עיקר תוי"ט על שבת ו
משנה שבת, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור בהו רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותיה ודלמא אתיא. לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) רש"י. והיינו בע"ש, דאלו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והקשו התוספ' דא"כ הא הסתירה ג"כ אסור, אלא הכא מיירי שאינן קלועים:
(ג) (על הברטנורא) וחדא גזירה היא שגזור בהן. הר"נ. ולדעת הר"מ דוקא בחצר שאינה מעורבת. והגאונים חלקו דה"ה בבית:
(ד) (על המשנה) ולא בעיר. הקשו בתוספ' דהתנן בפ"ט דסוטה דבפולמוס של טיטום גזרו עליו שלא יתקשטו בו ואף בחול, ואור"ת דדוקא לכלות גזרו:
(ה) (על הברטנורא) ופירשו דתוספ' דהכא ברפוי דליכא הציצה, דאל"כ ברישא ה"ל למיתני בהדי חוטי צמר כו'. וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שלפיה ומחוי:
(ו) (על הברטנורא) דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין ותנן בפ"י מ"ג דפטור שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש. רש"י:
(ח) (על הברטנורא) עם העור שלמעלה ממנו. רש"י:
(ט) (על המשנה) ולא בתפילין. אפילו למ"ד זמן תפילין הוא לא יצא דלמא אתי לאתויי בר"ה דשקיל להו מרישיה אם בא לפנות:
(י) (על המשנה) אינו חייב חטאת. דלא משאוי ננהו אלא כמלבושו נינהו בחול. הר"נ:
(יא) (על הברטנורא) כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה:
(יב) (על המשנה) חכמים היינו ת"ק ולא באו אלא לפרש. תוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי מריטת השער וכיוצא. הר"מ:
(יד) (על המשנה) לחצר. ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ. מכלל דכולהו אף לחצר אסורי. גמרא. והר"מ שהביאו הרע"ב שם לאו פירוש דמתניתין היא אלא דינא קאמר דפסק כר"י בגמרא שם:
(טו) (על המשנה) לכתחלה. מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ"ז כל הנך דלעיל מוך וכו' אסורים לתת לכתחלה. תוי"ט:
(טז) (על המשנה) נפל. עיין בפ"י דעירובין מי"ג. והוא הדין נמי הכא דוקא ע"ג קרקע דמ"ש. תוספ':
.אין פירוש למשנה זו
(יז) (על המשנה) פורפת. וא"ת והא נראה כמערמת כדלעיל מ"ה. וי"ל דהכא הדבר ניכר והכל יודעין דלכך צריכה אבל בדבר שהיא נותנת לתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוספ':
(יח) (על הברטנורא) כלומר ואינו מנעל והוי משאוי ורבינו ירוחם כ' שכיון שעכ"פ הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהם שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאין צורך הלוכו בהם אסור:
(יט) (על הברטנורא) כלומר ולא טומאת מדרס כדכתיב לעיל שאינו נסמך עליו והוא בגמ'. דלאו לסמיכא עבידי אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו. רש"י. וכדתנן בפ"כ דכלים מ"ג:
(כ) (על הברטנורא) הנך ב' טעמי נראה דלא קיימי אלא אסמוכות, אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו יכול לצאת, דהר'ל כמו מקל דשרי. ואע"ג דתנן כסא וסמוכות כו' י"ל דכסא לאשמעינן טמאין מדרס אבל ואין יוצאין כו' לא קאי אלא אסמוכות. רש"י ותוספ'. תוי"ט:
(כא) (על הברטנורא) ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע כו':
(כב) (על המשנה) בעזרה. ה"ה להר הבית נמי 'לא כיון דמנעל הוא ותנן לא יכנס להר הבית במנעלו כו' ונקט עזרה לרבותא דרישא. תוי"ט:
(כג) (על המשנה) וכל אדם. כתב הר"מ חוזר להיתר בני מלכים שיצאו בזוגין. דאלו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדאיתא בגמרא דס"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי"ד דלא כר"ש מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו: