תפארת ישראל על שבועות ג

משנה שבועות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שבועות שתים שהן ארבע: כיצד:

שבועה שאוכל ושלא אוכל: הנך ב' כתיבי בפירוש, דכתיב להרע או להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי: הנך ב' הוסיפו ממדרש חכמים:

דברי רבי עקיבא: דחייב קרבן בשוגג ומלקות במזיד. דס"ל דבלשון בני אדם אכילה משמע כל שהוא:

שזה חייב: דס"ל לחכמים אף דבשבועות ונדרים הולכין אחר לשון בני אדם, אפ"ה אין כוונתו לאסור על עצמו יותר משיעור איסור תורה. [עוד נ"ל דס"ל דדוקא כשמשמעות לשון בנ"א רק בחדא גוונא, הולכין אחריו בנדרים. משא"כ הכא, בלשון בנ"א משמע אכילה כראוי כלשון תורה, ומשמע נמי טעימה פורתא, להכי הולכין אחר לשון תורה [ועיין ברמל"מ פ"ד משבועות ה"א ד"ה ודע, דהיכא דלשון תורה סותר ללשון בני אדם, אי הולכין בנדרים אחר לשון בנ"א או לא]. ואילה"ק הרי גם באיסור תורה באכל בריה חייב בכל שהוא. וגם בשבועות בפירוש שלא יאכל כ"ש, חייב. ובנדר מדבר. אפילו בסתם א"צ כזית, מדלא הזכיר לשון אכילה. והרי בהנך אפילו רבנן מודו דדינן בכ"ש. י"ל התם ה"ט, בריה תורה אחשבה. ובפירוש כ"ש בשבועתו, איהו אחשבה. ובנדר סתם אע"ג דאינו אכילה, הנאה מיהא הוה. והרי אסר ע"ע הנאתו. ומה"ט אף בקרבן מעילה נמי חייב בנהנה כ"ש. דהתם נמי לאו משום אכילה חייב, רק משום דנהנה, וסגי בנהנה בשוה פרוטה]:

אמר להן רבי עקיבא וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן: ר"ל מדבר שלא חטא בדיבורו לא מצינו שיביא קרבן. על כרחך דהכא רק משום ביטול דבורו חייב. ה"נ מדדעתו לאסור עצמו כ"ש הרי ביטל דיבורו, [אבל מדבר וחוטא אשכחנא טובא שמביאין קרבן. כשבועות העדות, דנמי מביא קרבן בשביל דיבורו. וכ"כ מגדף לר"ע לשטתיה [כריתות ד"ג א'] נמי מביא קרבן על דבורו]:

אינו חייב אלא אחת: אף דשתיה בכלל אכילה, אפ"ה חייב רק א', דהו"ל כאכל ואכל בהעלם א' [ומה"ט לא הוה תנא מצי למנקט שבועה שאוכל, ושתה דפטור. או שבועה שלא אוכל ושתה חייב. י"ל דהרי בהא לא הוה קמ"ל רק דשתיה בכלל אכילה, והרי זה פשוט מסברא ומקרא [כש"ס]. רק רצה לאשמעינן, דאע"ג דעכ"פ אכילה ושתיה ב' מיני אכילה הם, אפ"ה לא מחשב רק כאכל ואכל, דחייב רק א'. והא דלא נקט לשעבר, שבועה שלא אכלתי, ואכל ושתה חייב רק אחת. י"ל דנקט מלתא שמפורש בקרא, כמו שתרצנו בבבא דלעיל [בועז ב'] בד"ה ולכאורה וכו'. או י"ל דמדאכל ושתה והדר נשבע שלא אכל, ש"מ דלא אחשביה בשעת שבועה לשתיה כאכילה, ופשיטא דאינו חייב רק אחת]:

ואכל ושתה חייב שתים: אף דכשאמר שלא אוכל כבר אתסר בשתיה, ואיך חל אח"כ שלח אשתה, הרי אין שבועה חל על שבועה. י"ל דמדאמר אח"כ בפירוש שלא אשתה, הוכיח סופו על תחלתו, וגלי דעתיה דאכילה גרידתא קאמר ברישא:

משנה ב

אינו חייב אלא אחת: נ"ל דה"ה באמר שלא אוכל מינים הרבה חייב רק אחת דהרי בש"ס דייק בסיפא מדקאמר פת פת ל"ל:

חייב על כל אחת ואחת: דמדקאמר פת פת על כל מין ומין, ש"מ לחלק, דאי כוונתו לאסור עליו כל המינים הללו, הול"ל פת חיטין, וכן של שעורים, וכן של כוסמין. ואף דגם בכה"ג רק ספיקא הוא, ודלמא כוונתו לחלק, וספיקא דאורייתא לחומרא. י"ל דעכ"פ השתא ספיקא הוה, ואסור להביא קרבן על כל א' מחשש חולין לעזרה:

משנה ג

חייב על כל אחת ואחת: קמ"ל הך בבא. מדמיירי שהפצירו בו שישתה כולם, ומדהול"ל שבועה שלא אשתה, ותו לא' ומדפירש כל א', ש"מ דכוונתו לחלק:

משנה ד

ואכל אוכלים שאינן ראוין לאכילה: או שתה וכו':

פטור: דלא התכוון רק לראויין. [ונ"ל דלהכי לא נקט באמר שבועה שאוכל ואכל שאינו ראויין פטור. די"ל דבכה"ג פשיטא דפטור. דוודאי התכוון כשנשבע, למפטר נפשיה משבועתו בכל מה שיאכל. ומה"ט בסיפא נקט שלא אוכל ואכל נבילה, דבאמר שאוכל, ואכל נבילה פטור לכ"ע *), דכ"ש הוא מעפר, דנבילות ראויין מצ"ע]:

חייב: מדראויין לאכילה מצ"ע. ודוקא בכולל, שאמר שבועה שלא אוכל נבילות וכשירות, דאל"כ אין איסור חל על איסור:

רבי שמעון פוטר: דס"ל דאפילו בכולל לא חל איסור על איסור:

אמר קונם אשתי נהנית לי: ר"ל שלא אהנה ממנה. דאי בשלא תהנה ממני, לא חל שבועתו דמשועבד לה [והיה חייב רק משום שבועת שוא]. אם לא שפירש שאוסר אותה רק בהנאה שממני שאינו משועבד לה:

והוא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים: וידע זה בשעת שבועה, דאל"כ נדרי שגגות הוא:

הרי אשתו אסורה: ואפילו לר"ש לעיל, דעכ"פ בתנאי חל שבועה על דבר מצוה. [ונ"ל דנקט הך תנאי דאיסור אשתו, לרבותא, דלא נימא מדאסר אשתו עליו וודאי אין כוונתו על הנבילות. ומה"ט נמי לא נקט בלאו כברישא, קונס אשתי וכו' אם לא אכלתי, ואכל נבילות אשתו מותרת. דרק אשתו אסורה קמ"ל. ומה"ט לא נקט נמי להבא כברישא. משום דממ"נ אי באמר קונם אשתי וכו' אם לא אוכל (נבילות) ואכל אח"כ נבילות פשיטא דאשתו מותרת דכיון דהו"ל כנשבע שיאכל כשאכל אח"כ נבילות אמרינן דנתכוון לקיים שבועתו, וכלעיל סי' י"ג. וכ"ש הכא דאמרינן שנתכוון לקיים שבועתו כדי שלא תאסר אשתו עליו. ואי באמר קונם אשתי וכו' אם אוכל (נבילות), דהו"ל כנשבע שלא יאכל. בכה"ג ג"כ באכל אח"כ נבילות אשתו מותרת, דלא גרע מנשבע להדיא שלא יאכל (ואכל) נבילות. דבלא כלל פטור [ועי' ש"ס דכ"ד רע"ב]:

משנה ה

אחד דברים של עצמו: כאוכל ולא אוכל:

ואחד דברים של אחרים: כדמפרש ואזיל, שאתן לפלוני וכו':

ואחד דברים שאין בהם ממש: כדמפרש ואזיל שאישן וכו':

ושלא אתן: היינו דברים של אחרים אבל יש בהן ממש. ולאו בצדקה לעני מיירי, דהרי מושבע ועומד בתורה. רק מיירי במתנה לעשיר:

ושלא אישן: היינו דבר שאין בו ממש והן של עצמו. ולא אמרינן דכוונתו שלא יישן לעולם, ולא חייל כלל, מדהו"ל שבועת שוא, רק תלינן לחומרא דנתכוון שלא יישן כל זמן שאפשר להתקיים בלי שינה:

ושלא אזרוק: היינו נמי שבועת אין בו ממש, דזריקת צרור מילי דכדי הוא. מיהו כל זה בחדא לריעותא וחדא לטיבותא כאתן לפלוני, או שאישן. אבל בב' לריעותא כגון שזרק פלוני או שישן פלוני, שהוא של אחרים וגם אין בו ממש, פליגי בגמרא וקייל"ן דנמי חייב:

להרע או להטיב: דפליג אמתניתין דריש מכילתן דתני ב' שהן ד':

אמר לו מרבוי הכתוב: מדכתיב נפש כי תשבע וגו', כלל. להרע או להיטיב. פרט. לכל אשר יבטא, כלל. הו"ל יחד כלל ופרט וכלל, דמרבה כל דבר שהוא להבא כעין הפרט:

ריבה הכתוב לכך: דס"ל דבכל התורה דרשינן כל כלל ופרט וכלל, בדרך ריבוי מיעוט וריבוי, דמרבה הכל, אף מה דלא דמי לפרט [ועי' רש"י סוכה ד"נ ע"ב החילוק שבין כלל ופרט וכלל לריבוי מיעוט וריבוי]. ולהכי מרבינן הכא שבועה דלעבר. ואהני מיעט, למעט רק היותר פחות שאפשר, והיינו בנשבע לבטל המצוה:

משנה ו

נשבע לבטל את המצוה: בין עשה או לא תעשה:

ולא ביטל פטור: משבועת בטוי. אבל חייב מלקות מיד כשנשבע, משום שוא:

ולא קיים פטור: פטור לגמרי, דאפילו משום שוא לא לקי. דאף דלא חלה שבועה, אפ"ה מצוה לזרוזי נפשיה בשבועה [י"ד ר"ג ו']:

שהיה בדין שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא: דס"ל חייב לקמן:

שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור: גם לדידך, ור"ל מדכתיב להרע או להיטיב, הוקשו אהדדי, דבמה שזה מדבר זה מדבר. וא"כ אי קרא במצוה נמי מיירי, צריך שיהיו שניהן שוין הלאו וההן בג' דברים, בענייני הגוף ובענייני הנפש, ובאופן המצוה. וזה א"א. דאי הרעה דקרא מיירי שנשבע לבטל מצוה דהיינו שנשבע שלא יאכל מצה בפסח, דהו"ל רעה לגוף ולנפש, א"כ הטבה נמי מיירי כך שנשבע שיאכל מצה, דהיינו הטבה לגוף ולנפש. אבל הרי בכה"ג לא דמי הרעה להטבה באופן המצוה, דהרעה מיירי בביטול מצוה, והטבה בקיום מצוה. ואי הרעה מיירי בקיום מצוה, כגון שנשבע שלא יאכל נבילה, דהו"ל רע לגוף וטוב לנפש, א"כ הטבה נמי מיירי שנשבע שיאכל נבילה, והרי זה טוב לגוף ורע לנפש, והרי צריך שיהיו שוין גם בזה. ואי נימא דהרעה מיירי שנשבע שלא יאכל נבילה, והטבה מיירי שנשבע שיאכל מצה, דדמי להדדי בענייני הגוף והנפש, ובקיום מצוה, עכ"פ לא דמי, דהרעה מיירי בלאו, והטבה בעשה. אלא ש"מ דקרא לא מיירי במצוה כלל:

משנה ז

שבועה שלא אוכל ככר זו: כל שלא אוכל משמע כזית, שהוא שיעור אכילה. והא דקאמר ככר זו, למפטר נפשיה מאחרינא קבעי:

שבועה שלא אוכלנה: ר"ל ואח"כ אמר שבועה שלא אוכלנה דמשמע כולה:

ואכלה אינו חייב אלא אחת: דמדאי אפשר שיעבור על שבועה ב' עד שעבר על שבועה ראשונה, כבר נכלל שבועה ב' בא', ולא חיילה תו שבועה ב'. אבל באמר תחלה שלא אוכלנה והדר שלא אוכל, לא נכללת ב' בא', דבקמא לא אסר ע"ע רק כולה, ובשבועה ב' אתסרה אפילו בכזית ממנה:

זו היא שבועת בטוי שחייבין על זדונה מכות: הא דקתני זו היא למעוטי שאוכל ולא אכל דפטור ממלקות מדאין בו מעשה:

משנה ח

איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם: שיודעין ג' בני אדם. דאל"כ בטוי הוה:

אמר על העמוד של אבן שהוא של זהב: ולא נקט נמי איפכא כבסיפא באיש ואשה. ה"ט דעמוד זהב לא שכיח. ולא נקט על אבן שהוא אבן. דזה פשיטא דהוה שוא, דהיינו בחנם, כדכתיב לשוא הכתי את בניכם, רק קמ"ל הנהו דסד"א שהן שקר:

ועל האשה שהיא איש: נקט איש ואשה, אף שאין ידוע שאין דבריו אמת רק מכח חזקה, שהוחזק שזה איש ושזאת אשה:

אם לא ראיתי גמל שפורח באויר: ר"ל שאמר יאסרו עלי כל פירות שבעולם בשבועה אם לא ראיתי. ונ"ל דלהכי נקט בתנאי, דקמ"ל דאף דהשבועה היה רק בתנאי, אפ"ה מחשב שוא, ולא אמרי' דכוונתו היה רק לאסור הפירות על עצמו, להכי נשבע בתנאי זה שאי אפשר. אמנם לתוס' מיירי שאסר ע"ע כל פירות שבעולם, והשוא הוא מדא"א להתקיים בלי פירות. ונ"ל, דלדבריהם ג"כ נקט הך תנאי לרבותא, דלא מבעייא באסר ע"ע כל פירות שבעולם להדיא, וודאי הוה שוא, אלא אפילו רק בתלה שבועתו בתנאי, כיון שא"א שיתקיים התנאי הו"ל שוא:

ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: לא בגודל קאמר דיש הרבה נחשים שגדולים ועבים כקורה זאת, רק ר"ל שנשבע שראה נחש שהיה כולו אפילו בגבו מנומר בחברבורות כצורת קורה הנ"ל. או ר"ל שנשבע שראה נחש רחב בגבו כקורה, ולא עגול. וי"א דר"ל נחש מרובע כקורה. וקמ"ל גמל דלא תימא ציפורא רבה חזי, ואסיק ליה שמא גמלא, דבכה"ג דעתיה בטל אצל כל אדם. וקמ"ל נחש דסד"א דווקא גמל פורח, דלא אפשר כלל, אבל נחש אף שאינו מצוי דלמא מקרי וחזי, קמ"ל:

שבועה שלא נעידך: זהו נשבע לבטל וכו':

נשבע לבטל את המצוה: דהו"ל חיובו משום שבועת שוא. [ונ"ל *) דלהכי נקט בזה דהו"ל נשבע לבטל מצוה דלא תימא אין זה נשבע לבטל מצוה, דדלמא כוונתם לא נעידך מדאין אנו יודעים לך עדות, וא"כ האיך נחייבם. להכי קאמר זהו וכו', ר"ל דעכ"פ משמעות לשונם הוא שיודעים ואינן רוצין להעיד]:

ושלא להניח תפילין: אף דבכולן יכול לפטור א"ע כשיתעסק במצוה דפטור ממצוה [כסוכה כ"ו א'] וכדומה. אפ"ה הוה שוא, דמי יודע אם תזדמן אז מצוה לידו. ואם כבר נזדמנה פשיטא דפטור, והו"ל כנשבע על אבן שהוא אבן שחייב משום שוא. מיהו בנשבע שלא ללבוש ציצית, אינו שוא, דאינו מחוייב ללבוש בגד של ד' כנפות [כרמ"מ פ"ה משבועות הי"ח] ודו"ק. [אמנם ק"ל אמאי הוה שוא מ"ש מנודרין למוכסים יאסרו לי כל פירות שבעולם אם אינן של בית המלך, ונתכוון בלבו היום, כנדרים [דכ"ז]. ואז מדאין דברים שבלבו סותרין לאמרי פיו, אינו שבועת איסור, ואי בדיעבד הוה שבועת איסור לא היה במקום הפסד מותר לכתחילה, א"כ ה"נ נימא למפטר נפשיה שנשבע שלא יקיים מצוה זו בשעה שאינו חייב בה, ובפרט סוכה. ודוחק לומר דתנא לישנא קטיעה נקט ור"ל שנשבע בפירוש על שעה שחייב בה. אלא נ"ל **) דוקא באומר בלבו היום דסתם לישנא שלא אוכל היום משמע. אבל באומר בלבו מחר באמת אסור. א"כ י"ל דה"נ מיירי באמר בזמן חיוב, דסתמא היום משמע]:

זו היא: כל האופנים שנזכרו במשנה, ואפשר בשלא נעידך אין לוקין דאולי באמת לא יכלו להעיד ששכחו העדות:

שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות: רק על שבועת שוא:

ועל שגגתה: שוגג לא משכח"ל בשוא, רק בלא ידע שיתחייב עלה, או שנשבע שלא ילבש תפילין ולא ידע, שהיא מצוה. ונ"ל דהא דקאמר הכא זו היא וכו' אע"ג דכבר תני לה במשנה ז', דקמ"ל דאפילו הנך דמצי פטר נפשיה. כסי' מ"ד, אפ"ה חייב:

משנה ט

והשניה שבועת שוא: ולא אמרינן בכה"ג מתלי תלי וקאי כמשנה דלעיל, ולא הוה שוא. דדוקא בשוים ב' השבועות אמרינן הכי, ולא בסתרו אהדדי ב' השבועות:

עבר על שבועת בטוי: ר"ל אף על שבועת בטוי דהרי על שבועת שוא כבר עבר בשעה שנשבע שבועה ב', שנשבע לבטל המצוה:

משנה י

נוהג באנשים ובנשים: איידי דבעי למתני דשבועת עדות אינה נוהגת בנשים, תנא בבטוי דנוהגת בנשים:

ברחוקים ובקרובים: כגון שאתן לקרוב או לרחוק:

בכשרים ובפסולין: ר"ל בין שהנשבע כשר לעדות או פסול. ול"מ נ"ל דקמ"ל דבנשבע שבועת עדות והוא קרוב או פסול וכו' עכ"פ חייב משום בטוי:

מפי עצמו: ר"ל דוקא שהוציא שבועה מפיו. וה"ה בהשביעו אחר וענה אמן, או הן. ולא אתא לאפוקי רק בהשביעו אחר שאכל, והשיב אחר השבועה אכלתי, דבכה"ג בפקדון ובעדות חייב אף שלא קיבל השבועה. וכ"ש בשתק אחר שהשביעו דפטור, אף דבפקדון ובעדות חייב בשתק אח"כ אם רק כפר קודם שהשביעו, אפ"ה בבטוי ובשוא, פטור בכה"ג:

ועל שגגתה קרבן עולה ויורד: הא דהדר תני לה וכבר תני לה לעיל משנה ז'. היינו משום דתני הכי אנשים ונשים וכו' קמ"ל דכולהו חייבין. וה"ט נמי דהדר תני חיובא דשבועת שוא במשנה י"א אף דכבר תנא לה ב"פ בפרקן במשנה ז' ובמשנה ח':

משנה יא

ובקרובים: בנשבע על איש שהוא אשה, או אפכא, בין רחוק או קרובו:

אחת זו ואחת זו: בטוי או שוא:

כיצד: נ"ל דלהכי קאמר כיצד. דלא תקשי הא לעיל אמרי' דוקא בנשבע מפי עצמו חייב. להכי מפרש דלאו בכל מושבע מאחרי' חייב, רק בענה אמן, וכדמסיק [וכסי' נ"ג]. מיהו בש"ס ל"ג כיצד:

משביעך אני ואמר אמן חייב: קרבן בשוגג ומלקות במזיד, דשניהן בטוי הווה:

בועז

הלכתא גבירתא