משנה שבת ו ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ו · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

יוצאה אשה בחוטי שיער, בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה, ובטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין.

בכבול ובפאה נכרית לחצריד.

במוך שבאזנה ובמוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנידתה.

בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה, ובלבד שלא תתן לכתחילהטו בשבת.

ואם נפלטז, לא תחזיר.

שן תותבת ושן של זהב, רבי מתיר, וחכמים אוסרים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

יוֹצְאָה אִשָּׁה בְּחוּטֵי שֵׂעָר,

בֵּין מִשֶּׁלָּהּ,
בֵּין מִשֶּׁל חֲבֶרְתָּהּ,
בֵּין מִשֶּׁל בְּהֵמָה,
וּבְטוֹטֶפֶת וּבְסַנְבּוּטִין בִּזְמַן שֶׁהֵן תְּפוּרִין.
בְּכָבוּל וּבְפֵאָה נָכְרִית לֶחָצֵר.
בְּמוֹךְ שֶׁבְּאָזְנָהּ,
וּבְמוֹךְ שֶׁבְּסַנְדָּלָהּ,
וּבְמוֹךְ שֶׁהִתְקִינָה לְנִדָּתָהּ.
בְּפִלְפֵּל וּבְגַרְגִּיר מֶלַח,
וּבְכָל דָּבָר שֶׁתִּתֵּן לְתוֹךְ פִּיהָ,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִּתֵּן לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת.
וְאִם נָפַל, לֹא תַּחֲזִיר.
שֵׁן תּוֹתֶבֶת וְשֵׁן שֶׁל זָהָב,
רַבִּי מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים:

נוסח הרמב"ם

יוצאה אישה בחוטי שיער בין משלה ובין משל חברתה ובין משל בהמה בטוטפת ובסנבוטין בזמן שהן תפורין ובכבול ובפאה נוכרית בחצר ובמוך שבאוזנה במוך שבסנדלה במוך שהתקינה לנידתה בפלפל ובגרגר מלח ובכל דבר שתיתן לתוך פיה ובלבד שלא תיתן כתחילה בשבת ואם נפל לא תחזיר שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין.

פירוש הרמב"ם

יוצאת אשה בחוטי שער בין משלה בין משל כו': וחוטי שער הם החוטים הנעשים משער כי אין ענינן כענין חוטי צמר וחוטי פשתן הנזכרים בראש הפרק כי חוטי שער אפילו קשורין על מצחה קשר מהודק אינם חוצצין לפי שהמים נכנסים בהם ולפי שמותר לטבול בהם מותר לצאת בהם בשבת כאשר בארנו בראש הפרק. ואלו השמיענו שלה היינו אומרים שלה שאין מאוסין לה מותר אבל של חברתה שהם מאוסין לה ושמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בה אסור ואלו השמיענו של חברתה היינו אומרים של חברתה שהיא ממינה מותר אבל בשל בהמה שאינה ממינה אסור על כן השמיענו שהכל מותר: ופאה נכרית כמו מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשער: ומוך מעט צמר מצמר גפן ודומיהם ובמוך שהתקינה לנדתה אפילו נשתמשה בה שלא יהיה קשור לפי שאם נפל לא תטלנו ולא תביאנו מפני מאיסותו אבל מוך שבאזנה ושבעקיבה לא תצא בה עד שיהא קשור קשר מהודק באוזן או בעקב: ומה שתתן האשה בפיה פלפל או מלח והדומין להם הוא להעביר ריח הפה אם יש בה זוהמא או ריח רע: ושן תותבת הוא שן נכרי שנותנת האשה בפיה במקום שינה שנפל לה דרך עראי ויתחזק בלחיצת השנים האחרים: ושן של זהב הוא שיהיה שן משניה משונה במראיתו ותעשה מכסה מזהב בצורת אותו השן ותרכיבהו עליו להסתיר מומה ורבי אומר שכיון שזה המעשה הוא להסתיר מומה שלא תעקור אותו להראות לחברותיה וחכמים אומרים שתעקור ותראה בר"ה ולפיכך אסור לצאת בו. והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

חוטי שער - שער תלוש שעשתה אותו כמין חוטין וקולעת בהן שערה, או אפילו קשרה אותן על פדחתה קשר מהודק, יוצאה בהן, דלא דמי לחוטי צמר וחוטי פשתן דלעיל, לפי שהמים נכנסים בהם, ואי מתרמיא לה טבילה אינה צריכה שתתירם ולא אתיא לאתויינהו:

בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה - צריכי, דאי תנא משלה משום דלא מאיס לה אבל חברתה דמאיס לה יג אימא ניחוש דלמא שלפא להו ואתיא לאתויינהו, ואי תנא של חברתה משום דבת מינה היא לא מינכר ולא מחייכי עלה ומשום הכי ליכא למיחש דלמא שלפא ואתיא לאתוייה, אבל דבהמה דלאו בת מינה היא ומינכר אימא ניחוש דלמא שלפא לה ואתיא לאתוייה, צריכא:

בזמן שהן תפורין - לשבכה שבראשה, דתו לא שלפא להו לאחויי:

לחצר - אכבול ואפאה נכרית קאי, דאסרוה לעיל למיפק ביה לרשות הרבים, והשתא אשמעינן דלחצר מותר:

פאה נכרית - אשה שאין לה רוב שער, לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשה ונראה כאילו הוא שערה:

במור שבאזניה - שנותנת לבלוע ליחה של צואת האזן:

שבסנדלה - שלא יזיק הסנדל לכף רגלה:

לנדתה - באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה, ואע"פ שאינו קשור, דאי נפל לא אתיא לאתויי מפני מאיסותו. אבל מוך שבאזנה ושבסנדלה לא תצא בו אא"כ קשור ומהודק:

בפלפל - שנותנת בפיה מפני ריח הפה:

ובגרגיר מלח - שנותנת לרפואת חולי השינים:

שן תותבת - נושבת בלחיים במקום השן שנפל לה:

ושן של זהב - שן שנשתנה מראיתו מחמת עפוש, מכסה אותו בזהב:

רבי מתיר - לצאת בה דלא שלפה ומחויא, שלא לגלות מומה:

וחכמים אוסרים - כיון שהוא משונה משאר שיניה, דלמא מחייכי עלה ושלפא לה ואתיא לאתוייה. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

בין משל חברתה. פי' הר"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה:

ובפיאה נכרית. וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר וי"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ"ז ע"ב:

לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר"ב בר"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ':

[* בפילפל. פירש הר"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]:

ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ"ש במשנה ז' בס"ד:

ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י"ג מחלק הר"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה"נ הכא דדוקא כשנפלה ע"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יג) (על הברטנורא) דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי מריטת השער וכיוצא. הר"מ:

(יד) (על המשנה) לחצר. ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר"פ. מכלל דכולהו אף לחצר אסורי. גמרא. והר"מ שהביאו הרע"ב שם לאו פירוש דמתניתין היא אלא דינא קאמר דפסק כר"י בגמרא שם:

(טו) (על המשנה) לכתחלה. מפני שנראה כמערמת להוציא ולפ"ז כל הנך דלעיל מוך וכו' אסורים לתת לכתחלה. תוי"ט:

(טז) (על המשנה) נפל. עיין בפ"י דעירובין מי"ג. והוא הדין נמי הכא דוקא ע"ג קרקע דמ"ש. תוספ':

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

יוצאה אשה בחוטי שער וכו':    ובגמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקנה וזקנה בשל ילדה. וילדה בשל זקנה כדי נסבה דכיון דגנאי הוא לה פשיטא דאיכא למיחש דילמא מחייכי עלה אלא אגב גררא דזקנה בשל ילדה נקטיה דהתם אשמעינן דאע"ג דשבח הוא לה זימנין מחייכי עלה. וע"ש במגיד משנה סי' ט' כי דבריו ז"ל שם תמוהין כמו שכתוב שם בכסף משנה ובריש פירקין מוקמינן לה דלא כר' יהודא דלדידי' אפי' בחוטי צמר נמי יוצאה דלדידיה לא חיישינן שמא תתיר חוטי הצמר דהא לא חייצי לענין טבילה וכדתנן ברפ"ט דמקואות ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אינם חוצצין מפני שהמים באין בהן וחכמים לא הודו לו רק בחוטי שיער ומש"ה יוצאה בהו בשבת וכבר רמזתיו לעיל בריש פירקין:

לחצר:    ס"א בחצר בבי"ת. ומתני' דלא כר' ענני בר ששון דפליג עליה דרב בגמ' ואמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי הכל מותרין בחצר ככבול. אבל חכמים ס"ל לא התירו לה רק דוקא שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה דמדקתני לחצר דייקי' הא לרה"ר אסור וכן ברמב"ם שם פי"ט סי' ז':

במוך שבאזנה:    לאו דוקא אשה דה"ה איש כדמוכח בגמ' דר' יוחנן היה יוצא במוך שבאזנו וכן נמי ר' ינאי:

במוך שהתקינה לנידתה:    באותו מקום שיבלע בו הדם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כן פי' רש"י ז"ל והקשה ר"י ז"ל דהא אסקינן לעיל בפ"ק דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מיקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שר"ל שמגין על הדם שלא יפול על בשרה וישרוט אותה כשיבש ומש"ה חשיב דרך מלבוש:

בפלפל:    עי' תוס' פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ב) ופירשו רש"י והר"ן ז"ל פלפל ארוך שנותנת בפיה מפני ריח הפה:

גלגל מלח:    כמו גרגר מלח רש"י והר"ן ז"ל:

ובכל דבר שתתן לתוך פיה:    זנגביל אן קנמון ופי' רש"י ז"ל שנתנה לתוך פיה מבעוד יום ?ע"ש משמע דהוה גריס שנתנה לתוך פיה וכן הוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל: וכתוב בסמ"ג מל"ת סי' ס"ה דיוצאין במוך שבסנדל אפי' לכתחלה וסיפא דקתני ובלבד שלא תתן וכו' לא קאי אלא אפלפל וגלגל מלח שבפיה שנראה כשנותן בשבת כמי שרוצה להוליכו למקום אחר דרך רה"ר ומערים להוציאו בענין זה עכ"ל ז"ל וכן בכלבו סוף סי' ל"א. ודומה שהיא מחלוקת בירושלמי וגם תוס' ז"ל ס"ל דקאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה. ואיכא בפוסקים נמי מאן דמספקא להו אי לא קאי רק אגלגל מלח ואכל דבר שתתן אבל לא אפלפל כמו שכתוב בבית יוסף א"ח סימן ש"ג:

שן תותבת ושן של זהב:    הכריח הר"ן ז"ל דודאי תרתי קתני מתני' כמשמעות פשטן של דבריו ובתרוייהו פליגי רבי ורבנן. ובירושלמי משמע דשן תותבת הוא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השנים שיילי מינה חברותיה לאוויי להו ומחויא אבל של כסף לא מינכרא ולא שיילי מינה ומש"ה שריא אפי' לרבנן כדאיתא בגמ' עכ"ל הר"ן ז"ל. ונתמעטו בפירושו שני הפירושים שכתב רש"י ז"ל ע"ש בגמ' עליהם: וז"ל הירושלמי שן תותבת מאי אית לה כלומר מ"ט אסרוה ומשני עוד היא מבהתא מימר לנגרא עביד לי חירי ואי נפלה לה מחזרא לה ע"כ. וז"ל הגמ' לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר מפני שדומה לשאר השנים א"נ היינו טעמא דשל זהב משום דחשיבה אתיא לאחוויי ולכך אסור אבל של כסף לא חשיבא ולא אתי לאחוויי. גמ' אמר אביי רבי ור' אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו ס"ל דכל מידי דמיגניא בי' לא אתי לאחוויי רבי הא דאמרן במתני' ר' אליעזר דתניא ר' אליעזר פוטר בכוכלת ובצלוחית של פוליטון רשב"א דתניא כלל אמר רשב"א כל שהוא למטה מן השבכה יוצאה בו דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא דמיגלי שערה למעלה מן השבכה אין יוצאה בו:


פירושים נוספים