תפארת ישראל על שבועות ב

משנה שבועות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ידיעות הטומאה: ר"ל טומאת מקדש וקדשיו. ומשום דאינו חייב קרבן בטומאת מקדש וקדשיו, רק בידע מתחלה [כפ"א סי' י"ב], משא"כ בכל התורה כולה, להכי קרי ליה ידיעות:

שתים שהן ארבע: לעיל [בפ"א] פירש דיני ידיעות. והשתא מפרש היכא משכחת לה שהן ד'. ונקט כל תולדה גבי אב דידה:

נטמא וידע: שנגע בשרץ, אף שלא ידע שעי"ז נטמא. וידע ג"כ שזה קודש:

וזכור את הקדש: ר"ל ואח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה. אבל ידע שפיר שזה קודש ואכלו. הרי אב א'. או נעלם וכו':

וזכור את הטומאה: הרי תולדתו. או נעלמו וכו':

ומשאכל ידע: זה אינו ממנין הידיעות, רק נכלל בב' בבי דרישא, דקמ"ל דאף דבשעת אכילת הקודש או בשעת כניסתו למקדש, נעלם ממנו תרתי, ר"ל שנטמא, ושזה קודש, רק אח"כ נודע לו:

הרי זה בעולה ויורד: ר"ל חייב קרבן עולה ויורד [עי' פ"א סי' ט"ו]:

וזכור את המקדש: ר"ל שאח"כ נעלם ממנו שנגע בטומאה אבל ידע שפיר שזה מקדש, ונכנס. הרי אב ב'. או נעלם וכו':

משנה ב

ואחד הנכנס לתוספת העזרה: מה שהוסיפו אח"כ בימי יהושפט שהוסיף קדושה על הר הבית [כפסחים צ"ב א']:

שאין מוסיפין על העיר: ר"ל על ירושלים:

אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד: ר"ל צריך שיתרצו הכל, ואז נתקדשה כהראשונה. [ואילה"ק א"כ האיך קידש נחמיה חומות ירושלים בב' תודות, הרי לא היה שם מלך ואורים ותומים [כיומא כ"א ב']. י"ל לזכר בעלמא עביד, דבאמת לא היה צריך לזה, דקדושה ראשונה של ירושלים ובה"מ שקידשה שלמה קידשה גם לעתיד לבוא [כערכין דל"ב ב']. ורק קדושת א"י לעניין תרומת ומעשרות לא קדשה לע"ל רק מה שחזר וקידש עזרא [(רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז)]:

ובשתי תודות: מקריבין ב' תודות, והרי יש בכל א' מ' חלות, דהיינו ג' מיני מצה ומין א' חמץ, ובכל מין יש י' חלות, ותורמין ד' חלות מד' המינין, ולוקחין הב' לחמי חמץ שתרמו מב' התודות, ונושאין אותן זו אחר זו בהיקף כל הגבול שהוסיפו. מיהו כל זה כשרצו להוסיף על ירושלים, אבל כשרצו להוסיף על העזרה, מקריבין מנחה, ומשירי המנחה עושין ב' חלות ומקיפין בהן כל הגבול שהוסיפו ואוכלין א' ושורפין א' וכדמסיק בהוספה שעל ירושלים:

ובשיר: שהלויים מלווין הב' לחמין בכנורות ובצלצלים ונבלים. ?א) ומשוררים אצל כל פנה ופנה ואצל כל בניין גדול שיר חנוכת הבית (תהלים, ל), ואח"כ משוררים שיר של פגעים (תהלים, צא) עד "שמת מעונך", ואח"כ מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג, א):

ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם: נראה לי דר"ל וב' לחמי תודות הלכו אחר המשוררים. אבל הסנהדרין הלכו אחר ב' התודות:

וכל ישראל אחריהם: אחרי הסנהדרין, וכך הלכו עד שהגיעו לסוף קצה הגבול שקדשוהו השתא:

הפנימית נאכלת: שם בקצה הגבול אוכלים הלחם שהיה מהלכת סמוך לב"ד, שהיא פנימית בין לחם החיצון לב"ד:

והחיצונה נשרפת: ר"ל הלחם שהלך ראשון נשרף שם בקצה הגבול. ומצות נביאים היא זו שזו נאכלת וזו נשרפת:

הנכנס לשם: בטומאת הגוף:

משנה ג

נטמא בעזרה: ר"ל מי שאפילו נטמא בעזרה. וכ"ש בנכנס לשם בטומאה, ובעזרה קמיירי. מיהו בירושלים נמי מצורע שנכנס לשם כשנקדש חייב מלקות [עי' רמב"ם פ"ג ממקדש ה"ח] משא"כ בשאר עיירות לא לקי:

ונעלמה ממנו טומאה: שחזר ושכח שנטמא:

וזכור את המקדש: או נעלם וכו':

והשתחוה: שבשעה ששכח שנטמא או בשעה ששכח שהוא במקדש כרע כלפי פנים אף שלא שהה שיעור השתחווייה:

או ששהה בכדי השתחואה: ואפילו ג"כ השתחווה כלפי חוץ, צריך שישהה כדי השתחווייה, דהיינו בכדי שיוכל לקרוא פסוק זה בישוב, לא במהירות ולא באריכות. "ויכרעו "אפים "ארצה "על "הרצפה "וישתחוו "והודות "לה' "כי "טוב "כי "לעולם "חסדו [ד"ה ב' ז'] או בא וכו':

בא לו בארוכה: שהיה יכול לצאת בדרך קצרה, ויצא בדרך ארוכה, ואפילו לא שהה תחלה קודם שיצא, או אפילו רץ בארוכה עד שלא שהה בהילוכו כדי הילוך בדרך קצרה, גם לא שהה כשיעור השתחווייה:

בקצרה פטור: ואפילו הלך עקב בצד גודל, ושהה בהילוכו כל היום, ובלבד שלא יעמוד וישהה, דשהיותיו מצטרפין לשיעור השתחוייה כלעיל וחייב:

זו היא מצות עשה שבמקדש: שאומרים להטמא צא:

שאין חייבין עליה: ר"ל בטעו ב"ד והורו שיצא בארוכה, אין חייבים פר העלם דבר על הוראה זו [כהוריות פ"ב מ"ד]. ואע"ג דאיכא נמי עשה דמילה ופסח שאין ב"ד חייבין עליה. התם היינו משום דאין יחיד חייב עלה חטאת כלל, משא"כ הכא חייב יחיד עלה עכ"פ קרבן עולה ויורד ואפ"ה ב"ד פטירי:

משנה ד

ואיזו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה: שדומה להך דלעיל, שאירע לו טומאה אחר שנכנס בהיתר, ואפ"ה כששגגו ב"ד בהוראה זו חייבין עליה פר העלם דבר:

ופירש מיד: בקושי אבר:

חייב: כרת כשאר בועל נדה:

מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו: אלא יסמוך א"ע על ידיו ורגליו, שלא יגע בגוף האשה, ויעמוד כך בלי דישה, עד שימות האבר, ואז יפרוש ממנה בלא קשוי. וזהו העשה שבנדה, שצותה תורה ותהי נדתה עליו, ר"ל אע"ג שהיא נדה, תהיה עליו וסמוכה לו, שלא יפרוש ממנה:

משנה ה

ונעלם ממנו: ר"ל דסמכינהו קרא להנך ב' מלות, דכתיב או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו. והרי קרא יתירה הוא, דכבר כתיב אשר תגע בכל דבר טמא:

ואינו חייב על העלם מקדש: לתרווייהו פטור בהעלם מקדש. ובהא קמפלגי, דלר"א גם בנעלמה ממנו טומאה פטור, עד שתהיה לו ידיעה בתחלה במה נטמא, אם בשרץ או בנבילה. ולר"ע סגי בידע תחלה שנטמא, אף שלא ידע במה:

בועז

הלכתא גבירתא