רמב"ם על שבועות ג
שבועות פרק ג
[עריכה]- ראו גם: נוסח המשנה שבועות ג רמבם
[אין הלכה כרבי עקיבא.
אלא אינו חייב עד שיאכל כזית, זולתי אם פירש ונשבע על שיעור מסויים, כגון שנשבע שלא יאכל שומשום זה, הרי זה אם אכלו חייב לדברי הכל.]
משנה ב [נוסח הרמבם]
[עריכה]באמרו שלא אוכל ושלא אשתה - גלי אדעתיה שאמרו "שלא אוכל" אכילה לבדה בלא שתיה, ולפיכך חייב שתים:
לפי שכפל פת, שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטין וכן של שעורים וכן של כוסמין, ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת ואחת מהן:
יתכן היותו חייב על כל אחת ואחת בעניין זה, והוא שאמר לו חבירו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש, ואמר לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ולפיכך חייב על כל אחת ואחת, לפי שהיה יכול לומר לו שבועה שלא אשתה "עמך", ולא [אמר] "יין ושמן ודבש" אלא לחלק, לפיכך חייב על כל אחת ואחת:
הוא כשכלל דברים המותרים עם דברים האסורין, כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וטרפות ושקצים.
ורבי שמעון פוטר, לפי שאינו סובר איסור כולל.
ואין הלכה כרבי שמעון:
ריבוי הכתוב - הוא אמרו "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים"(ויקרא ה, ד) וגו', ואמר אחר כן "להרע או להיטיב"(ויקרא ה, ד) מיעוט, לכל אשר יבטא האדם בשבועה ריבוי אחר.
רבי עקיבא אומר, ריבה ומיעט וריבה. ורבי ישמעאל אומר בזה, כלל ופרט וכלל. ויהיה היוצא ממחלקותם כפי מה שראוי מן העיקרים הנעשים והדרשות הלמידות, ברבוי ומיעוט או בכלל ופרט, מה שאתה רואה.
ועניין שעתיד לבא - כשישבע על הדברים הבאים, שיעשה אותם או שלא יעשה אותם.
והלכה כרבי עקיבא:
אמר רחמנא "להרע או להיטיב"(ויקרא ה, ד), אמנם הוא מחויב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע או ירע במקום להטיב, והם דברי הרשות, ובהן יתכן לאו והן, הוא ישבע שיעשה ואפשר לו או לא יעשה ואפשר לו.
ואמרו בנשבע לבטל את המצוה פטור - רוצה לומר פטור מקרבן שבועת בטוי, וחייב מלקות משום שבועת שוא.
ואין הלכה כרבי יהודה:
כשאמר שבועה שלא אוכלנה ואמר אחר כן שבועה שלא אוכל ואכל, חייב שתים, שאמרו "שלא אוכלנה" אינו חייב עד שיאכל את כולה, ואמרו אחר כן "שלא אוכל" אפילו אכל ממנה כזית, ולפיכך חייב משאכל ממנה כזית, וכשסיים אכילתו חייב שתים. וזה כשהקדים "שלא אוכלנה" כמו שמשלנו:
הידוע לאדם - עד שיהיה אותו הדבר ידוע אצל שלשה בני אדם או יותר.
ואמרו אם לא ראיתי - הוא שיאמר "כל פירות העולם אסורין עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר" או כיוצא בזה.
ואמרו כקורת בית הבד - רוצה לומר כתבניתה וצורתה, והוא תבנית שאינו מצוי בנחשים כמותה. אבל בגודל הגוף מצוי, ואין בו שבועת שוא.
הנה נתבאר לך בכאן, שמיני שבועת שוא שלשה, האחד שישבע על שהוא חיוב המציאות שהוא בחילוף מה שהוא מצוי, או שישבע על מה שהוא נמנע המציאות שהוא נמצא, או שישבע על דבר שאין צריך בו לאמת הסיפור בשבועה, כגון שישבע על האיש שהוא איש ועל האשה שהיא אשה:
מבואר הוא שכיון שנשבע שיאכלנה שהוא חייב לאכלה מכלל המצוות, כמו שהוא חייב לעשות סוכה ולולב, כי הוא חייב לקיים השבועה, ומה שנשבע אחר כן שלא יאכלנה כאילו נשבע שלא יעשה סוכה או לולב.
ואמרו אכלה עבר על שבועת ביטוי - פירושו אף על שבועת ביטוי, לפי שעבר על שבועת שוא על שני העניינין:
אמרו מפי עצמו - הוא תנאי בשבועת ביטוי. אבל אם השביעו עליה זולתו "שיאכל או שלא יאכל", אין חייב לעשות כמו שנשבע אלא אם ענה אמן, כי אין הפרש בין שנשבע הוא עצמו או שישביענו זולתו ואמר אמן, כמו שיתבאר אחר כך:
אמנם זכר אנשים ונשים ושאר החילוקים, לפי שרוצה לזכור אחר כן שבועת העדות שאין נשים חייבות ולא קרובים ולא פסולין ואפילו ענו אמן, כמו שנבאר בפרק שאחר זה:
משנה שבועות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב