משנה שבועות ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ו · משנה א | >>
שבועת הדייניןא, הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטהח.
ואם אין ההודאה ממין הטענה, פטורט.
כיצד, שתי כסף לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, פטור.
שתי כסף ופרוטה לי בידך, אין לך בידי אלא פרוטה, חייב.
מנה לי בידך, אין לך בידי, פטור.
מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים דינר, חייב.
מנה לאבא בידך, אין לך בידי אלא חמשים דינר, פטור, מפני שהוא כמשיב אבידהיא.
שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין,
- הַטְּעָנָה שְׁתֵּי כֶּסֶף,
- וְהַהוֹדָאָה בִּשְׁוֵה פְּרוּטָה;
- וְאִם אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטְּעָנָה, פָּטוּר.
- כֵּיצַד?
- שְׁתֵּי כֶּסֶף לִי בְּיָדְךָ,
- אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה,
- פָּטוּר.
- שְׁתֵּי כֶּסֶף וּפְרוּטָה לִי בְּיָדְךָ,
- אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא פְּרוּטָה,
- חַיָּב.
- מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,
- אֵין לְךָ בְּיָדִי,
- פָּטוּר.
- מָנֶה לִי בְּיָדְךָ,
- אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר,
- חַיָּב.
- אֵין לְךָ בְּיָדִי,
- מָנֶה לְאַבָּא בְּיָדְךָ,
- אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר,
- פָּטוּר,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה:
- אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים דִּינָר,
שבועת הדיינין -
- הטענה - שתי כסף,
- וההודיה - שוה פרוטה.
- אם אין הודיה מן הטענה - פטור.
- כיצד?
- שתי כסף לי בידך -
- אין לך בידי - פטור.
- שתי כסף ופרוטה לי בידך -
- אין לך בידי אלא פרוטה - חייב.
- מנה לי בידך -
- אין לך בידי - פטור.
- מנה לי בידך -
- אין לך בידי אלא חמישים דינר - חייב.
- מנה לאבא בידך -
- אין לך בידי אלא חמישים דינר - פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.
שתי כסף - הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף, או מה ששווה זה השיעור.
ופרוטה - חצי שעורה מכסף.
וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משווה פרוטה פטור, וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור, וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף.
ופירוש אמרו פטור - שהוא פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת.
ובכל מקום שיאמר במשנה בעניין שבועת הממונות "חייב", רצונו לומר בשבועת התורה. כי השבועות גם כן שעיקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הם בנקיטת חפץ, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ואין הפרש ביניהן זולתי בדין בלבד, והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע, בית דין יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו. והשבועה המחוייבת מדרבנן אף על פי שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה, אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע. ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא פרע ולא נשבע, מלקה אותו הדיין במלקות כפי מה שיראה מרשעתו, ואם עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו.
ודע כי השבועות המחוייבות מן התורה שלשה מינין, והם שבועת מודה במקצת, ושבועת מי שיש עליו עד אחד, ושבועת השומרים. וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלו הם בתקנת החכמים, אבל הם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא כמו שבארנו.
ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור - זהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך. אבל אם אמר לו ברי לי שיש לאבי בידך מנה, ואמר הוא חמשים חייב, ואינו כמשיב אבדה.
וכיצד היא שבועת התורה, שתהיה ביד הנשבע [תורה] כשהוא נשבע בתורה, וזו היא "נקיטת חפץ".
ושבועת היסת, שתהיה התורה ביד משביעו:
שבועת הדיינין - השבועה שהדיינים משביעים ע"י הודאה במקצת הטענה ב, צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות ג כסף, שהוא שליש דינר, שהדינר שש מעות והוא משקל צ"ו שעורות בינוניות, נמצאו שתי מעות משקל שלשים ושתים שעורות:
וההודאה - שמחייבתו לישבע, לא תהא פחות משוה פרוטה. שאם היה מה שכפר לו ד פחות משתי כסף, או מה שהודה פחות משוה פרוטה, אינו חייב שבועה דאורייתא. אבל משביעין אותו שבועת היסת מדברי סופרים. והמחוייב שבועה דאורייתא נקיט חפצא בידיה ה כגון ספר תורה או תפילין כשנשבע. והמחוייב שבועת היסת ו לא נקיט הנשבע חפצא בידיה, אלא חזן הכנסת או המשביעו נקיט חפצא בידיה בשעה שחבירו נשבע לו. ושלשה מיני שבועות הן דאורייתא, ולא יותר. המודה במקצת הטענה, ומי שעד אחד מעיד כנגדו שהוא נשבע להכחיש העד, ושבועת השומרים. וכל שאר שבועות הנזכרים במשנה, הם בתקנת חכמים והם כעין של תורה בנקיטת חפץ. ואין הפרש בין שבועה דאורייתא לשבועות הנזכרות במשנה, אלא שהמחוייב שבועה דאורייתא ולא רצה לישבע, ב"ד יורדין לנכסיו ונפרעים ממנו משלם. והמחוייב שבועה מדבריהם בתקנת חכמים ז ולא רצה לישבע, משמתין אותו עד שיפרע או עד שישבע. ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא רצה לישבע ולא לשלם, מכין אותו מכת מרדות ומתירין לו נדויו והולך לו, ואין יורדין לנכסיו:
אין לך בידי אלא פרוטה פטור - שאין ההודאה ממין הטענה י, שזה טענו כסף וזה הודה לו נחושת. ודוקא שלא טענו אלא משקל שתי מעות כסף או יותר, אבל אם טענו מטבע כסף, הרי הודה לו במטבע:
שתי כסף ופרוטה - קא סבר טענו חטים ושעורים והודה לו על אחת מהן חייב:
מפני שהוא כמשיב אבידה - שהוא פטור משבועה, כדתנן (משנה, גיטין ה, ג) המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם. ודוקא כשאין הבן טוען ודאי מנה לאבא בידך, אלא שמא. אבל טענו ודאי, ואמר הוא לא היה לו אצלו אלא חמשים, חייב שבועה דאורייתא, דאין זה משיב אבידה:
שבועת הדיינין. כתבו התוס' הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמלתא דפשיטא הוא. ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות עכ"ל. ותמיהני דהא בשבועת בטוי. ושבועת שוא. דנמי מלתא דפשיטא הוא ואפ"ה תנא לה גבייהו בספ"ג ואע"ג דליכא למימר בהו למלפינהו משבועת העדות. אלא נ"ל דהיינו טעמא דלא נקט הכא. משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. וז"ל הרמב"ם בפרק י"א מהל' שבועות דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או שבועת היסת בשקר. שיהא חייב משום שבועת הפקדון. ע"כ. ועיין לקמן:
שבועת הדיינין. ל' הר"ב שהדיינין משביעין ע"י הודאה במקצת הטענה וכו'. רש"י [ועמ"ש לקמן בדבור וההודאה]. וכתב עליו הר"ן פירוש לפירושו שאע"פ ששבועת הפקדון [*שבועת הדיינין] היא בטוען נאנסו. או נאבדו או נגנבו. וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא. הכי קתני שבועת הדיינים של מודה מקצת. צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה ש"פ. ולאו כל שבועות הדיינין קתני. אי נמי דשבועת הפקדון לאו בכלל שבועת הדיינין היא. דשם אחר יש לה ושבועת הפקדון מקריא. ושבועת הפקדון כוללת כל עסק שבועה שעל ידי פקדון. ושבועת ע"א נמי כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל שבועת הדיינים. ע"כ. וטעמא דשבועת עד א' לא בעי הודאה במקצת. ולא כפירת שתי כסף. מפרש בגמ' דף מ' דתניא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון. עד א' מחייבו שבועה. ושנים מחייבים בפרוטה דממונא הוא. הכי נמי עד א' מחייבו שבועה בטענת וכפירת פרוטה:
שבועת הדיינין. כתב הר"ב דנקיט חפצא בידיה. כדאשכחן באברהם דכי השביע לאליעזר אתפסיה בברית מילה שנאמר (בראשית כ"ד) שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך. גמ'. ותמהו התוס' דבשבועת העדות. ובטיו. ופקדון. כשהוא מושבע מפי אחרים דהוי דומיא דשבועת הדיינים. ליבעי בהו אנקוטי חפצא. ע"כ. ומ"ש הר"ב שבועת היסת. מפרש רש"י [שם ע"ב] לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו אם ה' הסיתך והוא פסוק בשמואל א' כ"ו ושם פירש"י כל הסתה לשון שומא. *) אמיטמינ"ש בלע"ז ע"כ. ומ"ש הר"ב והמחוייב שבועה מדבריהם וכו' זה לשון הרמב"ם והשבועה המחוייבת מדרבנן אע"פ שהיא נזכרת במשנה [כו']:
הטענה שתי כסף. וכתב הר"ב צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכן לשון רש"י ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בס"ד:
שתי כסף. פירש הר"ב שתי מעות כסף וכן פירש"י ומסיים דהא שתי לשון נקבה הוא. ע"כ. וטעמו של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף. מעה. כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב. (שמות כ"ב) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה. עשרין מעין. אין לך לחייב בפרות ממטבע [זו]. ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים. ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים. הר"ן. ועמ"ש לקמן ומ"ש במשנה ה':
הטענה שתי כסף. לשון הר"ב שאם היה מה שכפר לו פחות משתי כסף וכו'. וכן ל' הרמב"ם. ומסיים וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף. ע"כ. ורב הוא דאמר הכי בגמ' [דף ל"ט]. ופירש"י טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת הפרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה. ע"כ. והכי יליף מקרא דכתיב כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ואי איתא דלתחלת טענה אתא לא לכתוב כסף כלל. ואנא אמינא מה כלים שנים. אף כל שנים והוה ליה כסף נמי בהאי כללא. כסף דכתב רחמנא למה לי. אם אינו ענין לטענה. תנהו ענין לכפירה. ושמואל פליג וסבירה ליה דאיצטריך לכתוב כסף. דאי לא כתב לא הוה מצי למילף מכלים אלא שנים. אבל דבעינן דבר חשוב אימא לא ולחייב בכל מידי דטעין ליה תרי. ואפי' אינן שתי כסף. קמ"ל כסף. דבעינן דבר חשוב. ולגופיה לתחלת טענה צריך קרא. ולדידי' מתניתין הטענה שתי כסף. טענה עצמה שתי כסף. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה פחות משתי כסף. וכן ל' רש"י שלא באו לדקדק בפירוש הטענה ממש. וכן רש"י הביא אח"כ פלוגתא דרב ושמואל כלומר דבלשון הטענה פליגי רב ושמואל בפירושה אלא דהר"ב נסיב לפרש אליביה דרב משום דתנא ר' חייא לסייועיה לרב. וכן פירש הרמב"ם אליבא דרב. אבל במשנה ז' פרק ד' דב"מ העתיק הר"ב לשון רש"י שם. והוא אליביה דשמואל. כי לא פורש כלום בדברי הרמב"ם שם. אבל הראה מקום על פירושו דהכא. ובסמוך בבבא כיצד שתי כסף וכו' אכתוב עוד מזה בס"ד:
וההודאה בשוה פרוטה. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה היא כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. [בגמ' פרק ט' דב"ק דף ק"ז דעירוב פרשיות כתב כאן. וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים. שדי בפרשת אם כסף תלוה. ועמ"ש במשנה ו'] וכתב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ע"כ וכתב הר"ן וא"ת ולמה הוא נשבע הא קיי"ל שיעבודא דאורייתא. ומלוה על פה גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות [כמ"ש בסוף מסכת ב"ב] וכיון שכן הא דהודה הויא הודה בקרקעות ותנן בפרקין הודה בקרקעות וכפר בכלים פטור. תירצו בתוס' בשאין לו קרקע ומיהו הני מילי לדינא דאורייתא. אבל השתא דתקון רבנן דמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כדאיתא בפ"ק דקדושין [כמ"ש שם בסוף [מס'] ב"ב] אפי' מסהדי סהדי דאוזפיה ולא פרעיה. [כלומר שהוא אינו מודה מקצת ויש עדים על המקצת דקיי"ל דהוי כהודאת פיו מק"ו דבהודאתו לא מחייב בקנס] ויש לו קרקע ישבע על השאר. משום דלבתר תקנתא אין כאן שיעבוד קרקעות. עכ"ל הר"ן. ומ"ש בשם התוס' כבר כתבתי כן בשמם ברפ"ה ודאי נמי דמחל על השעבוד. ואלא קשיא מה שפירש הר"ב דבשבועות התורה יורדין לנכסיו. וצריך לדחוק דהיינו למטלטלין דוקא. אבל להר"ן ניחא דכיון דשל לקוחות לא משתעבדי אין להם דין שעבודא דאורייתא [*ועיין סברא זו בפ"ב דהוריות משנה ה' בדבור שהמלך וכו'] ולאו אדידהו קא משתבע. ולפיכך יורדין לנכסיו דאמרן הכל בכלל בין מטלטלין בין מקרקעי. והא לא תקשה דקודם תקנתא דרבנן לא שייך יורדין לנכסיו אקרקעות דהאי לישנא דאמרינן [דף מ"א] יורדין לנכסיו איכא בינייהו. בתר תקנתא אתמר דלמר בר רב אשי אמרי' הכי. ואין ה"נ דקודם תקנתא ליכא בינייהו למר בר רב אשי. אלא יורדין למטלטלין:
בשוה פרוטה. והיא חצי שעורה של כסף. לשון הר"ב בריש מסכת קדושין:
ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור. דכי הוא זה. משמע ממין הטענה:
כיצד שתי כסף יש לי בידך וכו' פטור. פירש הר"ב שאין ההודאה ממין הטענה וכו'. וכ"כ רש"י. ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמ' וס"ל דהאומר שתי כסף. דוקא אמר. ולא שוה. ולכך פטור. דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד. אמאי דסמיך ליה קאי. דאם אין ההודאה וכו'. אבל לרב שוה קאמר. וטעמא דחסרא ליה לטענתו דלא טעין שתי כסף ופרוטה. וכיצד ארישא קאי. דקתני הטענה שתי כסף וכו'. וקשיא להר"ב דמפרש ברישא אליבא דרב. והכא מפרש אליבא דשמואל וכן לרש"י נמי דמפרש ברישא שהוא פלוגתא דרב ושמואל. והכא מפרש אליבא דשמואל לבד. וראיתי להר"ן שכתב בשם הרשב"א שהוא אומר אע"ג דקיי"ל כוותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה. היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה דרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא [כלומר בפירושא דבבא זו דלשמואל דוקא טעין. ולא שוה. ולרב שוה קאמר] נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני. ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקיי"ל כרב בכפירת הטענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא. ופטור דרישא משום מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. וכי תימא כיון דקיי"ל כרב. אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לאחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא לה טענה. אלא ה"ל למתני דינר יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה פטור. איכא למימר אין הכי נמי. אלא משום דבעי למתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה חייב. ולאשמעינן דטענו חטין וכו' נקט נמי ברישא שתי כסף וההודאה בפרוטה. ואע"פ שאין זה נוח לי. לישנא דרש"י דייקא לי הכי. שפירשה למשנתינו אליבא דשמואל. עכ"ל. כלומר דהואיל ואע"ג דברישא כתב שהוא פלוגתא דרב ושמואל אפ"ה סתם ופי' בסיפא הכא אליבא דשמואל בלחוד. ש"מ דבסיפא פשיטא ליה דהלכה כשמואל. ובהכי ודאי מתישבין דברי הר"ב שבפירושו בכאן. דאע"ג דפירש ברישא כרב משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב. אפ"ה הכא בסיפא מפרש כשמואל אלא שעדיין קשיא לי מה שהקשיתי לעיל מפירושו דמשנה ז' פ"ד דב"מ ששם פירש גם לרישא דהכא כשמואל. ואילו הכא סתם לרישא כרב. דאדתנן התם הטענה שתי כסף. פירש שטענו שוה שתי מעות כסף יש לי בידך. וזה יודה לו מהם ש"פ ויכפור השאר. וזה ודאי כשמואל דרישא. *) מדמפרש שטענו שוה כלומר שכך טוען בהדיא. וכדמסקינן הכא אליבא דשמואל. דאי סתמא. דוקא קאמר. ולשונו של הר"ב שם. הוא ל' רש"י דהתם. ולפיכך קרוב אלי לומר דרש"י ס"ל גם ברישא כשמואל כדדייק לישניה בב"מ. ומש"ה מסיים פירושו בסיפא דהכא. כשמואל נמי. ולא תידוק מינה דמאן דס"ל כרב ברישא אפ"ה יפרש הסיפא כשמואל והואיל והרשב"א עצמו (ואי) [וכן כצ"ל] נמי הר"ן כתב שאין נוח לו לפרש כך. אלא דלישנא דרש"י דייקא ליה. הלכך כשר הדבר לפני יותר לפרש פירוש הנות ולתרץ דיוקא דברש"י דלא תידוק מיניה. והיינו טעמא דאף ברישא כשמואל ס"ל כמ"ש בב"מ ועוד יש לי לומר דלא תידוק מדברי רש"י אע"ג דלא ס"ל כשמואל משום דהא נקט ברישא דפלוגתא דרב ושמואל הוא ולרב א"צ פירוש בסיפא כלל דממילא רווחא שמעתתא דטעמא דחסרא ליה טענתא שכן הגמ' ניחא ליה לרב וקשיא ליה לשמואל משום דלרב פשיטא לן בטעמא דמתני'. דהא חסרא ליה טענתא. וגם הרמב"ם בפירושו שמפרש הרישא כרב. לא פירש בסיפא כלום משום דאין צריך לפירוש. והלכך נמי רש"י דמפרש כשמואל לאו בדוקא נקט הפירוש. אלא מדהתחיל לפרש ברישא כרב ושמואל מסיים פירוש הסיפא כשמואל. משום דאליביה צריך פירוש. אבל לרב א"צ פירוש. הלכך לא פירש אלא אליבא דשמואל. ולא משום דכשמואל דוקא ס"ל ומ"מ אע"ג דמהא דהכא ליכא למשמע מיניה דל' רש"י כמאן ס"ל מהא דב"מ ודאי מוכח דכשמואל ס"ל אף ברישא. וא"ת אמאי סבר כשמואל. והא תני ר' חייא לסיועיה לרב לא קשיא דהואיל ורב אשי מתרץ ברייתא אחת אליבא דשמואל ש"מ דסבירא ליה כוותיה. ורב אשי מרא דגמ' ובתראה הוא הלכך יש לפסוק כשמואל וכ"ש דבלאו הכי הלכה כשמואל בדיני ואע"ג דהר"ן מתרץ דלא תקשה על הפוסקים כרב מהא דרב אשי דמתרץ כשמואל וכתב דליכא למידק דמשום הכי סבירא ליה כשמואל שכן רגילות האמוראים לפרש ולתרץ אליבא דמאן אע"ג דלא ס"ל כוותיה לא קשיא על רש"י דאע"ג דמתורץ מאן דלא פסיק כשמואל. מ"מ ליכא לאקשוייא מאן דפסיק כוותיה מהא דרב אשי. כך נ"ל לשטת רש"י ואין עליו שום קושיא לא הכא מדידיה אדידיה ולא מבבא מציעא אדהכא אבל להר"ב אע"ג דפירושו דהכא יש ליישבו דלא תקשה מדידיה אדידיה. משום דכהרשב"א יכולין אנו לפרש בדבריו. מ"מ מפירושו דב"מ אפירושו ברישא דהכא ודאי דקשיא. דהתם מפרש כשמואל וכפירש"י והכא כרב וכפירוש הרמב"ם:
מפני שהוא כמשיב אבדה שהיה יכול להעיז פניו ולכפור. ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבדה שהוא פטור משבועה. כדתנן פרק ה' דגטין. רש"י:
(א) (על המשנה) הדיינין. הא דלא נקט נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון, נראה לי, משום דשבועת הדיינין היא עצמה שבועת הפקדון. ח"ל הר"מ, שדבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים או היסת בשקר, שיהא חייב משום שבועת הפקדון:
(ב) (על הברטנורא) רש"י. פירוש לפירושו, שאע"פ ששבועת הפקדון הוא בטוען נאנסו או נאבדו או נגנבו, וכן שבועת ע"א שבועת הדיינין נמי היא, הכי קתני, שבועת הדיינין של מודה במקצת צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. ולאו כל ששבועת הדיינין קתני. א"נ, דשבועת הפקדון לאו דדיינין היא דשם אחר יש לה. וכן שבועת ע"א כיון דלא נכתבה בהדיא ליתא בכלל זה. הר"ן. וטעמא דעד אחד לא בעי שתי כסף, משום דכל ממון שב' מחייבין ממון עד אחד מחייבו שבועה:.!
(ג) (על הברטנורא)וטעמא מפורש בירושלמי, שאמרו סוף מטבע כסף מעה, כלומר כיון שאמרה תורה כסף, כדכתיב כי יתן כו' כסף כו' ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה, כדמתרגמינן עשרים גרה, עשרים מעין, אין לך לחייבו בפחות ממטבע זו. ומקשה, ותהא מעה. כלומר מנין לך שיהיו שנים. ומפרק, או כלים, מה כלים שנים, אף כסף שנים. הר"נ:
(ד) (על הברטנורא) ורב הוא דאמר הכי בגמרא. ופירש"י טענה דתנן במתניתין לאו אתחלת טענה קאי, אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חבירו לבד הודאת הפרוטה, דבעינן שתהא תחלת הטענה ב' כסף ופרוטה. ויליף ליה בגמרא, דכסף למה לי (והוה דרשינן אף כל שנים) אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה כו'. ונמצא שמה שכתב הר"ב בתחלת המשנה שלא תהא הטענה, לא בא לדקדק בפירוש הטענה ממש. ועתוי"ט:.! (ה)כדאשכחן באברהם דאתפסיה לאליעזר בברית מילה. גמרא. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) לשון שימה. ששמו חכמים עליו שבועה. כמו אם ה' הסיתך:
(ז) (על הברטנורא) אע"פ שהיא נזכרת במשנה. הר"מ:
(ח) (על המשנה) בש"פ. דמשנתינו בשבועת הדיינים ע"י הודאת מקצת הטענה. כדפירש הר"ב. ומסיים רש"י, שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה. (דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי הוא זה דכתיב בפרשת שומרים שדי אפרשת אם כסף תלוה) וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו, דהיינו שבועה. ועתוי"ט:
(ט) (על המשנה) פטור. דכי הוא זה משמע ממין הטענה:.! (י)ואליבא דשמואל מפרשינן הכי בגמרא, וס"ל דטענה דמתניתין בתחלת טענה, ולא בעינן ב' כסף ופרוטה, והכא שתי כסף דוקא אמר, ולא שוה, ולכך פטור, דמה שטענו לא הודה לו. וכיצד אמאי דסמיך ליה קאי, דאם אין ההודאה כו'. אבל לרב, שוה קאמר. וכיצד ארישא קאי. וקשיא להר"ב דמפרש לרישא אליבא דרב, והכא (ובב"מ פ"ד מ"ז) מפרש אליבא דשמואל. ועתוי"ט:
(יא) (על המשנה) כמשיב אבדה. שהיה יכול להעיז פניו ולכפור, ומדלא העיז הרי הוא כמשיב אבידה. רש"י:.
שבועת הדיינים: פ"ק דקדושין דף י"א ובפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) ובפ' יש בכור (בכורות ד' נ'.) ובירושלמי פ"ק דקדושין ד' נ"ח. וכתבו תוס' ז"ל הא דלא נקט שבועת הדיינים נוהגת באנשים ובנשים כדתנן לעיל גבי פקדון משום דמילתא דפשיטא היא ולעיל לא תני אלא דלא נימא נילף שבועת הפקדון משבועת העדות ע"כ. ודין שבועת הדיינים אפי' בכנוי בין מפי עצמו בין מפי הדיינים אם ענה אמן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א דהלכות שבועות. ולקמן בריש פ' כל הנשבעים כתבתי בשם הר"ן ז"ל שדעת הרמב"ם ז"ל שגם שבועות הנשבעים ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור ע"כ ושמא שגם זה כיון רש"י ז"ל למעט ונלע"ד דהא דקתני וההודאה בשוה פרוטה ולא קתני בפרוטה כדקתני בשתי כסף לרמוז לנו דכולה מתני' שוה קתני כותיה דרב ורמזו בפרוטה לאשמועינן דאפילו בפרוטה שייך שוה. בפי' רעז"ל צריך שלא תהא הטענה פחות משתי מעות כסף וכו'. אמר המלקט הרמב"ם ז"ל מפרש מתני' כותיה דרב דכפירת טענה בעינן שתי כסף שאם כפר מאשר תבעוהו פחות משוה כסף פטור וכן פסק גם בפ"ג דהלכות טוען ונטען. וכן חזר רעז"ל לפרש דבריו אחר זה בסמוך וכן נראה שצריך להגיה כאן בדברי רעז"ל צריך שלא תהא כפירת הטענה פחות משתי כסף אבל בפ' הזהב סי' ז' פי' רבינו עובדיה ז"ל הטענה שתי כסף וזה יודה לו מהם פרוטה וכדעת שמואל עיין עליו. אבל הרמב"ם ז"ל לא פירש שם מאומה והרא"ש ז"ל נמי הכי פירשה כרב וכיצד שתי כסף לי בידך וכולי' קאי ארישא כמו שאכתוב בסמוך בשמו בס"ד וז"ל הר"ן ז"ל והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף דהא שתי לשון נקבה הוא והן שליש דינר צורי דשש מעה כסף דינר וראיה לדבר מדתנן בפ' הזהב האונאה ד' כסף והטענה שתי כסף ותנן נמי האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח אלמא כי תנן אונאה ד' כסף במעין קאמר שיש מהן כ"ד בסלע ודכוותה הטענה שתי כסף שני מעים קאמר וטעמא של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהוא גרה כדמתרגמי' עשרים גרה עשרים מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה ובתר הכי מקשה ותהא מעה כלומר מנין לך שיהו שנים ומפרק או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ונמצאו שני מעין הוא שליש דינר דשש מעה כסף דינר שהן ששים וד' פרוטות שהרי מאה ותשעים ושתים פרוטות יש בדינר כדאיתא בפ"ק דקדושין והפרוטה פירשו הגאונים ז"ל שהוא משקל חצי חבא של כסף כלומר משקל חצי שעורה ונמצאו שני מעין משקל ל"ב שעורות הלכך לדידן דקיימא לן כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף כדאיתא בגמרא אינו חייב בשבועה של מודה במקצת עד שיכפור בל"ב שעורות של כסף ויודה בחצי שעורה דהיינו פרוטה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען עכ"ל ז"ל. ובגמ' אמר שמואל לא שנו דבעי טענת שתי כסף אלא אשבועה הבאה בטענת מלוה והודאת מקצת דלוה אבל שבועה בעדות עד אחד שהלוה כפר ועד אחד מחייבו שבועה אפי' לא טענו אלא פרוטה וכפר חייב הואיל ואם היו שנים היו מחייבין אותו ממון לפרוע דהא ש"פ ממונא הוא היחיד מחייבו שבועה. והכריח הר"ן ז"ל דאפילו בטענת שמא עד אחד מחייבו שבועה. והעלה הוא ז"ל ג"כ דאין שבועת השומרים ג"כ פחות משתי כסף ולענין נשבעין ונוטלין העלה הוא ז"ל דהויא בפחות משתי כסף שאם האמינוהו חכמים בשבועה במרובה כ"ש במועט וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ג דהלכות טוען ונטען. ולענין שבועת היסת כתב דמסתברא שאין מחייבין אותו בפחות משתי כסף כיון שאין בשבועה מן התורה בפחות משתי כסף אלא בעד אחד ומשום קרא דכתיב לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לשבועה אפילו על תביעת ש"פ דומיא דשני עדים שמחייבין אוחו ממון דהיינו שוה פרוטה ובירושלמי תני הטענה בש"א מעה כסף ובה"א שתי מעות כסף ע"כ:
ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור: דלא כר"ג דמתני' דבסמוך וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל ואם אין ההודאה מן הטענה פטור כיצד אמר לו שתי כסף לי בידך אין לך בידי פטור וכתב בכל הספרים ל"ג מלות אלא פרוטה:
כיצד שתי כסף: פי' הרא"ש ז"ל ומתני' דקתני כיצד שתי כסף יש לי בידך ארישא דמתני' קאי הטענה שתי כסף ולאו אמאי דסליק מיניה ע"כ. אמר המלקט מה שפי' רעז"ל אין לך בידי אלא פרוטה פטור שאין ההודאה ממין הטענה שזה טענו כסף וזה הודה לו נחשת ודוקא וכו' זהו פי' רש"י ז"ל וז"ל הר"ן ז"ל אע"פ שהיא ארוך ביותר אמר רב כפירת הטענה שתי כסף טענה דתנן במתני' לאו אתחלת טענה קאי אלא אכפירה שהוא כופר בטענת חברו לבד הודאת פרוטה דבעינן שתהא תחלת הטענה שתי כסף ופרוטה ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ופרכינן בגמרא עליה דשמואל ממתני' דתנן שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור מאי לאו משום דחסרה לה טענה ותיובתא דשמואל פי' משום דקס"ד דשוה כסף קטעין ליה והאי אמר ליה אין לך בידי אלא ש"פ דה"ל הודאה ממין הטענה ואפ"ה פטור משום דחסרה לה כפירת טענה משתי כסף ולפי זה כי תנן במתני' כיצד שתי כסף יש לך בידך וכו' ארישא דמתני' קאי דקתני הטענה שתי כסף דהיינו כפירת הטענה ואליבא דרב ומפרקינן אמר לך שמואל מי סברת שוה קתני דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו כלומר שזה טען כסף וזה הודה נחשת דליכא הודאה ממין הטענה וכיצד דקתני אמאי דסמיך ליה קאי דאם אין ההודאה ממין הטענה פטור ופרכינן תו אי הכי אימא סיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב אי אמרת בשלמא שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כלומר וה"נ כיון שטענו נחשת עם הכסף והודה לו באחד מהם חייב ה"נ מסתברא כלומר דמתני' דוקא קתני מדקתני סיפא ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור אא"ב דוקא קתני משום הכי פטור אלא אי אמרת שוה קתני אמאי פטור הא ליטרא טובא הוי כלומר ויש בו כדי כפירה והודאה אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב כלומר מרישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וטעמא משום דדוקא תנן ומה שטענו לא הודה לו הא טענו שוה והודה לו שוה חייב אע"ג דטענה קמייתא לא הוי אלא שתי כסף ומהדרינן אמר לך רב כולה מתני' שוה קתני וליטרא שאני דכיון דטענו משקל ודאי דוקא קתני אבל כל מטבעות דמתני' שוה קאמר שדרך מטבע לעשותו דמים לכל דבר תדע דקתני סיפא דינר זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא טריסית כלומר מעה קטנה ופונדיון חייב ואו או קתני שהכל מין מטבע אחד ואי א"ב שוה קתני מש"ה חייב אא"א דוקא קתני אמאי חייב כלומר דהא מה שטענו לא הודה לו ומפרקינן א"ר אלעזר הב"ע בטוענו דינר מטבעות והא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא דייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד ופי' רש"י ז"ל שתבעו דינר טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחשת ממין הטענה הוא דכולהו מטבע נינהו ודייקא נמי דקתני שהכל מין מטבע אחד אלמא טעמא דחיובא משום דכל מין מטבע אחד הוא ודוקא קתני אבל ר"ת ז"ל גריס בטוענו בדינר מטבעות כלומר טעין דינר זהב נתתי לך ליתן לי בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן לך מטבעות ויש בשוויו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה דקמ"ל דפרוטה איתה בכלל מטבעות שאמר לו ליקח ופרכינן ורב דבעי למימר שוה קתני היאך מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד דדייקא כותיה כשמואל ומהדרינן דה"ק שכל דין מטבע אחד הוא כלומר רישא דקתני שתי כסף ואמרינן דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב דדוקא הוא והדר תני דינר זהב דשוה הוא וקאמר שכל דין מטבע אחד הוא דבכולהו שוה קאמר ושאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין בכסף בין בזהב כך פי' הרמב"ן ז"ל. ואמרינן תו ור' אלעזר נימא מדסיפא כשמואל מפ' לה רישא נמי כשמואל ס"ל כלומר דכולה מתני' דוקא קתני ומש"ה תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי הוה טעין ליה שוה הוה מיחייב ואע"ג דתחלת טענתו שתי כסף ותו לא ומהדרינן לא סיפא דוקא כשמואל דקתני שהכל מין מטבע אתד כלומר ולישנא דייק בטענו בדינר מטבעות עסיקינין ומש"ה מתרץ לה כשמואל אבל רישא או כרב או כשמואל. ובתר הכי אמרינן ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור זו היא גרסת ר"ח ז"ל ועיקר דהכי מוכח בירושלמי והיינו טעמא דפטור משום דכיון דדוקא קא טעין ליה דקאמר זהב זהוב מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ודייקי' טעמא דא"ל זהב זהוב הא סתמא שוה משמע וע"כ רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור היינו משום דחסרה לה כפירה משתי כסף וקשיא לשמואל ומהדרינן אמר רב אשי ה"ק כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי כלומר דכי קתני דינר זהב זהוב לא שהתובע מפרש כך אלא ה"ק הטוען דינר זהב מסתמא זהוב קאמר והלה אומר אין לך בידי אלא דינר כסף פטור משום שמה שטענו לא הודה לו ואמרינן בתר הכי תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע יש לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור כלומר משום דכפירה שתי כסף בעינן וכרב כך היא הצעה של שמועה ושמעינן מינה דרב ושמואל בתרתי פליגי חדא דלרב צריכה שתהא הטענה שתי כסף ופרוטה והכפירה שתי כסף ולשמואל די לו שתהא הטענה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה לו אלא בפרוטה חייב ועוד דלרב הטוען את חברו דינר יש לי בידך שוה משמע ולא דינר דוקא וכן המשיב פרוטה יש לך בידי שוה פרוטה משמע וה"ל הודאה ממין הטענה חייב ולשמואל כל חד וחד דוקא קאמר ולא הוי הודאה ממין הטענה ופטור והיינו דאמרינן מי סברת שוה קתני דוקא קתני וכמו שפירשתיה. וליכא לפרושי דרב נמי מודה בטוען דינר סתם דדוקא קאמר ולא נחלקו אלא אי מתני' בטוען סתם או בטוען שוה דהא אקשינן עליה דשמואל מדקתני דינר זהב זהוב יש לי בידך הא סתמא שוה משמע כלומר לרב ניחא ואם איתא לרב נמי קשיא דהא אמרת דלרב נמי סתמא דוקא קאמר ועוד מדתנן שתי כסף יש לי בידך וקא מפרש רב שוה ב' כסף ואי בטוען בפירוש שוה עסיקינין הא סתמא דוקא היכא תני במתני' סתם ב' כסף יש לי בידך שאילו אמר באותו הלשון היה הדין בהפך לרב אלא ודאי בטוען סתם פליגי דרב סובר שוה קאמר ושמואל סובר דדוקא קאמר. ולענין הלכה בפלוגתייהו דרב ושמואל פסק הרב אלפסי ז"ל כרב דכפירת טענה שתי כסף מדתני ר' חייא לסיועיה וכי תימא אדרבא הלכתא כשמואל מדמתרץ רב אשי אליביה הך ברייתא דדינר זהב זהוב וכיון דכשמואל מתרץ לה משמע דכוותיה ס"ל וכדאמרינן בדר' אלעזר ור' אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ לה רישא נמי כשמואל ס"ל וכיון דרב אשי דבתרא הוא ס"ל כשמואל יש לנו לפסוק כמותו ליתא ואע"ג דרב אשי מתרץ כשמואל ליכא לאוכוחי דס"ל כותיה דאמוראי מתרצי אליבא דחד אמורא כי שמעי מאי דפרכי ליה אע"ג דלדידהו לא ס"ל כותיה ורב אשי דבתרא הוא ודאי שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל ומתרץ אליביה אע"ג דלא ס"ל כותיה אבל בדר' אלעזר דייקינן הכי משום דתלמידיה דר' יוחנן הוה ובארץ ישראל הוה גמיר ולא שמיע ליה מאי דפרכינן לשמואל בבבל ואפ"ה מתרץ סיפא כשמואל אלמא דכשמואל ס"ל וכיון דבפלוגתא דכפירה טענה קיימא לן כרב בפלוגתא דשוה ודוקא נמי קיימא לן כותיה דכהדדי תליין וכדכתיבנא הלכך ש"מ דהטוען את חברו בכך וכך דינרין יש לי בידך הלואה והלה אומר לא כי אלא פרוטה ואפי' אמר אין לך בידי אלא כך וכך שהלויתני חייב דשוה קטעין ליה והוי לה הודאה ממין הטענה מיהו ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נעשה דמים באחר הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בו אפילו לרב נמי מסתמא דוקא קאמר וכדאמרינן הכא אפילו לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשות דמים באחר וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קתבע וזו היא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא באותו מקום אבל במטבע של מלכים אחרים לא שאין דרכן של בני אדם לשום באותו מטבע הלכך דוקא קאמר ומ"מ היכא שהודה לו במטבע אע"ג דכל חד דוקא קאמר מפני שאותו מטבע אינו יוצא אעפ"כ לדברי רש"י ז"ל חייב שהוא סובר שכל מטבע טבועה מין א' וכמו שכתבתי למעלה בההוא דטוענו דינר מטבעות אבל לפי גרסת ר"ח ז"ל ופירושו אין הדין כן שאין לנו ראיה משם וכי אמרינן דשוה קאמר ה"מ באומר שתי כסף יש לי בידך הלואה לפי שההלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל בטוענו פקדון דוקא קא תבע דפקדון לא ניתן להוצאה אלא לחזרה בעינו כך כתב הרמב"ן ז"ל. ואינו נוח לי דמתני' סתמא קתני ואדרבה יש לי בידך טפי משמע פקדון והיכא דטענו דוקא והלה מודה לו שוה אין ההודאה ממין הטענה ופטור וברייתא דדינר זהב זהוב הכי מוכחא דהא התם הטוען אומר דוקא דאמר זהב זהוב והמודה משיב שוה דקאמר אין לך [בידי] אלא דינר כסף ולרב שוה קאמר וכדכתיבנא לעיל וקתני פטור ומיהו היכא דקא טעין מיניה שוה והלה מודה בדוקא חייב דיש בכלל תביעה הודאה וסיפא דמתני' הכי מוכחא דקתני כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב והא טענה דפירות דומיא דשוה היא ואיהו אודי בדוקא וקתני חייב. ויש לרשב"א ז"ל דרך אחרת שהוא אומר אע"ג דקיימא לן כותיה דרב בפלוגתא דכפירת טענה היינו משום דתני ר' חייא לסיועיה לרב אבל בפלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כותיה בדיני ולא תליא הא בהא דאע"ג דקיימא לן כרב בכפירת טענה אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכי תימא כיון דקיימא לן כרב אם איתא דדוקא קתני לא ה"ל למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרה לה טענה אלא ה"ל למיתני דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודאה בפרוטה ואע"פ שאין זה נוח לי לישניה דרש"י ז"ל דייקא לי הכי שפרשה למשנתנו אליבא דשמואל. וכתב עוד דאפילו לרב נמי כי אמרינן דשוה קאמר דוקא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו הלכך איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם דוקא אלא שוה אבל בנותן לעולם דוקא הוא אומר וראיה לדבר מדתנן בפ"ק דגיטין תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאתר מיתה וכו' עד אלו דבריו ז"ל. ולפי הטעם שהוא ז"ל אומר דדוקא בהלואה אמרינן שוה לפי שאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש. נראה שהוא ז"ל סובר דתובע פקדון דינו כנותן דדוקא קאמר ואין זה נוח לי משום דמתני' סתמא מתנייא ולא משמע דבהלואה בלחוד היא ולא פקדון וכמו שכתבתי למעלה לפיכך אני אומר דבין במלוה בין בפקדון שוה קאמר ואע"פ שאין הדין כן בנותן וטעמא דמילתא דמסתמא טוען תובע באותו ענין אשר יתחייב בו הנתבע שבועה וכבר כתבתי למעלה דתובע שוה אפילו נתבע משיב דוקא חייב שבועה אבל אם תובע אומר דוקא אע"פ שהנתבע משיב שוה פטור ומש"ה אמרינן דתובע בין בפקדון בין במלוה לעולם שוה קאמר כדי שיתחייב נתבע באיזה דבר שיודה מה שאין לומר כן בנותן עכ"ל הר"ן ז"ל:
מנה לי בידך: פ"ק דבבא מציעא דף ה':
פטור: פי' משבועת התורה ומכל מקום משביעין אותו שבועת היסת רצה לומר מתקנת רב נחמן רמו עליה שבועה כדי להסיתו אולי יודה:
מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב: מילתא דפשיטא היא ונראה דלא תנייה אלא אגב דבעי למיתני מנה לאבא בידך דאית בה רבותא דאשמעינן דפטור מפני שהוא משיב אבידה א"נ אשמעינן דלא שייך לומר השבת אבידה על טענת ודאי אע"פ שהיה יכול לטעון אין לך בידי או אין לאביך בידי כשטוען הבן טענת ודאי אלא דינר אחד בלבד אשמועינן דלא חשיב משיב אבידה על השאר שהודה וחייב שבועה מן התורה:
מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים וכו': פטור פי' אף משבועת היסת לפי שאין היסת על טענת שמא ואיתא בירושלמי פ' הניזקין וק"ק אמאי תני כמשיב אבידה בכא"ף דהא משיב אבידה גמור הוא וביד רפ"א דהלכות טוען ונטען וסי' ג' ורפ"ג וסי' ג' ובפ"ד סי' ה' ובטור חושן משפט סי' פ"ז וסי' פ"ח:
יכין
שבועת הדיינין: כך נקראת שבועת מודה במקצת, משום שהדיינין משביעין אותה. ואתא לאפוקי שבועת בטוי ועדות ופקדון, דתנינן בפרקי דלעיל, דכולן לא חייבוהו הדיינין לשבע, רק הוא נשבע אותה מעצמו. ואע"ג דשבועת שומר כשטוען נאנסה, וכ"כ שבועה שמחייבו ע"א, ג"כ הדיינין מחייבין אותה, ואפ"ה א"צ כפירת ב' כסף וגם א"צ הודאה כלל [כלקמן סי' ב']. נ"ל דאפ"ה לא קרי שבועת הדיינין רק לשבועת מודה במקצת, דבכולן לא כתיב בפירוש ונקרב בעה"ב אל אלהים, והיינו דיינין, רק במודה במקצת:
וההודאה בשוה פרוטה: ה"ק אימתי הדיינין מחייבין שבועה למודה במקצת, דוקא כשהטענה שכופר בה הנתבע, היא לא פחות מב' מעין, מלבר ההודאה שמודה בה, שצריכה להיות שוה פרוטה. וכך הוא הדין בשבועת המשנה שצריכה כפירת ב' מעין [ועיין ריש פרק דלקמן]. אבל שבועה דאוריי' שמחוייב השומר לשבע כשטוען נאנסו [עי' הקדמת פ"ג דב"מ], וכ"כ שבועה דאורייתא של כופר הכל ועד א' מכחישו, וכ"כ כל שבועת היסת שתקנו רבנן בזמן האמוראים לכל כופר הכל, לכל אלו סגי בכפירת פרוטה וא"צ הודאה כלל. וי"א דשבועת שומרים צריך כפירת ב' כסף [ח"מ פ"ח ד' ה' ו']. אמנם אפילו מודה במקצת דוקא בטענו מעות או פירות שהלוה לו. אבל בטענו דבר מסויים שהשאיל לו להחזיר לו בעינא, אפילו בטוענו ב' מחטין והודה בא' וכפר בא', חייב שבועה דאורייתא [שם ס"ב]:
ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור: מיהו בטענו שוה ק' דינרין לי בידך, והודה לו כלי זה דוקא, הו"ל הודאה ממין הטענה. אבל בטענו כלי זה דוקא, והודה לו שוה נ' לך בידי, אין זה ממין הטענה [ח"מ פ"ח ח']:
כיצד: ארישא קאי, דקאמר דצריך טענה ב' כסף, והרי איכא לאסתפוקי אי ר"ל דכל הטענה סגי בשתהיה ב' כסף, או ר"ל דמה שטוענו יותר ממה שהודה הלה, יהיה ב' כסף, להכי שואל התנא כיצד:
אין לך בידי אלא פרוטה פטור: משבועה דאורייתא, מדלא כפר רק ב' כסף פחות פרוטה. ואי"ל הרי בלא זה פטור. מדטענו כסף והודה לו פרוטה נחושת, ואין ההודאה ממין הטענה, י"ל כל הטוען מעות היוצא בהוצאה, ואינו אומר ממטבע פלונית דוקא, הו"ל כטענו שוה [ח"מ פ"ח ט' י']. וי"א דדוקא בטוענו הלואה, אבל בטוענו פקדון, אפילו טוענה מעות, דוקא קאמר [שם ס"י]:
חייב: נ"ל דאף דכבר בבבא דב' כסף ופרוטה שמעינן לעיל דינא במודה במקצת קמ"ל הכא אף דאית ליה מגו שהיה מודה לו פחות מזה, ואפ"ה מדטענו מנה הוה מודה במקצת גמור, ולא היה מעיז לגמרי, אפ"ה חייב. והיינו דקאמר בתר הכי מנה לאבא וכו', משום דבהך מגו פטור משבועה, מדיכול להעיז:
אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור: אפילו משבועת היסת. אבל מקבל בחרם שהאמת כדבריו:
מפני שהוא כמשיב אבידה: דמיירי שהבן טוען כמדומה שק' לאבא בידך, ומדיכול שכנגדו להעיז לכפור הכל. הו"ל שפיר כמשיב אבידה שפטור אפילו מהיסת [כפ"ה דגיטין]. אבל בטוען הבן ברי, חייב שכנגדו שבועה דאורייתא [ח"מ ע"ה כ']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת