבי יוחנן לאשמועינן משום דאיכא למאן דאמר קבעה כדלקמן:

שבת - איצטריך לרבי יוחנן למימר:

לאפוקי מדהלל - דלית הלכתא כותיה אלא כרבנן דפליגי עליה:

הלל לעצמו - הלל לבדו אוסר משמע דכל דורו חלוקין עליו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/ביצה/פרק_ד"