תפארת ישראל על שבת ו

משנה שבת, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה: הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר:

לא תצא אשה: בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה:

לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה: אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר:

ולא תטבול בהן עד שתרפם: שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף:

ולא בטוטפת: ציץ זהב שבמצח:

ולא בסנבוטין: כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים:

בזמן שאינן תפורין: בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר:

ולא בכבול: (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ:

לרשות הרבים: אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים:

ולא בעיר של זהב: עטרה בצורת ירושלים:

ולא בקטלא: (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא):

ולא בנזמים: נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה:

ולא בטבעת שאין עליה חותם: אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא:

ולא במחט שאינה נקובה: נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה:

ואם יצאת אינה חייבת חטאת: וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]:

משנה ב

לא יצא האיש: לרה"ר:

בסנדל המסומר: מנעל עץ עם מסמרים. ונאסר משום מעשה שהיה בשעת שמד. שטמנו א"ע במערה. ושמעו רעש ע"ג המערה. וחשבו שהאויבים באים עליהן. ודחקו א"ע. ורמסו והרגו זא"ז במסמרים שבמנעליהן אלו. ומשום דבשבת היה המעשה גזרו רק בשבת ויו"ט שהם ימי כנופיא שנאסרים במלאכה:

ולא ביחיד: במנעל יחידי. שיחשדוהו שנושא השני תחת כנפי בגדו. ותו דחיישינן מדמחייכי עליה. שלף ומייתי ליה ד"א ברה"ר:

בזמן שאין ברגלו מכה: דביש מכה. מכתו מוכחת. ולא יחשדוהו. ולא מחייכי עליה:

ולא בתפילין: אפילו למ"ד שבת זמן תפלין. עכ"פ יש לחוש שכשירצה לפנות. יטלטלן ד"א ברה"ר ומדאסר רק מדרבנן לפיכך כשיש חשש בזיונן. מותר להכניסן זוג זוג (כרפ"י דעירובין). וא"כ ה"ה קמיע שכתובים בו שמות. אף שהיא של מומחה אסור לצאת בה. אם לא שמחופה בעור. דאז מותר להכניסה בבית הכסא. משא"כ תפלין אף שמחופין בעור אסורין מפני השי"ן שכתוב על העור. ואנן קיי"ל דבשבת אסור להניח תפלין (עי' א"ח ל"א ומג"א שם סקי"ב ועי' ש"ח מג א סקי"א):

ולא בקמיע: כתב או עשבים כרוכים בעור שנושאין לרפואה:

בזמן שאינו מן המומחה: ר"ל שלא ריפא עדיין ג"פ. דבאתמחי גברא. דהיינו שזה האדם ריפא כבר ג"פ בג' קמיעות כזו שכולן שוות. או דאתמחי קמיע. דהיינו שקמיע זו רפאה כבר ג"פ. מותר להוציא קמיעתו (ועי' ש"א סכ"ה):

ולא בשריון: מלבוש של מתכת שלובשין במלחמה. לבלי ישלוט חרב בהלובשו. (הארניש) בל"א:

ולא בקסדא: בלשון רומי נקרא קאססידא. ובל"א (העלם). והוא כובע ברזל שלובשין במלחמה:

ולא במגפיים: (פום הארניש). והוא כסוי ברזל סביב לרגלים במלחמה:

משנה ג

לא תצא אשה במחט הנקובה: העשויה לתפור בגדים:

ולא בטבעת שיש עליה חותם: מדאינן לה לתכשיט. ומשו"ה ביצאת בו לרה"ר חייבת חטאת:

ולא בכוליאר: תכשיט לקשור מפתח חלוקה. וי"א תכשיט כטבעת סביב ראשה. ונקרא בלשון יוני ורומי (קאללארע):

ולא בכובלת: (געווירצבינדכען) ותלוי בחוט בצוארה. ובערוך גרס כוכלת. וכן נקרא בל' רומי כֻּכֻּלוּס:

ולא בצלוחית של פלייטון: (באַלזאַם פלעשכען). ובלשון רומי נקרא שמן מרוקח (פאליאטום). וג"כ תלוי בחוט בצוארה:

וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון: דס"ל דתכשיטין הן ורק לכתחילה אסור דלמא שלפה ומחוייא:

משנה ד

לא יצא האיש לא בסייף: חרב דתרגום תליך וקשתך. סייפא וקשתא:

ולא בקשת ולא בתריס: (ברוסט שילד) משולש. דתרגום מאתים מגן מאתן תריסין (רמב"ם):

ולא באלה: (שטרייט קיילע). וי"א שילד עגול:

וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי: הא אם היה תכשיט שרי אף דחנית ודאי מטולטל בידו. מכאן נ"ל דמותר להוציא מטה עם כפתור נאה לכרמלית ודלא כרמג"א (ש"א ס"ק כ"ז). מיהו דבר שאינו רגיל לנשאו בידו. כגון דאזע של כסף. אפי' אין בתוכה טאבאק. אסור. והא דמשמע שם (ש"א סי"א) דלולא דהבריללע עצמו הי' מותר להוציא התיק של כסף. איכא לאוקמא כשתיק תלוי בשלשלת בצוארו. מיהו בשריון וקסדא לעיל (מ"ב) מודו רבנן דפטור. דאע"ג דגם כן כלי מלחמה הן ולגנאי. מדעכ"פ מלבושי הגוף הם: (יעטהאקען):

וחניתותיחם למזמרות: (זיכעל):

לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה: ואי תכשיטין הן למה יבוטלו לע"ל:

בירית: (קניבאנד):

טהורה: דכלי המשמש כלי הוא. דעשוי רק להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו קצוות הבתי שוקים למטה. ומה"ט גם לנוי אינן עשויין ולהכי אינן מק"ט:

ויוצאין בה בשבת: דלא שלפא ומחוייא. שלא תגלה שוקה ברה"ר:

כבלים: שלשלת שתלוי מבירית לבירית. למנעה מפסיעות גסות. שלא ינשרו בתוליה:

טמאין: מק"ט. דתשמיש אדם הוא:

ואין יוצאין בהם בשבת: דאפשר לה ליטול השלשלת ולא תגלה שוקה דהבירית כרוכה מלמטה למעל משוקה. אבל הכבלים מחובר בבירית במה שיש ממנה למטה משוקה:

משנה ה

יוצאה אשה בחוטי שער: שקולעתן כחבלים. וקושרת בהן שערותיה. ולא דמי לחוטי צמר לעיל. דהכא המים נכנסים בקשר. דכל חבל העשוי משער. אינו פחות מג' שערות. ולהכי לא מהדק (כסוכה ד"ו א'). ומשו"ה א"צ להסירן כשתטבול. ולא אתי לאתויינהו (ר"ן ועי"ד קצ"ח ד'):

בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה: קמ"ל שער חבירתה. אע"ג דמאיס עלה. לא חיישינן דמחייכי עלה. וקמ"ל שער בהמה. אף דלאו בת מינה ומינכר. לא חיישי' שיחייכו עלה:

ובפאה נכרית: (פאלשע טוער):

לחצר: אכבול נמי קאי. דאסור לעיל ברה"ר:

במוך שבאזנה: לקלוט ליחות האוזן:

ובמוך שבסנדלה: שלא יתדחק הרגל:

ובמוך שהתקינה לנדתה: שתוחבת באותו מקום. שלא יטפטף הדם על בשרה ויכאיבה. ואפי' אינו קשור מותר. דמדמאוס. אי נפל לא אתא לאתויי'. אבל מוך שבאזנה צריך שיהיה קשור קשר מהודק. ובמוך שבסנדל הסתום מכל צד. אפי' אינו קשור מותר. אבל מוך שהתקינה לנדתה שלא יטוף על בגדיה. הוה אצולי טנוף. ואסור (ש"ג סט"ו). דרק דבר שהוא מלבוש. אפי' אצולי טנוף מותר (כסי' ש"א סי"ג וי"ד):

בפילפל: (פפעפפער) שבפיה לריח הפה. וכ' רש"י שהוא פלפול ארוך:

ובגרגיר מלח: שבפיה לחולי שניים:

ובכל דבר שתתן לתוך פיה: כל מין בושם:

ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת: מדקאמר מלת בתחלה. משמע דר"ל דדוקא דבר שלא נתנה אתמול לתוך פיה אסור. אבל בנתנתו אתמול אף שהסירתו ביני ביני רשאי לתתו שוב היום לתוך פיה:

שן תותבת: שנפל שׁנָּה. והושיבה אחר במקימו:

ושן של זהב: שן שמתחיל להרקב. מכסתו בזהב שלא ירקב יותר:

רבי מתיר וחכמים אוסרים: אשל זהב לחוד פליגי. דמדחשיב הוא. שלפי ומחוי [אב"י וה"ק יוצאה אשה וכו' ובגרגיר מלח וכו'. ובשן תותבת. אבל בשן זהב ר' מתיר וכו' אמנם ק"ל לפי' קמא של רש"י (דס"ס א'). שכ' דלהכי לא תצא בזהב דלמא מחייכי עלה. א"כ למה עשה ר' ישמעאל להאי איתתא שן זהב (כנדרים דס"ו ב'). תרצתי לבני הר"ב שליט"א. בני. תקשה הכא גופה. אי באמת מחייכי עלה. אטו בשופטני עסקינן. שתעשה לה דבר שעל ידו תהי' לשחוק בעיני רואיה. אבל מה"ט כתבתי לעיל בפירושי סי' נ"ז שמכסתו בזהב שלא ירקב ביותר. א"כ מה"ט נמי ר' ישמעאל עשה להאי איתתא שן הזהב]:

משנה ו

יוצאה בסלע שעל הצינית: שמניח סלע על המכה לרפואה. הא שלא ינגף. אסור (מג"א ש"א סקמ"א):

הבנות קטנות יוצאות בחוטין: שנותנין חוטין באזניהן שלא יסתמו הנקבים שבאוזן עד שיגדלו:

ואפילו בקיסמין שבאזניהם: אע"ג דלאו תכשיט הן כלל. וגם יש טפי לחוש שיפול לחוץ מהאוזן משנחוש שיפול החוט מתוך האוזן. אפ"ה אם יפול לא מייתי ליה בידה מדאינן חשובין כ"כ:

ערביות יוצאות רעולות: (פערשלייערט). שמעטפת כל ראשה חוץ מהעינים:

ומדיות פרופות: (צוגעהעקעלט). ומפרש לה במשנה ז' במה פורפת:

משנה ז

פורפת: ר"ל מחברת שתי שפתי חלוקה סביב לצואר:

על האבן: שיש בשפת א' עניבה. ובצד ב' קשור אבן קטן במטלית שיהי' כעין כפתר. ומכניסתו בהעניבה בשבת:

ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת: אמטבע לחוד קאי שלא תפרפו בשבת. מדאסור לטלטלה. מיהו אף דמשמע הכא דבאינו פרוף או בפרוף ולא בטלו אגב הבגד. אסור לטלטלו. עכ"פ בירא שיגנבו מעותיו. נוהגין ללבוש מלבוש שיש בו מעות. אפי' אינן תפורים בו. ויש להקל לצורך (ט"ז ש"א ס"ק כ"ג. ומג"א שם סקמ"ה). וכ"כ מותר לישא חוץ לעירוב מעות התפורין בבגדו או מפתח שקשור דוקא בסוף חגורתו מע"ש ומחשב תכשיט אף שהוא של ברזל. דבהוא בקצה החגורה נראה כעין קרס לחגור בו (שם סי"א). והא דפורפת על אבן לכתחילה. היינו דוקא שיחדה לכך. דאז ראוי לטלטלו (רש"י ס"ה. ב'. ד"ה אתאן למטבע וסי' ש"א כ"ב):

משנה ח

הקיטע: שנקטע רגלו:

יוצא בקב: (שטעלץ פוס):

שלו דברי ר"מ ורבי יוסי אוסר: דמדאינו סמוך עליו רק על המקלות. ואינו לובשו רק שלא יראה חסר רגל. לפיכך אינו לא מלבוש ולא תכשיט רק משאוי:

ואם יש לו בית קיבול כתותים: שעשה בית קבול בראש הקב להניח שם מוך שלא ידחוק ראש שוקו:

טמא: מקבל הקב טומאת מגע. אבל באין לו בית קבול כתיתין. בית קבול של ראש שוקו אינו מועיל שיקבל טומאה. מדאינו עשוי כשק שמטלטלין המלוי אגב הכלי. והכא אינו מטלטל הרגל אגב הכלי. והו"ל כשאר פשוטי כלי עץ שאינם מק"ט:

סמוכות שלו: יש קטע משים כעין דפין של עץ או עור תחת ברכיו לסמוך עליהן בהליכתו:

טמאין מדרס: אם זב הוא מדמיוחדין לתשמיש זה. ויש בהן כשיעור ראוי המיוחד למדרס (ככלים פכ"ז):

ויוצאין בהן בשבת: דתכשיט דידיה הוא. וה"ה חיגר או חולה שצריך מאד למקל. מותר לצאת בו אפי' חוץ לעירוב. ושאר כל אדם אפי' סומא ואפי' תוך לעירוב אסור לילך במקל. מדיכול לילך בלעדן הו"ל עובדין דחול (מג"א שם סקכ"ז):

ונכנסין בהן בעזרה: דאע"ג דאין נכנסים במנעל בעזרה. הנך לאו מנעל הן. מדאינן בראש הרגל:

כסא: כסא למכווץ רגלים שיושב עליו ורגליו בארץ. וכשרוצה לילך. נשען בידיו בספסלים קטנים. ודוחק א"ע בכח למקום שרוצה:

וסמוכות שלו: הן המנעלים שברגליו. שנסמך עליהן ג"כ קצת בהילוכו:

טמאין מדרס: מדנשען עליהן קצת:

ואין יוצאין בהם בשבת: מדאינו נסמך עליהן כראוי. אינן מהודקין ברגליו. ודלמא משתלפי ויביאם:

ואין נכנסין בהן בעזרה: דחשיבי כמנעל:

אנקטמין: חמור עץ של ליצנים. וי"א (לארפע). וי"א דפים לילך עמהן בטיט:

טהורין: דלאו כלי הוא:

משנה ט

הבנים יוצאין בקשרים: כך רגילים. שקושר האב רצועה ממנעל ימינו למנעל שמאל של בנו. ושל שמאל למנעל ימין של בנו. וחושבין שזה סגולה שלא יגעגע הבן אחר אביו:

ובני מלכים בזוגין: פעמוני זהב שבלבושיהם. והוא שיהיו ארוגים בבגד. וגם שאין בהן ענבל. ואין משמיעין קול (ש"א סכ"ג בהגה. ועי' מג"א שם סקל"ב ול"ה):

משנה י

יוצאין בביצת החרגול: חגב ונתלה לרפואה לכאב האוזן:

ובשן שועל: של שועל חי. תולין למי שישן ביותר. ושל שועל מת למי שלא יוכל לישן:

ובמסמר מן הצלוב: יתד מעץ שנתלה עליו אדם וחושבין זה לסגולה לרפא נפח שבמכה. או לקדחת שלישית:

וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי: ואנן קיי"ל דכל שלרפואה אינו דרכי אמורי ומותר (ש"א סכ"ז. ועי' י"ד קע"ט):

בועז

הלכתא גבירתא