קטגוריה:משלי ב כא

1. לפי רוב הפירושים, הפסוקים מתארים את השכר והעונש מאת ה' - הישרים יזכו לשכון בארץ והרשעים ייענשו בגירוש מהארץ. איזו ארץ בדיוק?

- ארץ = ארץ ישראל; ואכן, במקומות רבים בתורה, השכר המובטח לעם ישראל על קיום המצוות הוא שיירשו את הארץ וישכנו בה, והעונש על הפרת המצוות הוא גירוש מהארץ (ראו ויקרא כו, דברים כח). גם הפעלים האחרים - נותר, נכרת - נזכרים בקשר לארץ ישראל ולגלות ממנה (ראו 'דעת מקרא'. אמנם, ארץ ישראל לא נזכרה בפירוש בספר משלי, שכן הספר מכוון גם לעמים אחרים).

- ע"פ הפשט, ארץ כלשהי - הישרים יזכו לשכון בנחת בארצם, והרשעים יגורשו מארצם (מצודות).

- ע"פ הרמז, ארץ = העולם הזה, כמו ב(תהלים קטז ט): "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים": הישרים יישארו בחיים והרשעים ימותו (אמנם לפי זה לא ברור מדוע לא נאמר פשוט "יחיו" ו"ימותו").

- וע"פ הדרש, ארץ = העולם הבא, הארץ הקבועה שבה נמצאים לנצח; בניגוד לעולם הזה שנמצאים בו רק באופן זמני (ע"פ רש"י; אמנם, ברוב התנ"ך ארץ היא מקום חומרי).

2. אולם במקומות רבים בספר משלי, פסוקים המדברים על שכר ועונש הם גם עצות לשלטון. לפי זה, הפסוק שלנו נותן עצה לכל שליט, לגרש מארצו את הרשעים והבוגדים, ולהשאיר בה רק את הישרים והתמימים.

אפשר לראות כאן גם הצהרת-כוונות של שלמה המלך: דעו לכם! אני מתכוון לגרש מארץ ישראל את כל הרשעים והבוגדים! רק ישרים ותמימים יישארו כאן! ולכן כדאי לכם כבר עכשיו לנהוג בתבונה ולהתרגל לחיי יושר.

3. על-דרך הדרש, הפסוקים מתארים את הקשר שבין האדם לבין העולם הארצי - עולם החומר:

- אנשים ישרים מסוגלים לשכון בעולם החומר, העולם הארצי, ולהישאר תמימים ; בעוד שעבור הרשעים, העולם הארצי גורם לכריתה, הם דבקים בחומריות, בוגדים בתכלית שלשמה באו לעולם ומסיחים את דעתם מייעודם הרוחני.

- אנשים ישרים מסוגלים להביא להשראת שכינה בעולם הארצי (תנחומא פקודי ו), לקדש את החומר; בעוד שהרשעים גורמים לכריתה, ניתוק בין השכינה לבין העולם הארצי.

- אנשים ישרים מתייחסים לעולם הארצי, עולם החומר, כאל משכון - פיקדון שניתן להם על-מנת שיקדשו אותו בכל תקופת חייהם על-פני האדמה; התמימות שלהם נשארת לאורך זמן על הארץ, ועוברת בירושה לדורות הבאים, בצורת השראת השכינה, בתפילה, עבודת-המידות והנהגות. והרשעים משחיתים את הארץ, עד שהארץ מקיאה אותם כמו סחי מאוס; והבוגדים משתמשים בארציות כבגד המכסה את הנפש המעוותת שלהם, מסיחים ומסיתים את הזולת ללכת בדרכם הרעה (ע"פ גליה).

ישרים ותמימים נזכרו גם בתחילת הפרק, (משלי ב ז): "וצפן[יִצְפֹּן] לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה, מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם"*, ונראה שזה אחד המסרים העיקריים של הפרק - ה' מגן ומושיע את האנשים המשלבים יושר עם תבונה.

נוח היה תמים, (בראשית ו ט): "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". כשכל בני דורו הושמדו במבול, רק הוא ומשפחתו נותרו בארץ.

אברהם היה תמים, (בראשית יז א): "וַיֵּרָא ה' אֵל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֶל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים"*. כשאנשי סדום ועמורה הושמדו, הוא ומשפחתו נותרו בארץ.

דוד היה תמים, (שמואל ב כב כד): "וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ, וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי". כששאול וביתו נהרגו במלחמה מול הפלשתים, דוד נותר וירש את השלטון בארץ.

איוב היה תם, (איוב א א): "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע". הוא אמנם סבל צרות רבות ואיבד את כל משפחתו, אבל שרד ונותר בארץ ואף זכה להקים משפחה חדשה.

שניים מהנ"ל, נוח ואיוב (המייצגים כנראה את הצדיקים שאינם מעם ישראל), נזכרו גם בנבואת יחזקאל כדוגמה לאנשים השורדים בעת צרה, (יחזקאל יד יג): "בֶּן אָדָם! אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל, וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל[דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב - הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם, נְאֻם ד' ה'" - ותמימים יוותרו בה (ע"פ דוד אקסלרוד).