משנה ערכין ה א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ה · משנה א | >>
האומר "משקלי עלי" -- נותן משקלו; אם כסף, כסף; אם זהב, זהב.
מעשה באמה של ירמטיה שאמרה "משקל בתי עלי", ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב.
"משקל ידי עלי" -- רבי יהודה אומר, ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו, ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא.
אמר רבי יוסי, וכי היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר ועצמות כנגד עצמות?! אלא שמין את היד כמה היא ראויה לשקול.
הָאוֹמֵר מִשְׁקָלִי עָלַי,
- נוֹתֵן מִשְׁקָלוֹ,
- אִם כֶּסֶף, כֶּסֶף;
- אִם זָהָב, זָהָב.
- מַעֲשֶׂה בְּאִמָּהּ שֶׁל יִרְמַטְיָה,
- שֶׁאָמְרָה: מִשְׁקַל בִּתִּי עָלַי,
- וְעָלְתָה לִירוּשָׁלַיִם, וּשְׁקָלוּהָ,
- וְנָתְנָה מִשְׁקָלָהּ זָהָב.
- מִשְׁקַל יָדִי עָלַי,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- מְמַלֵּא חָבִית מַיִם,
- וּמַכְנִיסָהּ עַד מַרְפֵּקוֹ,
- וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר וְגִידִין וַעֲצָמוֹת,
- וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ,
- עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר
- וַעֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת?
- אֶלָּא שָׁמִין אֶת הַיָּד,
- כַּמָּה הִיא רְאוּיָה לִשְׁקֹל:
- וְכִי הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּן בָּשָׂר כְּנֶגֶד בָּשָׂר
האומר: "משקלי עלי" - נותן משקלו,
- אם כסף - כסף,
- ואם זהב - זהב.
- מעשה באימה של ידמטיה,
- שאמרה: "משקל בתי עלי",
- ועלתה לירושלים, ושקלוה - ונתנה משקלה זהב.
- "משקל ידי עלי" -
- רבי יהודה אומר:
- ממלא חבית מים, ומכניסה עד מרפקו,
- ושוקל בשר חמור, וגידים ועצמות - ונותן לתוכה עד שתתמלא.
- אמר רבי יוסי:
- וכי היאך אפשר לכוון בשר כנגד בשר, ועצמות כנגד עצמות?
- אלא שמין את היד - כמה היא ראויה לשקול.
- רבי יהודה אומר:
כל מה שיש במאמר הזה הוא משא ומתן בדיני מי שאמר משקלי עלי וביאר מאיזה מין יהיה, וביאר כי מה שאמר "משקלי עלי" סתם ולא פירש משקלו מאיזה דבר.
ואמר שהמפרש יתן כפי מה שפירש אם כסף כסף, ואם זהב זהב. וכשאינו מפרש אלא "משקלי עלי" סתם הרי אנו רואין עניין האדם ההוא:
- אם הוא עשיר גדול מפורסם הרי זה לא נתכוון אלא לערך גדול ולפיכך נוטלין ממנו משקלו מן המעולה שבמתנות, רוצה לומר הזהב. והביא ראיה על זה מאמה של ידמטיה.
- ואם לא היה מפורסם בעושר נוטלין משקלו ממה שנהגו אנשי אותו המקום לשקול אותו, ואפילו מהפירות שדרך אנשי אותו המקום שנדר לקחת ולמכור אותו במשקל כשהן בזול, לפי שמאחר שאין אנו יודעין לו עושר נותן פחות שבמשקלים במקום ההוא.
ומרפק - ידוע.
אף על פי שהיד ודאי היא עד פרק הזרוע, אבל העיקר מה שזכרתי לך בנדרים והוא מה שאמר "בנדרים הלך אחר לשון בני אדם", והיו קורין ליד ולזרוע יד. ולפיכך מכניס ידו עד מרפקו במים, והמים בלי ספק ישפכו לפי שמוציא מהן שיעור מקום היד והזרוע. אחר כך מוציא ידו מן החבית ותשאר חסירה, ואז יטול בשר ועצמות כמו שזכר ויתן לתוך החבית שצפין המים וממלאין הכלי כמות שהיה קודם שיכניס ידו במים. ואחר כך שוקל הבשר ההוא והעצמות שבחבית, והוא משקל ידו ודאי אילו היה הבשר דומה לבשר במין ובשיעור וכן העצמות.
והלכה כרבי יוסי.
ומן הראוי לך לדעת, כי מה שאמר, האומר "קומתי עלי" נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו. ["מלא קומתי עלי"] נותן שרביט הנכפף. ויהא השרביט ההוא מן המין שפירש. ואם אמר סתם אומדים ממונו כמו שנתבאר בהלכה הזאת:
האומר משקלי עלי כו', אם כסף כסף - אם פירש כסף נותן משקלו כסף, ואם פירש זהב, נותן משקלו זהב. והא קמשמע לן דאם לא פירש אלא אמר סתם משקלי עלי, פטר נפשיה בכל דהו, ובלבד שיהיה דבר שכמותו רגיל להיות נשקל במקום ההוא. ואפילו זפת ואפילו בצלים ורגילים אנשי המקום למכרם במשקל, ואמר אחד מאנשי המקום ההוא משקלי עלי סתם ולא פירש, הרי זה נותן משקלו זפת או בצלים ונפטר:
ומעשה באמה של ירמטיה - מפרש בגמרא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, ואם אדם חשוב הוא, אע"ג דלא פירש אמדינן ליה לפי כבודו, ומעשה נמי באמה של ירמטיה, אשה ששמה כך, שאמרה משקל בתי עלי ועלתה לירושלים ושקלוה ונתנה משקלה זהב, לפי שהיתה אמודה בעושר:
משקל ידי עלי - היאך הוא שוקל ידו, דאם רוצה מכביד ואם רוצה מיקל:
ומכניסה עד מרפקו - קוד"ו בלע"ז א. משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ובאותו זמן היו קורין יד לזרוע עד המרפק. וכשמכניס היד לתוך חבית מלאה מים ישפכו מן המים שבחבית כפי מקום היד שהכניס בתוכה עד המרפק, וחוזר ומכניס בחבית בשר וגידין ועצמות של חמור, שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם ב, ויהא באותו בשר גידין ועצמות כפי מה שיש ביד, שאין משקל עצמות וגידין שוה למשקל בשר, ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא כמו שהיתה, דהשתא איכא נפח כשיעור ידו, ושוקל הבשר והעצמות והגידים ההם והוא משקל ידו ג:
היאך אפשר לכוין בשר כנגד בשר - שמא יש בבשר חמור שנותן לתוך החבית יותר גידים ועצמות ממה שיש ביד, או פחות, ונמצא שאין המשקל מכוון. והלכה כרבי יוסי:
מרפיקו. פירש הר"ב קוד"ו בלע"ז כך הוא ברמב"ם ובתוס'. וכ"ה לשון הר"ב בספ"ק דאהלות. [ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ"ג]:
ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר
(יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ"ש הר"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס"ב]. שהוא) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד"ה ושוקל]. מסקי בשם ר"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא"צ אח"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו:
אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא:
(א) (על הברטנורא) ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי"ן:
(ב) (על הברטנורא) ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם. בגמרא:
(ג) (על הברטנורא) פירוש לפירושו., שבתחלה אומדין ליקח כשיעור היד כו', וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד יצטרך להוסיף או לגרוע, ולפיכך שוקלין אח"כ כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע"י היד, שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הר"מ, שיטול כו' ויתן לתוך החבית כו' ואח"כ שוקל. ויתכן שמפרש ושוקל דמתניתין מלשון שקל קלא פתק ביה שענינו נטילה. אבל המשקל לא תנינא ליה במתניתין אלא דממילא הכי עבדינן. ועתוי"ט:
האומר משקלי עלי וכו': עד סוף סימן ג' ביד ר"פ שני דהלכות ערכין עד סי' ח':
נותן משקלו: צריך לדקדק באיזה עת ישקלו אותו כי הדבר ידוע שאדם כבד יותר בבקר קודם אכילה מאחר אכילה ומסתברא הכל כשעת הנדר הרא"ש ז"ל:
ממלא חבית מים: ומכניסה עד מרפקו תוס' שבת פ' עשירי דף צ"ב ודס"פ הקומץ רבה ור"פ כל הבשר דף ק"ו ודס"פ המפלת:
ירמטיה: בהרבה מקומות ראיתיו כתיב ידמטיה בדלית:
ושוקל בשר חמור וכו': בברייתא מסיים בה ר' יהודה גופיה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אשר בשר חמורים בשרם הרי נמשל בשר אדם לבשר חמור. וכתבו תוס' ז"ל ושוקל בשר חמור קודם שיתנהו למים ולא אח"כ כי יכבד מחמת המים שיכנסו בו ואע"פ שבשר שנחתך מב"ח הוא יותר כבד ממשקל ידו המחוברת לגופו בתר דעת הנותן אזלינן וכוונתו כפי מה שיוכלו לשקול ידו ואי אפשר לשקלה בענין אחר ע"כ. וכן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו:
א"ר יוסי וכי היאך אפשר לכוון וכו': בברייתא משיב לו ר' יהודה לר' יוסי אומדין א"ל ר' יוסי עד שאומדין בשר גידין ועצמות ימודו את היד ור' יהודה כמה דאפשר עבדי:
יכין
אם זהב זהב: הכל כפי שנדר, והא קמ"ל דהא בלא פירש, נותן כפחות מדברים הנשקלים במקום שנדר, ואפילו זפת או בצלים, ברגילים למכרן שם במשקל. ודוקא באמר שלכך נתכוון, דאל"כ, סתם נדרים להחמיר [כלח"מ פ"ב דערכין]:
מעשה באמה של ירמטיה: חסורי מחסרא וה"ק, ואם הנודר עשיר, אף שלא פירש איזה משקל נדר נותן לפי עשרו, ומעשה נמי באמה של ירמטיא וכו' והיינו דקמ"ל מתני':
ונתנה משקלה זהב: מדהיתה עשירה ביותר:
משקל ידי עלי: והאיך אפשר לשקלה, שכשירצה מקילה או מכבידה:
ומכניסה עד מרפקו: עללענבאגען. ושוקל בשר חמור וגידין ועצמות: קודם שיניחו במים, דאח"כ יתנפח מהמים:
ונותן לתוכה עד שתתמלא: דבשר חמור משקלו כבשר אדם, והשתא ידע כמה המשקל מנפוח ידו בדבר שהוא כמשקל ידו:
ועצמות כנגד עצמות: שמא בשר או עצמות החמור שלקח, הוא יתר או פחות על בשר או עצמות ידו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת