משנה שבועות ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ג · משנה ד | >>
שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלים שאינן ראויין לאכילה ושתה משקין שאינן ראויין לשתיה, פטור.
שבועה שלא אוכל, ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, חייב.
רבי שמעון פוטר.
אמר, קונם אשתי נהנית לי ו אם אכלתי היום, והוא אכל ז נבלות וטרפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה.
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל,
- וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה,
- וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה,
- פָּטוּר.
- שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אוֹכַל,
- וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת,
- שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים,
- חַיָּב.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר.
- אָמַר: קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיוֹם,
- וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים ורְמָשִׂים,
- הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:
שבועה שלא אוכל -
- ואכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויים לשתיה - פטור.
- שבועה שלא אוכל -
- ואכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - חייב.
- ורבי שמעון - פוטר.
- אמר: קונם אשתי נהנית לי, אם אכלתי היום -
- והוא שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים - הרי אשתו אסורה.
הוא כשכלל דברים המותרים עם דברים האסורין, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטרפות ושקצים.
ורבי שמעון פוטר, לפי שאינו סובר איסור כולל.
ואין הלכה כרבי שמעון:
ואכל נבילות חייב - דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו ה:
ר' שמעון פוטר - דמושבע ועומד הוא עליהם. ופלוגתא דר' שמעון ותנא קמא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, כגון באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. ת"ק סבר מגו דחיילא שבועה אשחוטות חיילא נמי אטריפות. דאיסור חל על איסור באיסור כולל. ור' שמעון סבר אין איסור חל על איסור באיסור כולל. ואין הלכה כר' שמעון:
אשתו אסורה - שהרי אכל אוכלים. ואפילו לר' שמעון. דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו, אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור:
ואכל נבלות וכו'. כתב הר"ב דראויין לאכילה הן. אי לאו דרחמנא אסרינהו. וכ"כ רש"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו הוו ראויין לאכילה הלכך יש כאן מקום חיוב וכדמסיק לקמן. דהיינו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים. כך נראה לי לפרש כדי דלא תקשה לן דר"ב אדר"ב דלכאורה דבריו הראשונים הם אליבא דמסקנא כפירש"י וגירסתו דמסקינן בגמ' [דף כ"ד] אלא כדרבא וכו' וחייב אפי' בלא כולל בהדיא כיון דנשבע סתם שלא יאכל הרי כולל דברים המותרים ואסורים וכו'. ומאי דכתב הר"ב הכא דבכולל בהדיא הוא כגירס' הרי"ף והרמב"ם פ"ה מה"ש דגרס משכחת לה וכו' ואין להאריך:
רבי שמעון פוטר. כתב הר"ב דלית ליה אסור כולל. ועמ"ש בספ"ה דכריתות [ד"ה רש"א]:
קונם אשתי נהנית לי. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה. כמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' במשנה ב' פ"ג דנדרים וע"ש בפי' הר"ב דרפ"ב:
והוא אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה דאל"כ הוי נדר שגגה. ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ"ג דנדרים במשנה ב':
(ה) (על הברטנורא) רש"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו היו ראוין לאכילה, הלכך יש כאן מקום חיוב, וכדמסיק לקמן דהיינו בכולל כו'. ועתוי"ט:
(ו) (על המשנה) קונם כו'. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה:
(ז) (על המשנה) אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה, דאל"כ הויא נדר שגגה, ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ"ג דנדרים מ"ב:
שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין וכו': ירושלמי ר"פ יום הכפורים:
שאינם ראויין לאכילה: כגון עפר ובגמרא מוכח דאף נבלות וטרפות בכלל פטור שלא נתכוון אלא לדברים הראויין לאכילה ובין רישא דאכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ובין סיפא דאכל נבלות מוקי לה בגמרא כשאמר שבועה שלא אוכל סתם וכיון דבסיפא כלל בסתמו דברים המותרין והאסורין משכחת לה לאו והן לאו ע"י כולל כדפי' רעז"ל והן משכחת לה דהא אוכל סתם [קאמר] ומקיים שבועתו בדברים המותרים ואם לא אכל חייב הכי מתרץ בגמרא למתני' אליבא דרב ושמואל ור' יוחנן דמוקמי פלוגתייהו באיסור כולל כפי גרסת רש"י ז"ל ונראה שגם ר"י בעל התוס' ז"ל ס"ל כגרסת רש"י ז"ל ע"ש בתוס'. וריש לקיש אמר אי אתה מוצא שיתחייב לת"ק אלא אי במפרש שלא אוכל חצי שיעור ואליבא דרבנן דבסתם פליגי אר' עקיבא ובמפרש מודו אי נמי בסתם ואליבא דר' עקיבא דאמר בריש פירקין הנשבע לא אוכל סתם דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ומהכא ילפינן בגמרא דף כ"ב ע"א דר' עקיבא בעלמא בשאר אסורין של תורה כרבנן ס"ל דבכל שהוא ליכא מלקות דאי ס"ד דכר"ש ס"ל בעלמא דכל שהוא למכות א"כ מושבע ועומד מהר סיני הוא אפי' לכל שהוא אלא לאו ש"מ דבעלמא כרבנן ס"ל לר' עקיבא ש"מ ופי' רש"י ז"ל שם חייב קרבן שבועה ונלע"ד דלאו למעוטי ממלקות אם היה מזיד אלא למעוטי שאינו נקרא שבועת שוא לפוטרו בשוגג מכלום ור"ש פוטרו מכלום בין ממלקות במזיד בין מקרבן בשוגג דלא הוי לא שבועת בטוי ולא שבועת שוא כך נלע"ד. וראיתי להעתיק הנה פי' הר"ן ז"ל וגרסתו וז"ל בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שנשבע שלא יאכל נבלות ושחיטות ופרכינן עלה בגמרא בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה כלומר דבפירקין מוכחינן שאינו חייב קרבן שבועה אלא במידי דאית ביה לאו והן והכא לאו משכחינן ביה בכולל בשב ואל תעשה דהכי מוכח בירושלמי דקאמר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וכתבו הרב אלפסי ז"ל בפירקין אפ"ה דוקא בשב ואל תעשה כי התם אבל לעבור על המצוה בקום עשה ודאי לא חייל ומפרקינן משכחת לה בהן כדרבא שאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומר משכחת לה בסתם כלומר שאמר שבועה שאוכל סתם דנבלות בכלל לענין שאם אכל נבלות פטור וכיון דמשכחת לה בהן סתם מיני אע"ג דשבועה דלאו אינו אלא בלאו מפורש כדאוקימנא לה למתני' במפרש דוקא וכי תימא וכי נשבע שאוכל סתם כי אוכל נבלות אמאי פטור והא כיון דאמרינן ברישא בנשבע שלא יאכל סתם שאם אכל נבלות פטור אלמא אין נבלות בכלל אכילה וכיון שכן בנשבע שאוכל ואכל נבלות הוה לן למימר חייב לפי שאין נבלות בכלל שבועות ולא משכחת לה בהן ולפרוקי הך קושיא אמר משכחת לה כדרבא כלומר ל"ד מי שנשבע שיאכל למי שנשבע שלא יאכל שמי שנשבע שלא יאכל מסתמא אמרינן שלא נתכוון אלא על דברים הראויין דדברים שלא היו ראויין לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו ומש"ה אמרינן ברישא דמתני' הנשבע שלא יאכל סתם ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה שהנבלות בכלל פטור אבל כי נשבע שיאכל מסתמא מסיק אדעתיה דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה הלכך נבלות בכלל ומש"ה משכחת לה בהן דה"ק רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור אלמא דברים שאינם ראויין בכלל שבועה שאוכל הן ויצא ואע"פ שאינם בכלל שבועה שלא יאכל דהא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה פטור עכ"ל ז"ל תלויה גרסתו זו ופירושו עם הגרסא השנייה שהבאתי בשמו ובשם הרא"ש ז"ל. וביד בפ"ה דהלכות שבועות סי' ה' עד סוף סי' י"ב ובטור יו"ד סי' רל"ח. והקשה הר"ר אליעזר ארחא נר"ו אמאי הדר תני שבועה שלא אוכל ואכל נבלות כיון דקאי ארישא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינם ראויין וכו' ה"ל למיתני אבל אם אכל נבלות וטרפות וכו' דהיינו דברישא מוסכם לפיטור ובמציעתא פלוגתא ובסיפא מוסכם לחיוב ודקדוק יפה הוא ותירץ הוא יצ"ו דאי לא הדר תנא שבועה שלא אוכל ה"א דמאי דקתני אכל נבלות וטרפות וכו' ר"ל שאחר שאכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה אכל גם כן נבלות וכו' וחייב דקאמר ת"ק חייב אף על דברים שאינם ראויין לאכילה דהיינו עפר ור"ש פוטר אשתיהן ודוחק הוא. ובירושלמי דפירקין ודפ' שני דמס' מעשר שני רוצה להוכיח מכאן דשתייה בכלל אכילה דקתני ברישא שבועה שלא אוכל והדר קתני ואכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה ושתה משקין שיאינם ראויין לשתייה ודחי ליה הניחא לדידן דתנינן ברישא שבועה שלא אוכל לחוד ברם כרבי דו אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אין הוכחה. וגם בגמרא דפירקין בעי רב אשי למידק הכי ממתני' ודחי דילמא דאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אשתה:
שבועה שלא אוכל ואכל נבלות. וכו': בפירקין דף כ"א ובדף כ"ב קודם מקומה ובר"פ יום הכפורים ותוס' פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ובירושלמי פ"ק דנזיר. ובתוספתא גרסי' שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין כגון פגול נותר וטמא פטור ור"ש מחייב וכתבו בתוס' דהיינו בעל כרחך בשאינם סרוחים מדמחייב ר"ש לפי שלא חלה שבועה עליה ע"י כולל עכ"ל התוס' אבל בתוספתא ר"פ שני דשבועות הגרסא שם בגוונא אחרינא ונראה ששם הוא שנפל טעות:
אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום וכו': יש לתמוה דכיון דמיירי עד השתא בלשון שבועה אמאי שבקיה ללישניה ונקט השתא בלשון קונם וה"מ למיתני הכא נמי הכי אמר שבועה שלא אכלתי והוא אכל נבלות וטרפות וכו' חייב וכלשון דנקט בירושלמי שהעתקתי לעיל בריש פירקין. ונלע"ד משום דאי הוה תני הכי לא הוה אתיא מתני' אלא אליבא דר' עקיבא דמחייב בין לשעבר בין לעתיד להכי שינה ותנא דאמר בלשון קונם לאשמועינן דבכי ה"ג בהאי לישנא כמו שמודה ר"ש לרבנן אפילו כשאמר בלשון שבועה מודה ג"כ ר' ישמעאל לר' עקיבא דאפילו בלשעבר חייב כשאמר השבועה או הקונם בלשון עתיד אע"פ שהתנאי בלשון עבר ובזה יתיישב סמיכות פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא דבמתני' דבסמוך אהאי בבא כנלע"ד. ומצאתי ביד פ"ד סי' ו' שדימה אם אכל אוכלין שאינם ראויין לאכילה אאכל נבלות וטרפות והשווה אותם וז"ל שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינם ראויין לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתם שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל וקרה מקרה ואכלן אינה אכילה כמו שבארנו ע"כ:
יכין
ואכל אוכלים שאינן ראוין לאכילה: או שתה וכו':
פטור: דלא התכוון רק לראויין. [ונ"ל דלהכי לא נקט באמר שבועה שאוכל ואכל שאינו ראויין פטור. די"ל דבכה"ג פשיטא דפטור. דוודאי התכוון כשנשבע, למפטר נפשיה משבועתו בכל מה שיאכל. ומה"ט בסיפא נקט שלא אוכל ואכל נבילה, דבאמר שאוכל, ואכל נבילה פטור לכ"ע *), דכ"ש הוא מעפר, דנבילות ראויין מצ"ע]:
חייב: מדראויין לאכילה מצ"ע. ודוקא בכולל, שאמר שבועה שלא אוכל נבילות וכשירות, דאל"כ אין איסור חל על איסור:
רבי שמעון פוטר: דס"ל דאפילו בכולל לא חל איסור על איסור:
אמר קונם אשתי נהנית לי: ר"ל שלא אהנה ממנה. דאי בשלא תהנה ממני, לא חל שבועתו דמשועבד לה [והיה חייב רק משום שבועת שוא]. אם לא שפירש שאוסר אותה רק בהנאה שממני שאינו משועבד לה:
והוא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים: וידע זה בשעת שבועה, דאל"כ נדרי שגגות הוא:
הרי אשתו אסורה: ואפילו לר"ש לעיל, דעכ"פ בתנאי חל שבועה על דבר מצוה. [ונ"ל דנקט הך תנאי דאיסור אשתו, לרבותא, דלא נימא מדאסר אשתו עליו וודאי אין כוונתו על הנבילות. ומה"ט נמי לא נקט בלאו כברישא, קונס אשתי וכו' אם לא אכלתי, ואכל נבילות אשתו מותרת. דרק אשתו אסורה קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי להבא כברישא. משום דממ"נ אי באמר קונם אשתי וכו' אם לא אוכל (נבילות) ואכל אח"כ נבילות פשיטא דאשתו מותרת דכיון דהו"ל כנשבע שיאכל כשאכל אח"כ נבילות אמרינן דנתכוון לקיים שבועתו, וכלעיל סי' י"ג. וכ"ש הכא דאמרינן שנתכוון לקיים שבועתו כדי שלא תאסר אשתו עליו. ואי באמר קונם אשתי וכו' אם אוכל (נבילות), דהו"ל כנשבע שלא יאכל. בכה"ג ג"כ באכל אח"כ נבילות אשתו מותרת, דלא גרע מנשבע להדיא שלא יאכל (ואכל) נבילות. דבלא כלל פטור [ועי' ש"ס דכ"ד רע"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת