משנה שבת ו ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ו · משנה ג | >>
לא תצא אשה במחט הנקובה, ולא בטבעת שיש עליה חותם, ולא בכוליאר, ולא בכובלת, ולא בצלוחית של פלייטון.
ואם יצתה, חייבת חטאת, דברי רבי מאיר.
וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון.
לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה בַּמַּחַט הַנְּקוּבָה,
- וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חוֹתָם,
- וְלֹא בְּכֻלְיָאר,
- וְלֹא בְּכוֹבֶלֶת,
- וְלֹא בִּצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן.
- וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין בְּכוֹבֶלֶת וּבִצְלוֹחִית שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
- וְאִם יָצְתָה, חַיֶּבֶת חַטָּאת,
לא תצא אישה -
- במחט נקובה,
- ולא בטבעת - שיש עליה חותם,
- לא בכוכלייר,
- ולא בכוכלת,
- ולא בצלוחית של פלייטון.
- ואם יצאת -
- חייבת חטאת - דברי רבי מאיר.
- וחכמים - פוטרין,
- בכוכלת,
- ובצלוחית של פלייטון.
כאשר השלים לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם לא יתחייב חטאת לדברי הכל, התחיל לזכור הדברים שאם יצא באחד מהם יתחייב חטאת, ומפני זה לא דבקו בזה המין הראשון.
וכוליאר - כמו טבעת שמסבב הראש כולו, ובלשון חכמים קורין אותו "מכבנתא".
וכובלת - כלי קטן מכסף או זהב, ונותנין בו משיחה טובה, יתעדנו בה הנשים.
ופלייטון - המור הוא המוסק, והדומה לו ממיני הבושם.
והלכה כחכמים:
במחט נקובה - שתופרים בה, דלאו תכשיט הוא, וחייבת חטאת אע"פ שמוציאה אותה במלבושיה ולא בידה, שאומן שהוציא דרך אומנתו חייב חטאת יא:
בכוליאר - כלי שהאשה מעגלת בראשה כמין טבעת שמסבב הראש, והוא משאוי לפי שאין רוב הנשים יוצאות בו:
בכובלת - קשר של כסף או של זהב שקשור בתוכו בושם להעביר ריח רע שבאשה:
של פלייטון - מור, שקורין מוסק"ו:
וחכמים פוטרין - דסברי תכשיטין נינהו ולכתחלה לא רשאה דלמא שלפא ומחויא. והלכה כחכמים:
במחט הנקובה. פי' הר"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין:
ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א':
[* פלייטון. פי' הר"ב מור כו'. כ"כ הרמב"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר"ב כפירש"י]:
(יא) (על הברטנורא) כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה:
לא תצא אשה במחט נקובה: ונראה מפי' ר"ע ז"ל דמחט נקובה לכל אשה קרוי דרך אומנתו שאפי' תחובה לו בבגדו חייב. ואי מפרשינן דמיירי דוקא במוציאה בידו אתיא שפיר רישא נמי אליבא דר"מ. ואחר שכתבתי זה מצאתי מה שכתוב בסמוך בשם הירושלמי:
ולא בטבעת שיש עליה חותם: גמ' וחלופיהן באיש פי' דטבעת שיש עליה חותם אם יצא פטור ואם אין עליה חותם ויצא חייב חטאת רש"י ז"ל. אבל ר"ת ז"ל פי' דאחיוב חטאת לחוד קאי דאם אין עליה חותם חייב חטאת אבל טבעת שיש עליה חותם האיש מותר לכתחלה דלא גזרו חכמים באיש דילמא שליף ומחוי שאין דרכו בכך להיות שחצן להראות לחברו כדרך האשה וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ג' ועיין בב"י או"ח סי' ש"א וגם בהרא"ש ז"ל: והרי"ף ז"ל פ' דקאי בין אמחט בין אטבעת וז"ל וחלופיהן באיש כלומ' אם יצא האיש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת ואם יצא בטבעת שיש עליה חותם ובמחט נקובה פטור אבל אסור ע"כ. וכתבו עליו הרא"ש והר"ן ז"ל דלא נראו דבריו דהיאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה והא הוצאה כלאחר יד היא ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט יש עליה חותם הוי משוי ובאיש להפך וכו' אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משא לאיש ע"כ. ופי' בבית יוסף א"ח סי' ש"א ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה ולכן תמה דהיאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ומה שכת' ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש ה"ק לפי דברי הרי"ף ז"ל דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי ה"ל לחייב גם בנקובה דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור ע"כ. וכתב בסוף דבריו נמצאו שלש מחלוקת בדבר לדברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל איש היוצא במחט נקובה חייב ובשאינה נקובה פטור ולדברי הרא"ש ז"ל בין בנקובה בין שאינה נקובה פטור ולדברי הרב המגיד באינה נקובה חייב ובנקובה פטור כאשה ע"כ [עי' בדרישה ופרישה ובב"ח מ"ש שם על הב"י.]:
ולא בכוכלת: בשני כפי"ן צריך להיות וכן הוא בירושלמי וכ"ה בספרי כתיבת יד וכן בערוך. וכן הגיה החכם ה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
של פיילטום: כך הגיה החכם הנ"ל הפ"א בחיר"ק והלמ"ד בשו"א והיו"ד הראשונה בקמ"ץ והטי"ת בשורק ומחק הנו"ן וכתב תחתיה מ"ם סתומה:
ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ: ירושלמי תני לא יצא החייט במחטו שבכליו ולא הלבלר בקולמוס שבאזנו ולא הצבע בדוגמא שבאזנו ולא השולחני בדינר שבאזנו ואם יצאו הרי אלו פטורין דברי ר"מ וחכמים אומרין אומן דרך אומנתו חייב הא שאר כל אדם יוצאין בכך מחלפא שיטתיה דר"מ דהכא קפטר ליה ובמתני' קא מחייב א"כ אבין בשם ר' יוחנן תמן דרך הוצאה בנשים ברם הכא אין דרך כל העם לצאת בכך. מחלפא שיטתייהו דרבנן דהכא פוטרין בכוכלת ובצלוחית של פוליטון הא במחט שאינה נקובה חייב אע"פ שאינו דרך קאמרי אומן דרך אומנתו חייב הא שלא כדרך אומנתו פטור ובמתני' תנן וחכמים אומנתו א"ר יודן תפתר באשה גֶדֶלֶת דהויא דרך אומנתה לקלע בה את השיער:
וחכמים פוטרין בכוכלת וכו': ובברייתא פליג ר' אליעזר אחכמים ואמר דיוצאה לכתחלה בכוכלת דמאן דרכה למיפק בכוכלת אשה שריחה רע ולא שלפא ומחויא גנותה. אבל בברייתא אחרת קאמר ר' אליעזר פטור וא"כ צ"ל דפטור ומותר קאמר כמו שפירשו תוס' ז"ל בריש מכילתין והוא תירוץ בגמרא הכא בפירקין אלא דכי קאי אר"מ דאמר חייב אמר איהו פטור. ואיתא נמי להאי ברייתא קמייתא בר"פ ר"א דתולין וכמו שכתבתי שם ראש הפרק. ואם אין בכוכלת בושם כ"ע מודו דחייבת חטאת דלאו תכשיט הוא שמתוך פי' רש"י ז"ל משמע שהיא סברת ר' אליעזר בלבד ע"ש:
יכין
לא תצא אשה במחט הנקובה: העשויה לתפור בגדים:
ולא בטבעת שיש עליה חותם: מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת:
ולא בכוליאר: תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע):
ולא בכובלת: (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס:
ולא בצלוחית של פלייטון: (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה:
וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון: דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת