חולין נ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולדידן מיסתם נמי לא סתים דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא איכא דאמרי דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא כי הא דאמר רב אויא אמר רבי אמי מקמצין וכן אמר רבי ינאי משום זקן אחד מקמצין אמר רב אויא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי קמצו והבו ליה ואכל שמעיה דרבי חנינא הוה קאי קמיה דרבי חנינא א"ל קמוץ הב לי דאיכול חזייה דהוי קמחסם אמר ליה בבלאה את גום שדי תניא רשב"ג אומר בני מעיין שניקבו וליחה סותמתן כשרה מאי ליחה אמר רב כהנא שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא ומנו רבי זירא ואמרי לה חבריא דרבי זירא מר' זירא ומנו רבי אבא (אמר רבי אבא) בריה דרבי חייא בר אבא הכי אמר (רבי חייא בר אבא אמר) רבי יוחנן הלכה כרשב"ג בטרפה והלכה כרבי שמעון באבל הלכה כרשב"ג בטרפה הא דאמרן כרבי שמעון באבל מאי היא דתנן כל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו רבי שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן אמר מאן דהוא איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה כי סליק אשכחיה לרבי אבא בריה דר' חייא בר אבא א"ל אמר מר הלכה כרשב"ג בטרפה א"ל הא אין הלכה אמרי כרבי שמעון באבל מאי א"ל פלוגתא נינהו דאיתמר רב חסדא אמר הלכה וכן אמר רבי יוחנן הלכה ורב נחמן אמר אין הלכה ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה והלכה כרבי שמעון באבל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל אמר רב שימי בר חייא מקיפים בבני מעיים הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו אמר ליה מנא לך הא אמר ליה כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר אמר ליה חכים ברי בטרפות כרבי יוחנן רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפים בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה אביי ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר רבי אילעי אמר רבי יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר לאו מי אמינא לכו לא תתלו ביה
רש"י
[עריכה]ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים - בתמיה לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל:
דאקשתא כולי עלמא לא פליגי - דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (דף מט:) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט"א:
כי פליגי דאייתרא - בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא:
איכא דאמרי - דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי דכר' עקיבא סברי להו:
כי פליגי דאקשתא - מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא:
כי הא - אלישנא קמא קאי:
רבי אמי - מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר:
מחסם - לשון (דברים כה) לא תחסום מגמגם:
בבלאה את - שנהגו בו איסור:
גום - חתוך עד עיקרו כולו והשלך. גום כמו גוממו עם השופי לקמן (דף צב:):
ליחה - מבפנים היא:
שירקא דמעייא - גליד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק:
גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא - הא שמעתא לקמן דרבי אבא בריה דרבי חייא ולאו היינו רבי אבא קמא:
כל שלשה ימים הראשונים - של אבלות:
בא ממקום קרוב - אם לא היה אחד מן האבלים בבית והיה במקום קרוב בתוך מהלך יום אחד וראוי הוא לדעת בו ביום אע"פ שלא ידע חל אבלות עליו ובלבד שיבא בתוך שלשה ימים ומונה אבלותו מיום ראשון:
אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים ולא היו זכורין אלו שסידרו הגמרא מי הוה:
אזכי ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא:
ואגמרה - לשמעתא דרבי חייא בר אבא ואגמרה משמיה אי אמר הלכה כר' שמעון או לא:
ואין הלכה כרבן שמעון [ב"ג] - הש"ס קא פסיק לה:
מקיפין בבני מעיים - אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצידו ורואין אם מראיהן שוין כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה:
ממשמש בהו - ממשמש בהן בנקבים האחרים ונהפכו למראה אחד:
ואדמו - ואכשרה:
מנא לך הא - שידעת לעשות חכמה זו:
א"ל - מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי ממשמשות בנקבין קמאי מקמי דליתי קמיה דמר:
כר' יוחנן - בכל מילי. לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטרפות דאמרינן לקמן שדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי דטריפתא בפרק גיד הנשה (לקמן דף צה:):
מקיפין בריאה - היכא דליכא למיתלי בטבחא:
ערוגה - דופן הריאה ימיני או שמאלי:
מדקה לדקה - אפילו בהמה אחרת דוגמתה לישנא אחרינא מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך:
מקיפין בקנה - אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר:
באותה חוליא - לענין קדורה כאיסר נקט לה. חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין:
בר חוליא - הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה:
מחוליא לבר חוליא - ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו:
חלחולת - היא כרכשא טבחייא:
מעמידות - סותמות אותה שהרי אדוקה בהן:
מקום הדבק - שהיא דבוקה בירכים:
ברובו - אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה שאין דרך הריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין הנקא"ש ומכאן ולמטה הן מחוברין בחסחוס:
תוספות
[עריכה]כי פליגי דאייתרא. ההיא דפסחים פרק מקום שנהגו (דף נא.) כי סליק רבה בר בר חנה אכל דאייתרא מיתוקם כי האי לישנא:
דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי. ולהאי לישנא מפרש מילתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל קא אכלי ליה השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו ולא כפירוש הקונטרס דפירש דלהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן:
אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם. לכאורה היה נראה דיום שביעי לאו דוקא אלא בלילה של שביעי דאכתי לא פסק אבלות מינייהו דאי ביום השביעי הא מקצת היום ככולו ואין שייך לומר מונה עמהם ומיהו אפילו ביום שביעי ממש איירי דבמועד קטן (דף כב.) מוקי לה כשעדיין המנחמים אצלו דאכתי קאי באבלותיה עד שילכו להם:
מדקה לדקה ומגסה לגסה. פירש רבינו חננאל מסתמא מבהמה דקה לבהמה דקה להקל דאי באונא ואומא הוה ליה למימר קטנה וגדולה כדאמר רבי יהודה גבי כרס:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/חולין/פרק ג (עריכה)
דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כלומר חלב שעל גבי הקיבה יש בו שעשוי כקשת ויש עליו חלב שעשוי כיתר כחיצים פשוט:
כי פליגי דאיתר' כלומר דבבל ודארץ ישראל וזהו חימצא דבבל לא סתים כדרב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן דאמרי הימצא לא סתים:
כי פליגי דאקשתא כמו קשת. טעם אחר כמו גידל בלשון לעז וזהו חימוצא:
מקמצין. כלומר נוטל מעליו קצת וקולפו והשאר מותר:
קא מהסים. כלומר לא היה עושה ברצון:
גום שרי כלומר חתוך כולו ושרי. שירקא דמעינא דנפיק בדוחקא לחה כמו ריר שרבוצה כך בבני מעיים שגורדין בסכין. ואמרי לה חבריה דר' זירא מדר' זירא ומנו ר' אבא דא"ר אבא בריה דר' חייא בר אבא כו' כלומר תרי ר' אבא הם ר' אבא סתם אמר משמיה דר' אבא בריה דר' חייא [בר אבא]:
שלשה ימים הראשונים כלומר דג' ימים הראשונים זו עיקר של אבלות והיכא דבא ממקום קרוב מונה עמהן דכיון דהיה במקום קרוב היה גם הוא בצער:
כי סליק אשכחיה. כלומר אמרן לעיל גמירי חבריה דר' אבא מר' אבא ומנו ר' זירא דהלכה כר' שמעון בטרפות ובאבל כי סליק ר' זירא אשכחיה:
מקיפין בבני מעיין. כלומר בני מעיים שניקבו ומספקא לן אי מקודם שחיטה או לאחר שחיטה נוקבין בצידו ורואין אי מדמו הנקבין ודאי לאחר שחיטה אי לאו מדמו ודאי קודם שחיטה. מקיפין בריאה כלומר הריאה שניקבה ומספקא לן אי קודם שחיטה אי לאחר שחיטה נוקבין בצידה ורואין אם דומין באותה ערוגה אם באומא נוקבין באומא ואם באונא נוקבין באונא. ומדקה לדקה כלומר אם נקב באונא ינקב באונא אחרת אבל לא מאומא לאונא ולא מאונא לאומא:
אבל לא מחוליא לבר חוליא אם ניקב בטבעת גדולה. אין נוקבין בטבעת קטנה:
חלחולת שניקבה. כרכשתא מקום הדבק בין ירכים שלא במקום הדבק במשהו שאין שום דבר לסתום אבל מקום הדבק ירכים סותמין אותו:
איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא. מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי. ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.
קמוץ והבו ליה ואכל. פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.
בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.
אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים. כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף? לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.
הא דאמרינן: אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.
הא דאמר: מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר? שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.
אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה. אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה