משנה שבועות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת שבועות · פרק ב · משנה ב | >>
אחד הנכנס לעזרה ה ואחד הנכנס לתוספת העזרה, שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר.
ובית דין יב מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם.
הפנימית יג נאכלת והחיצונה נשרפת.
וכל שלא נעשה בכל אלו, הנכנס לשם אין חייבין עליהיד.
אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה,
- וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה.
- שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת,
- אֶלָּא בְּמֶלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים,
- וּבְסַנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד,
- וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת וּבְשִׁיר.
- וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תּוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם,
- וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם;
- הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת, וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת.
- וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְּכָל אֵלּוּ,
- הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
אחד הנכנס לעזרה - ואחד הנכנס לתוספת העזרה.
- שאין מוסיפין על העיר, ועל העזרות, אלא -
- במלך, ונביא, ובאורים ותומים,
- ובסנהדרין של שבעים ואחד,
- ובשתי תודות, ובשיר,
- ובית דין מהלכין, ושתי תודות אחריהן -
- הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת.
- כל שלא נעשה בכל אלו -
- הנכנס לשם - אין חייבין עליו.
אמר רחמנא למשה "ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו"(שמות כה, ט), רוצה לומר שכל מקדש שיעשו כגון זה יהיה מעשהו:
- וכבר ידעת שמשה מלך היה, ומכלל המלכים מנו אותו מוסיף על הנבואה, ועליו נאמר "ויהי בישורון מלך"(דברים לג, ה).
- והסנהדרין הם שבעים זקנים.
- וכן האורים והתומים.
והביא ראיה על השתי תודות, ממה שנאמר בעזרא "ואעמידה שתי תודות גדולות"(נחמיה יב, לא).
והשיר שאומרים הוא "ארוממך ה' כי דליתני"(תהלים ל, ב) וגו'.
אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו, וכשמגיעין עד סופו עומדין, ונאכלת אחת מהן, והשנית שורפין אותה, והוא פירוש מה שאמרו "על פי נביא נאכלת, ועל פי נביא נשרפת".
ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים, לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו.
ואשר חייב להיות בית שני קדוש, ואף על פי שנעשה מאין אורים ותומים ומאין מלך, לפי שבקדושתו עומד עד סוף הדורות, רוצה לומר הקדושה שנתקדש בימי שלמה, ומעשה עזרא אמנם זכר בעלמא הוא דעבד:
אחד הנכנס לעזרה - ראשונה:
ואחד הנכנס לתוספת - שהוסיפו עליה אחרי כן:
שאין מוסיפין וכו' - לפיכך היא קדושה כראשונה:
אלא במלך - דאמר קרא (שמות כח) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, קרא יתירא הוא למדרש לדורות. ובימי משה הוא מלך ו ונביא ואחיו כהן גדול והיו שם אורים ותומים ז ושבעים זקנים ח, אף לדורות כן:
ובשתי תודות - בשני לחמי תודה. והיו נושאים אותן בהיקף סביב עד סוף הגבול שמקדשים, ושם אוכלים האחת ושורפים השניה, ועל פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ט. והיינו דתנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. ומנחמיה בן חכליה גמר, דכתיב ביה (נחמיה יב) ואעמידה שתי תודות גדולות י:
ובשיר - השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני יא (תהלים ל). ובית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים, הקדושה שקידש שלמה הבית בראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. ועבודה דנחמיה בן חכליה לזכר בעלמא הוה:
אחד הנכנס לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס כדתנן במשנה ח' פ"ק דכלים. ושם אפרש בס"ד:
אלא במלך וכו'. עיין במשנה ה' פ"ק דסנהדרין ומ"ש שם בשם התוס':
במלך. כתב הר"ב דאמר קרא וגו' כן תעשו וגו' לדורות ובימי משה הוא מלך שעליו נאמר (דברים ל"ג) ויהי בישרון מלך. רמב"ם. ועמ"ש בדבור וב"ד מהלכים וגו':
ואורים ותומים. כתב הר"ב אחיו כ"ג והיו שם אורים ותומים. כלומר וכיון שאחיו כ"ג היה א"כ היה שם אורים ותומים והקשו התוס' אע"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המלואים נעשה המשכן. ע"כ:
ובסנהדרין של שבעים ואחד. כתב הר"ב ובימי משה היו שבעום זקנים. וכן פירש"י. וכך כתב הרמב"ם כאן ובסנהדרין פ"ק משנה ה'. אבל שם פי' הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וכפירש"י שם וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמנא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כמו שנאמר (במדבר י"א) ולקחת אותם אל אהל מועד ועוד נאמר (שם י') ויסעו מהר ה' והמשכן נעשה בעודם בסיני ולפירושם דהכא צריך לומר דשבעים זקנים שנאמרו במתן תורה בסוף פרשת משפטים ושבעים מזקני ישראל. הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין שנצטוה בהם אח"כ בפרשת אספה לי שבעים איש:
ובשתי תודות. כתב הר"ב בשני לחמי תודה. גמ'. דאמר קרא ואעמידה שתי תודות גדולות מאי גדולות אילימא ממין גדול ממש. לימא פרים. אלא גדולות במינן [מאותו מין שהיו. הביאו גדולות ולא קטנות. רש"י] מי איכא חשיבותא קמי שמיא. והתנן [בסוף מנחות] נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט וכו' פירשו התוס' ולפיכך לא הוה ליה להתפאר בכך. כיון שמצוה בזה כמו בזה. אם מתכוין לשם שמים. ע"כ. [ועמ"ש בסוף פ"ב דאבות] אלא גדולות שבתודה. ומאי ניהו חמץ. דתנן [ריש פ"ז דמנחות] התודה היתה באה וכו'. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה:
ובשיר. כתב הר"ב השיר שהיו אומרים ארוממך ה' כי דליתני. פירש"י הוא מזמור של חנוכת הבית. לכך אומר אותו. ע"כ. ובברייתא בגמרא מסיים ושיר של פגעים. עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך. וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו ה' מה רבו צרי וגו'. אבל הרמב"ם בפירושו וחבורו פרק ו' מהלכות בית הבחירה לא כתב ג"כ אלא מזמור ארוממך. וכתב הכ"מ בשלמא מה רבו צרי ניחא דאיכא למימר דס"ל שלא היו אומרים אלא בימי עזרא שהיו צרים מתלוצצים על הבנין. אבל היכא דאין צרים מתלוצצים אין אומרים אותו. אבל יושב בסתר משמע דלעולם אמרינן ליה. וי"ל דנמי לא אמרינן ליה אלא כשיש צרים הנלחמים בהם. דכתיב מחץ יעוף יומם וגו'. יפול מצדך אלף וגו'. עכ"ד. ואין ספק אצלי דאשתמיטתיה מ"ש התוספות בטעם למה אין אומרים יושב בסתר אלא עד כי אתה ה' מחסי. דאי לאו הכי לא הוה קשיא ליה מיושב בסתר טפי ממה רבו צרי שכתבו וז"ל דכתיב לעיל מיניה ושלומת רשעים תראה דמשתעי באויבים שהיו מצירים להם בשעת הבנין. אבל משם ואילך לא משתעי בהכי. ע"כ:
ובית דין מהלכין וכו'. גמ' למימרא דב"ד קמי תודה אזלי. והכתיב (נחמיה י"ב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה"ק ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב"ד אחריהם [*כלומר דתני ב"ד מהלכים והדר מפרש כיצד. שתי תודות היו מהלכים תחלה. והב"ד אחריהם] וא"ת ואמאי לא חשיב מלך ונביא וכו' וי"ל דאין הכי נמי שהם לא היו מהלכין כלל. ואלא הא דתנן במלך וכו' ע"פ מלך קאמרינן וכן ל' הרמב"ם בפ"ו מהלכות בית הבחירה אין מוסיפין וכו' אלא ע"פ המלך וע"פ נביא. ובאורים ותומים. וע"פ סנהדרין של וכו' והא דלא כתב באורים ותומים ע"פ. משום דפשיטא הוא דאורים ותומים להכי עבידי שיהו נשאלים בהם:
הפנימית נאכלת. פליגי תנאי בגמ' חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה והויא הפנימית הך דמקרבה אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו. והוי הפנימית הך דמקרבה לב"ד. ומ"ש הר"ב וע"פ נביא נאכלת וכו' הכי מסיק בגמרא כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת. אלא ע"פ הנביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלה ביוצא ושלכך נאכלת. דהא בלא הא לא סגיא:
וכל שלא נעשה וכו'. כתב הר"ב ובית שני אע"פ שלא היה שם לא מלך וכו' הקדושה שקדש שלמה הבית [וכו']. עיין בפירוש הר"ב משנה ו' פ"ח דעדיות ומ"ש שם בס"ד:
אין חייבין עליה. וכן הוא בכל הנוסחאות ויש לפרש דה"ק הנכנס למקום פלוני. והנכנס למקום פלוני והנכנס וכו'. כולם אין חייבים על המקום שנכנס כל אחד ואחד:
(ה) (על המשנה) לעזרה. דבעזרה נאמר כרת לטמא הנכנס. כדאיתא במשנה ח' פ"ק דכלים:
(ו) שעליו נאמר ויהי בישורון מלך. הר"מ:
(ז) כלומר וכיון שאחיו כהן גדול היה אם כן היה שם אורים ותומים. והקשו התוספ' אע"ג דאהרן היה בבנין המשכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן, הלא קודם שנתכהן אהרן ע"י המלואים נעשה המשכן:
(ח) (על הברטנורא) רש"י והר"מ. ובסנהדרין פירש הר"ב משום דמשה במקום סנהדרין הוה קאי. וטעמא דמסתבר היא, לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין כי אם בפרשת מתאוננים והיה זה אחר שנעשה המשכן כו'. ולפירושם דהכא, צ"ל דע' זקנים שנאמרו בסוף פרשת משפטים הם היו מיוחדים שבעדה לכל דבר שבקדושה כעין סנהדרין:
(ט) כלומר שאין טעם בדבר למה זו נאכלת ולמה זו נשרפת, אלא ע"פ נביא ברוח הקודש עשו כן. דליכא למימר דחיצונה כי אתיא קדשה המקום והפנימית היא לא נפסלת ביוצא ושלכך נאכלת, דהא בלא הא לא סגי:
(י) בגמרא, מאי גדולות, אילימא כו', אלא גדולות שבתודה ומאי ניהו חמץ. דחלות החמץ היו גדולות משל מצה (כדתנן רפ"ז דמנחות):
(יא) פירש"י, הוא מזמור של חנוכת הבית, לכך אומר אותו. ובגמרא מסיים שיר של פגעים עד כי אתה ה' מחסי עליון שמת מעונך, וחוזר ואומר מזמור לדוד בברחו [מפני אבשלום בנו] ה' מה רבו צרי כו'. ועתוי"ט:
(יב) (על המשנה) וב"ד כו'. למימרא דב"ד קמי תודה אזלי, והכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. ה"ק ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וב"ד אחריהם. גמרא. כלומר דתני ב"ד כו' והדר מפרש כיצד. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) הפנימית. פליגי תנאי בגמרא, חד אמר זו כנגד זו היו מהלכות, כלומר ב' כהנים נושאים אותם זה אצל זה. והויא הפנימית הך דמקרב אצל חומה. וחד אמר זו אחר זו והוי הפנימית הך דמקרבה לבית דין:
(יד) (על המשנה) אין חייבין. ה"ק, הנכנס למקום פלוני והנכנס למקום פלוני והנכנס כו' כולם אין חייבין על המקום שנכנס כל אחד ואחד:
אחד הנכנס לעזרה: פי' מעזרת ישראל ולפנים:
שאין מוסיפין. וכו': ר"פ עגלה ערופה ותוס' פ"ק דסנהדרין דף י"ד וד' י"ו:
וב"ד מהלכין ושתי תודות אחריהם: מתרץ לה בגמרא דה"ק ב"ד מהלכין ושתים תודות מהלכות וב"ד אחריהם דלא מצית למימר דב"ד קמי תודה אזלי דהא כתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה. והני שתי תודות איכא מאן דסבר זו כנגד זו מהלכות ואיכא מאן דסבר זו אחר זו מ"ד זו כנגד זו הפנימית הך דמקרבא לחומה מ"ד זו אחר זו הפנימית הך דמקרבא לב"ד ההולכת אחרונה. עוד גרסינן בגמרא תנא שתי תודות שאמרו בלחמן דהיינו החמץ בלבד של שתי התודות דהיינו עשרים עשרונות של חמץ אבל לא בבשרן כלל ולא במצה שבתודה ויליף לה רב חסדא מקרא דכתיב בנחמיה ואעמידה שתי תודות גדולות דמאי גדולות אילמא פרים נימא פרים ואי גדולות וחשובות ממין שהיו ליכא חשיבותא קמי שמיא דהתנן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים. וכתבו תוס' ז"ל ואע"ג דאמרינן האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמירינן שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות הראשונה מכל מקום לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה כשמתכוין לשם שמים. ומסיק בגמרא אלא גדולות שבתודה ועל כרחך בלחם קאמר ואשמועינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה שיש במין של חמץ כנגד שלשה מינים שבמצה. ומפרש עוד בגמרא דדוקא בקדוש ירושלים הוא בלחמי תודה של חמץ אבל קדוש העזרה הוא בשירי מנחות הנאכל בתוכה חובה ואי אפשר אלא במצה דאין מנחה באה חמץ. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פ' ששי דהלכות בית הבחירה דכשמגיעין לסוף המקום שמקדישין בחומת ירושלם אוכלין שם לחם תודה אחת משתי התודות וכן כשמגיעין לסוף המקום שקדשו בעזרה אוכלין שם שירי מנחות ע"כ בשנוי לשון לקצר הענין:
ובשיר: הוא מזמור שיר חנוכת הבית ולכך אומרים אותו בקדוש העיר והעזרות. ושיר תודה נמי היו אומרים והוא מזמור לתודה ושיר של פגעים נמי היו אומרים והוא יושב בסתר עליון לפי שאמרו משה בהקמת המשכן והיו אומרים ג"כ ה' מה רבו צרי לפי שנאמר בו רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו שהיו מתלוצצין צרי יהודה ובנימין כשהיו בני הגולה בונים בחומה. וביד פ' ששי דהלכות בית הבחירה סי' י"א י"ב י"ג י"ד ובפ"ג דהלכות ביאת מקדש סי' י"ב:
הפנימית נאכלת: ירושלמי פ"ק דסנהדרין ד' י"ט. בכל אלו לרב הונא דוקא ובבית ראשון קאמר שהיה שם מלך ואורים ותומים ועזרא שבזמנו לא היה לא מלך ולא אורים ותומים זכר בעלמא הוא דעבד שהרי לא הוצרך לקדש כלום שהוא לא הוסיף כלום אלא בארך ולא ברחב דס"ל לרב הונא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא ורב נחמן ס"ל דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ועזרא קדושי קדיש ואע"ג דבזמנו לא הוה לא מלך ולא אורים ותומים ס"ל דלא בעינן כל הני דקתני במתני' דבאלו דקתני ר"ל באחת מכל אלו:
וכל ישראל: אחריהם מחקו הרי"א ז"ל וכתב כך מצאתי בכל הספרים:
יכין
ואחד הנכנס לתוספת העזרה: מה שהוסיפו אח"כ בימי יהושפט שהוסיף קדושה על הר הבית [כפסחים צ"ב א']:
שאין מוסיפין על העיר: ר"ל על ירושלים:
אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של שבעים ואחד: ר"ל צריך שיתרצו הכל, ואז נתקדשה כהראשונה. [ואילה"ק א"כ האיך קידש נחמיה חומות ירושלים בב' תודות, הרי לא היה שם מלך ואורים ותומים [כיומא כ"א ב']. י"ל לזכר בעלמא עביד, דבאמת לא היה צריך לזה, דקדושה ראשונה של ירושלים ובה"מ שקידשה שלמה קידשה גם לעתיד לבוא [כערכין דל"ב ב']. ורק קדושת א"י לעניין תרומת ומעשרות לא קדשה לע"ל רק מה שחזר וקידש עזרא [(רמב"ם פ"ו מהל' בית הבחירה הט"ז)]:
ובשתי תודות: מקריבין ב' תודות, והרי יש בכל א' מ' חלות, דהיינו ג' מיני מצה ומין א' חמץ, ובכל מין יש י' חלות, ותורמין ד' חלות מד' המינין, ולוקחין הב' לחמי חמץ שתרמו מב' התודות, ונושאין אותן זו אחר זו בהיקף כל הגבול שהוסיפו. מיהו כל זה כשרצו להוסיף על ירושלים, אבל כשרצו להוסיף על העזרה, מקריבין מנחה, ומשירי המנחה עושין ב' חלות ומקיפין בהן כל הגבול שהוסיפו ואוכלין א' ושורפין א' וכדמסיק בהוספה שעל ירושלים:
ובשיר: שהלויים מלווין הב' לחמין בכנורות ובצלצלים ונבלים. ?א) ומשוררים אצל כל פנה ופנה ואצל כל בניין גדול שיר חנוכת הבית (תהלים, ל), ואח"כ משוררים שיר של פגעים (תהלים, צא) עד "שמת מעונך", ואח"כ מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו (תהלים ג, א):
ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם: נראה לי דר"ל וב' לחמי תודות הלכו אחר המשוררים. אבל הסנהדרין הלכו אחר ב' התודות:
וכל ישראל אחריהם: אחרי הסנהדרין, וכך הלכו עד שהגיעו לסוף קצה הגבול שקדשוהו השתא:
הפנימית נאכלת: שם בקצה הגבול אוכלים הלחם שהיה מהלכת סמוך לב"ד, שהיא פנימית בין לחם החיצון לב"ד:
והחיצונה נשרפת: ר"ל הלחם שהלך ראשון נשרף שם בקצה הגבול. ומצות נביאים היא זו שזו נאכלת וזו נשרפת:
הנכנס לשם: בטומאת הגוף:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת