משנה עבודה זרה ה ז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ה · משנה ז | >>
אומנין של ישראל ששלח להם נכרי חבית של יין נסך בשכרן, מותרים לומר לו תן לנו את דמיה.
[ ואם ] משנכנסה לרשותן, אסורכ.
המוכר יינו לנכרי, פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין.
מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין.
נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל, אם יש בו עכבת יין, אסור.
המערה מכלי אל כלי, את שעירה ממנו, מותר.
ואת שעירה לתוכו, אסור.
אֻמָּנִין שֶׁל יִשְׂרָאֵל,
- שֶׁשָּׁלַח לָהֶם נָכְרִי חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בִּשְׂכָרָן,
- מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ:
- תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ.
- וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן,
- אָסוּר.
- מֻתָּרִים לוֹמַר לוֹ:
- הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנָכְרִי,
- פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד,
- דָּמָיו מֻתָּרִין;
- מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק,
- דָּמָיו אֲסוּרִין.
- פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד,
- נָטַל אֶת הַמַּשְׁפֵּךְ וּמָדַד לְתוֹךְ צְלוֹחִיתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל,
- אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן,
- אָסוּר.
- אִם יֶשׁ בּוֹ עַכֶּבֶת יַיִן,
- הַמְּעָרֶה מִכְּלִי אֶל כְּלִי,
- אֵת שֶׁעֵרָה מִמֶּנּו, מֻתָּר;
- וְאֵת שֶׁעֵרָה לְתוֹכוֹ, אָסוּר:
אומני ישראל, ששלח להם נוכרי חבית של יין נסך -
- מותר שיאמרו לו: תן לנו את דמיה.
- אם משנכנסה לרשותן - אסור.
- המוכר יינו לנוכרי -
- פסק עד שלא מדד - דמיו מותרין,
- מדד עד שלא פסק - דמיו אסורין.
- נטל משפך, ומדד לתוך צלוחיתו של נוכרי,
- ונטלו, ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל -
- אם יש בו עכבת יין - אסור.
- ונטלו, ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל -
- המערה מכלי לכלי -
- המערה ממנו - מותר,
- ואת שעירה לתוכו - אסור.
כבר ידעת שהעיקר ביין נסך אסור בהנאה, ואסור למכרו. ומעיקרנו שמשיכה בגוי קונה כמו ישראל. וכבר קדמו הפנים שבהם יתנסך בהם היין ביד גוי. וכבר בארנו גם כן בראשון מקדושין ובחמישי מבתרא דיני המשיכה.
ונקוט עיקר זה, כשיהיה היין ברשות הגוי וקנאו והוא לא יתנסך ואחר כך נעשה יין נסך דמיו מותרין, וכן כשיהיה הגעתו ברשותו עם היותו יין נסך בשעה אחת כגון שימדוד לו הישראל בידיו דמיו אסורין, וכל שכן כשנעשה נסך קודם שיקנהו. ואם פסק עמו דמים סמכה דעתו, וכשמדד לו הישראל בכלי ישראל ובא הכלי ברשות הגוי קנה במשיכה וזכה ישראל בדמים, ולא ישוב יין נסך עד שיגע בו אחר כן. וכשמדד לו עד שלא פסק, ואפילו שנתן לו קודם קצת הדמים לא סמכה דעתו, ולא יתקיים קניינו עד שיפסוק עמו ויפרע לו מה שנשאר מן הדמים, וכבר נתנסך קודם לכן כשנגע בו, וכאילו הוא הודיענו בכאן זה העניין בלבד כלומר ואם משך הואיל ולא פסק עמו לא סמכה דעתו, ולא נגמר קניין עד שיפרע הדמים, וכבר קדם הנסוך. וכשיפסוק הדמים וקבל הדמים, אפילו שנמדד לו בידיו כל דמיו מותרין. וכשלא יהיה אצל הגוי מעות מצויין ונתן לו ישראל המוכר על דרך הלואה, וחזר הגוי ונתן המעות בעינם לא על דרך לקנות ממנו בהם, זהו מותר.
ועכבת יין - שישאר במשפך לחות היין נראית.
והמערה מכלי לכלי - הוא שיצוק ישראל מכליו לתוך הכלי שביד הגוי.
והוא הדין בכלי הגוי עצמו כשיש בו יין נסך ואפילו הוא בארץ, והסילון המחבר בין השני כלים בעת יציקתו והוא הנקרא "נצוק", אסור. ועל זה ההיקש תאסור היין אשר בכלי העליון מצד הנצוק, כיון ששמנוהו חיבור לעניין יין נסך, וכן הוא.
ולפיכך צוו שיהיה עניין היציקה כמו שאבאר, והוא שיצוק, ויגביה ידו קודם שיגע הדבר שהוא יוצק אל הכלי התחתון, אחר כן יצוק פעם שנית כמו בראשונה. או יהיה יוצק כמו שזורקין במזרק. והוא אמרם למודד היין "קטופי קטופי, או נפוצי נפוצי". ועל זה הדרך יהיה המערה ממנו מותר:
תן לנו את דמיה - דהא לא קנו, והוא אינו חייב להם אלא מעות:
המוכר יינו לנכרי פמק עמו מעות עד שלא מדד, דמיו מותרין - דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל, וכשמודד הישראל בכליו ובא כא הכלי ברשות הנכרי קנאו הנכרי במשיכה, יהוו ליה לישראל זוזי אצל הנכרי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע:
מדד עד שלא פסק - סכום הדמים, כך וכך יין בכך וכך דמים:
דמיו אסורין - דנכרי לא קנייה השתא במשיכה, דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה דלקנייה במשיכה, שמא ירבה לו דמיו, הלכך כי נגע ביה הוי יין נסך ברשות ישראל, שעדיין לא קנאו הנכרי עד שיפסוק לו דמים:
אם יש בו עכבת יין - אם יש במשפך שנמדד בו תחלה יין של נכרי, עכבת יין, אוגנים שמתעכב יין על פיו שלא יצא כטפה או שתי טפין כב:
אסור - דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך כג:
המערה מכלי לכלי - ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי כד או לכלי שיש בו יין נסך:
את שמערה ממנו מותר - היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר:
ואת שעירה בתוכו - והקילוח שיצא מכלי ישראל אף על פי שלא הגיע לכלי שביד הנכרי, וכל שכן מה שהגיע לכלי של נכרי, אסור, דניצוק חיבור. ומתניתין דשרי היין שנשאר בכלי שביד ישראל, מיירי כגון דקטף קטופי, שקודם שנגע הקילוח בכלי התחתון שביד הנכרי פסק העליון המחובר לכלי שביד ישראל, ולא היה כאן ניצוק שיחבר מה שבכלי העליון למה שבכלי התחתון. אי נמי, דנפץ נפוצי, שהשליך היין מן הכלי העליון כדרך שמשליכין מן המזרקים, ולא היה שם סילון וקילוח שיחבר בין היין שבכלי אשר ביד ישראל לכלי שביד נכרי. אבל אם היה שם חיבור, כל מה שנשאר בכלי העליון שביד ישראל אסור, דקיי"ל ניצוק חיבור ואוסר ביין נסך. וכן הלכתא:
ואם משנכנסה לרשותן אסור. פירש שקבלוה בשכר אבל בהכנסה לבד לא נאסר שאין חצרו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב"י סי' קל"ב בשם רבינו ירוחם:
פסק עמו עד שלא מדד דמיו מותרים. פי' הר"ב דמשיכה בנכרי קונה כמו בישראל [עמ"ש במ"ד פ"ה דמעילה] ומכי מדד מסתמא מושך. ומ"ש הר"ב וכשמודדו הישראל בכליו. בשטת הרמב"ם אמרה שכתב בפי"ג מהמ"א שאם מדד בכליו של נכרי דמיו אסורים שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם כלומר משום עכבת יין כדלקמן. אבל הראב"ד השיגו דהא קיי"ל דיין [ביין] בסתם יינם מוכר חוץ מדמי יין נסך שבו כדפי' הר"ב לקמן משנה י'. וכ"כ טור סי' קל"ב דבדיעבד לא נאסר בכלי דנכרי אע"פ שיש בו עכבת יין מהאי טעמא. ומ"מ לפי מה שאכתוב בסמוך אין זו השגה על פי' המשנה. אלא להרמב"ם שפוסק כך להלכה. ואף להלכה יש ליישב:
מדד עד שלא פסק דמיו אסורים. פירש הר"ב דנכרי לא קנייה השתא במשיכה וכו' הלכך כי נגע ביה דמאחר שבא לרשות הנכרי אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע:
הגה"ה בש"ע. והב"י מפרש דודאי נגע בו. ומש"ה תנן מדד ולא [תנא] משך דלכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. ואיני יודע האיך נכלל בו דאי משום דלא תנא משך. כי תנא מדד מאי הוי שאין נגיעה בכלל מדד יותר מבכלל משיכה. ואטו תנא רמזי רמוזי בעלמא. אלא מסתבר דלא קפיד תנא למתני (מדד) [צ"ל משך] כיון שכן הדרך דלעולם מדידה קודמת למשיכה. שאין הקונה מושך עד שנמדד לו מדתו שיקנה ואח"כ מושכו והואיל ומכילתין לאו בדיני מקח וממכר איירי לא קפיד. ותני תחלת המשיכה והקודם לה וממילא דלענין קנייה צריך שתהא ג"כ משיכה וכדתנן במקומו במשנה ז' פ"ה דב"ב:
המשפך. טרייטו"ר בל"א מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב קצר. ומושיבים אותו על פי צלוחית של לוקחים שפיהם צר ושופכין יין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית. רש"י:
עכבת יין. פירש הר"ב אוגנים שמתעכב יין על פיו ובירושלמי גרסינן בקו"ף ומפרש כמה דתימא [הושע ז' ח'] עקובה מדם פירוש לכלוך יין. הר"ן. ומ"ש הר"ב שלא יצא כטפה או ב' טפין. לפום ריהטא כתב או שתי טפין וללא צורך. דהשתא טפה אחת שתים מבעיא. עיין בפירושו ריש פ"ב דיומא. ורש"י והר"ן לא כתבו כן:
אסור. פירש הר"ב דמתסר חמרא דישראל משום ההיא טפת יין נסך שבמשפך. מפרש בגמ' דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית. וכתב הר"ן והאי אסור. בהנאה קאמר ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין הא לאו הכי לא עדיף מנודות הנכרים וקנקניהם שאין אוסרין יין הכנוס בהם בהנאה כדתנן בפ"ב משנה ד' לדברי חכמים. ולפי זה אנן דקיי"ל כרשב"ג בתערובת סתם יינם דימכר כולי לנכרים חוץ מדמי איסור שבו [כדפירש הר"ב במשנה י'] לא קיי"ל כי הך מתני' דכיון שאינו נהנה מאותו עכבת יין כלל אמאי מיתסר בהנאה. ולפיכך יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל שכתבה אלא [שי"ל] שאפילו לרשב"ג דשרי בימכר כולו חוץ מדמי אסור שבו דוקא במפרש אבל בסתם אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור. עכ"ל. והרמב"ם בפרק י"ב העתיקה לבבא זו לכך יש לפרש שדעתו כמ"ש הר"ן והרי"ף ובזה נסתלקה מעליו השגת הראב"ד שכתבתי לעיל. ומסתייע לזה סברתו של הרמב"ם שאכתוב במשנה י' דס"ל דימכר לחוד בלא הולכת הנאה לא מהני. ואני תמיה על הראב"ד שעבר על פרק י"ב ולא השיגו עד בואו שמה פי"ג וכן תמיהני על הכ"מ שלא הליץ בעד הרמב"ם מהא דהר"ן. וגם לא העיר בזה שלא השיגו בפרק י"ב ואין לומר דבפרק י"ב יש לפרש דאסור בשתיה קאמר ומשום כך לא השיגו. וכדעת אחרים שכתב הר"ן ג"כ. דהא לעיל מהך בבא שהעתיק הרמב"ם דין המערה דסיפא דמתני'. כתב שם הכ"מ דכל מקום שכתב הרמב"ם אסור בסתם משמע בהנאה כמבואר מדבריו ריש פרק י"א [סימן ח'] ע"כ. ומשום כך השיג עליו הראב"ד שם דלא כך אלא בשתיה בלבד. והטור לא העתיק לבבא זו דמשפך. ולשטתיה אזיל דס"ל כהראב"ד כמ"ש לעיל. וא"כ משנתינו אינה הלכה כדבריו הראשונים של הר"ן וזהו שכתבתי לעיל מי שמפרש הרישא במודד בכליו של ישראל דוקא אין להשיגו משום דלמשנתינו בכליו של נכרי היה לעולם אסור אף בפסק קודם שמדד:
המערה מכלי אל כלי. פירש הר"ב ישראל שעירה מכלי שלו לכלי שביד הנכרי או לכלי שיש בו יין נסך. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ויש לתמוה דזו ואצ"ל זו קאמרי דכיון שנאסר הנצוק בכלי שביד הנכרי שאין איסור היין באותו כלי אלא בסתם יינם דהא לאו נסך ודאי עביד כ"ש כשיש בו יי"נ ממש. וי"ל די"נ דקאמרי לאו דוקא יין נסך ממש אלא כלומר יין שלהן מה שא"כ באותו הכלי שאין היין שלהן אלא שנעשה כסתם יינם. ועיין בריש מתני' דלקמן. ובחבורו פרק י"ב כתב המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרי. וא"ת וכשמערה לכלי שביד נכרי מאי הוי דהא. לא נאבר היין שבכלי כשאוחזו הנכרי דהתנן נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום [וכו' מותר] ל"ק שכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מאכלות אסורות נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וישראל צק לתוכו יין היין מותר. ואם נדנד הנכרי הכלי נאסר היין. וטעמא פי' הכ"מ בשם התוס' דמה לי נוגע בקנה בכונה [כמ"ש במשנה י' פרק דלעיל דאסורות] מה לי נוגע בכלי [צ"ל בשולי הכלי]. ע"כ. וכתב עוד הרמב"ם כלי סתום מותר לטלטלו הנכרי ממקום למקום ואע"פ שהיין מתנדנד שאין זהדרך הניסוך. ע"כ. וכבר העמיד הא דנכרי שהיה מעביר וכו' בחביות סתומות כמ"ש שם סימן ט"ז ומפני כך אני תמה על הרמב"ן והרא"ש. דבההיא דנכרי מעביר וכו' [כתבו] דמיירי בסתומה בפקק של עץ משום דאי לאו הכי חיישינן שמא יגע וכו' וכמ"ש שם בשמם. ותיפוק להו דאי לאו הכי נאסר מפני הנדנוד שהרי הרמב"ן כהרמב"ם ס"ל בהכי כמ"ש ב"י סי' קכ"ה ושם כתב הטור שכן גם דעת הרא"ש ז"ל. אע"פ שבסימן קכ"ד כתב שאין כן דעת הרא"ש הב"י תמה עליו שם היכן כתב כן. ועוד יש לפרש דמ"ש הר"ב והרמב"ם לכלי שביד הנכרי ולא התנו שהוא מנדנדו היינו טעמא דסתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו ולא ע"ג קרקע. שאם הכלי עומד על הקרקע לאיזה צורך יאחזנו בידו אלא סתם אוחז כלי בידו באויר אוחזו. וכיון שכן א"צ לתנאי הנדנוד שהרי אי אפשר בלא נדנוד. וזהו שדקדק הרמב"ם וכתב נכרי שהיה אוחז הכלי בקרקע וכו' מותר. דאי לא בקרקע היה אסור. לפי שאי אפשר בלא נדנודו. וכ"כ הכ"מ בהדיא בפרק י"ג על מ"ש שם הרמב"ם בדין רישא דמתני' פסק ואח"כ מדד שאם מדד לכלי ישראל שביד הנכרי אסור. ופירש הכ"מ דדוקא כשהנכרי מנדנדו אם הוא מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד. ע"כ:
(כ) (על המשנה) אסור. פירוש, שקבלוה בשכר. אבל בהכנסה לבד לא נאסר, שאין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו. ב"י:
(כא) (על הברטנורא) ומכי מדד מסתמא מושך. ועיין בסמוך:
(כב) (על הברטנורא) ובירושלמי גרסי עקבת בקו"ף, ומפרש כמה דתימא עקובה מדם. פירוש לכלוך יין. הר"נ:
(כג) (על הברטנורא) דמתסרא משום נצוק שחבר יין שבמשפך ויין שבקרקעית של צלוחית. גמרא. וכתב הר"ן, והאי אסור, בהנאה קאמר, ומש"ה דוקא כי אית ביה עכבת יין, הא לאו הכי לא עדיף מנודות העובדי כוכבים דפרק ב' משנה ד' ולפ"ז אנן דקיי"ל בתערובות כרבן שמעון בן גמליאל [דמ"י] לא קיי"ל כי הך מתניתין. ולהכי מפרש הר"ב לעיל דוקא בכליו של ישראל דאי בכליו של עובד כוכבים היה אסור אף בפסק קודם שמדד, לתנא דמתניתין. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) וכיון שהכלי בידו ולא על גבי הקרקע, מסתמא מנדנדו ונאסר. ועתוי"ט:
אומנים ישראל ששלח להם עו"ג חבית של יין נסך בשכרן מותר שיאמרו לו וכו': כך צ"ל אלא שכתב הרשב"א ז"ל דיש מפרשים משנה זו כשעשו מלאכה אצל ישראל וישראל זה אמר לעו"ג לפורעם בשבילו והוא שלח להם חבית של י"נ והכל עולה לטעם אחד ע"כ. אלא דלפי פירוש זה אין צורך להגיה לשון המשנה ושמא מי שראה פירוש זה חשב שכך צריך להיות גרסת המשנה כדי שלא ידחק בפירוש זה. והר"ר יהוסף ז"ל כן הגיה אלא שמחק ג"כ מלת בשכרן. וביד פי"ג דהלכות מ"א סימן כ' כ"ג כ"ד. ובטור י"ד סימן קל"ב. וכתב הר"ן ז"ל ומיהו לאו דוקא דמיה דה"ל רוצה בקיומו דאסור אלא כך הוא מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותן לנו דמיה כנגדה ובכי ה"ג אין רוצין בקיומו כלל ואם משנכנסה לרשותם אסור דכיון דזכו ביה כי שקלי דמיה דמי י"נ קא שקלי וכך הם דברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית אלא שפירש משנה זו בשלא פסק להם ולערב שלח להם חבית של יין שוה דינר ע"כ. ואיני יודע למה הוצרך לפרש כן דאפי' פסק להם שכר משמע דדינא הכי הוי ושמא י"ל דאורחא דמילתא נקט שאין דרך לפסוק מעות ולשלוח יין אבל כשעושין מלאכה סתם לפעמים שולחים יין עכ"ל ז"ל. ובר"פ דף ש"ף ע"ב העלה הר"ן ז"ל דודאי כל היכא דאמר לו העו"ג המתן עד שאמכור ע"ז או י"נ ואביא לך אסור ומתניתין דהכא שאני דאינהו לא אמרי מכור אותה ותן לנו את דמיה ואיהו נמי לא אמר להו המתינו לי עד שאמכור אלא הכי אמרי ליה עד שאתה נותן לנו חבית שוה עשרה דינרים תן לנו עשרה דינרים שהם דמיה הלכך אין כאן רוצה בקיומו כלל ע"כ:
המוכר יינו לעו"ג וכו': ירושלמי פ"ק דקדושין דף ס' ופירש הרא"ש ז"ל דמיו מותרין דכי משכיה עו"ג אכתי לא הוי יין נסך ובמודד לתוך כליו של ישראל או לתוך כליו של עו"ג שהדיחו דלית ביה עכבת יין ואפילו לא הדיחו בדיעבד שרי כרשב"ג דאמר ימכר כולו לעו"ג חוץ מדמי י"נ שבו ע"כ. ועיין בספר הלבוש סימן קל"ב במה שפלפל שם סעיף ב':
אם יש בו: פירש הר"ן ז"ל אם יש בשולי המשפך עכבת יין כלומר מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עו"ג ובגמרא מפרש דההיא עכבת יין מיתסרא למאן דס"ל נצוק חבור משום נצוק לפי שעכבת יין זו שבשולי המשפך מחוברת ע"י נצוק ליין שבצלוחיתו של עו"ג ולמאן דלית ליה נצוק חבור מוקמינן לה בשפחסתו צלוחיתו כלומר שנתמלאת צלוחית העו"ג עד היין שבשולי המשפך ונתחבר ממש יין שבמשפך ליין נסך שבצלוחית ויש גורסין עקבת יין בקוף ופירש לכלוך יין והכי מוכח בירושלמי דאמרינן כמה דתימר עקובה מדם והאי אסור בהנאה קאמר דאי לאוסרו בשתיה למה לי עקבת יין אפילו אין בו עקבת יין אסור בשתיה שכיון שמשפך זה היה צריך הדחה ולא הדיחו ודאי שאוסר היין בשתיה אלא לענין איסור הנאה קאמרינן ומש"ה דוקא כי אית ביה עקבת יין. ועי' בתוי"ט עד נהנה מן האיסור אסור אע"פ שאינו נהנה מן האיסור אסור ואחרים אומרים דהאי אסור בשתיה קאמר דכי לית ביה עכבת יין שרי אפילו בשתיה שאע"פ שהוא מחוסר הדחה כיון שהוא מכניסו לקיום מכיון שיבש י"נ שעליו אם נשתמש בו אינו אוסר את היין אפילו בשתיה וכתב הרמב"ן ז"ל שאין זה נראה אלא במשפך לפי שאין היין מתעכב בו אבל בכסי וכיוצא בהן לא:
המערה מכלי אל כלי: למ"ד נצוק חבור מוקמי לה בגמרא דקא מקטף קטופי כלומר שיפסוק ראש העליון של נצוק קודם שיגיע ראש התחתון לכלי האסור ודייקינן מרישא הא דביני ביני אסור משום דנצוק חבור ואע"ג דמסיפא נמי איכא למידק הא דביני ביני שרי לא דייקינן הכי אלא אגב דתנא המערה ממנו מותר תנא נמי ואת שעירה לתוכו אסור וה"ה דביני ביני נמי אסור ולמאן דלית ליה נצוק חבור דייקינן מסיפא ואת שעירה לתוכו אסור הא דביני ביני שרי ומרישא לא דייקינן מידי אלא אגב סיפא נקטה עכ"ל ז"ל. והכי גרסינן בגמרא אמר רב הונא נצוק וקטפרס ומשקה טופח חבור לענין י"נ א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך הא אילימא מדתנן ספ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינם חבור לא לטומאה ולא לטהרה לטומאה ולטהרה הוא דלא הוי חבור הא לענין י"נ הוי חבור אימא סיפא האשבורן חבור לטומאה ולטהרה לטומאה ולטהרה הוא דהוי חבור הא לענין י"נ לא הוי חבור אלא מכאן ליכא למישמע מינה מידי וקיימא לן כותיה דרב הונא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות מ"א. ועיין בב"י במ"ש בשם הרשב"א ביו"ד סימן קל"ד. וביד שם בהלכות מ"א סי' י"א י"ב:
וחזר ומדד: הגיה הר"ר יהוסף ז"ל ונטלו ומדד לתוך וכו'. עוד הגיה המערה מכלי לכלי המערה ממנו מותר ואת וכו' וכתב כן מצאתי מוגה:
יכין
מותרים לומר לו תן לנו את דמיה: אף שנכנסה לרשותן, כיון שלא נתרצו לקבל בשכרן, אין חצירו של אדם קונה לו בעל כרחו [כח"מ ר']. וגם בסתם, אמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני [כב"מ דף צ"ו כ']:
ואם משנכנסה לרשותן: והתרצו בקבלתה:
אסור: ובזה"ז מותר בהנאה [קל"ג ג']:
המוכר יינו לעובד כוכבים: אע"ג דתנא דמכילתן ס"ל דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י [כפ"ד מ"ט] הכא מיירי שכבר מכר:
פסק: אם כבר קצב השער כמה יתן, בעד כל מדה ומדה:
דמיו מותרין: דמשפסק כבר סמכה דעתו לקנות, בהמעות שכבר נתן, ויי"נ לא הוה עד שיגע העכו"ם הקונה בהיין. נמצא דבשעת מכירה מותר היה היין. וזה לרש"י דבנכרי מעות קונה ולא משיכה. וכמו כן לר"ת דמשיכה קונה בעכו"ם ולא מעות. עכ"פ משמשך העכו"ם קנה, ויי"נ לא הוה עד שנוגע בהיין עצמו:
מדד עד שלא פסק: ונתנו להעכו"ם:
דמיו אסורין: דמשהמשיכו להעכו"ם אף שלא קנאו עדיין עד שיפסוק עמו השער, עכ"פ אז שוב לא נזהר ישראל בהעכו"ם. שלא יגע בהיין. מיהו אם נזהר הישראל שלא יגע בו, דמיו מותרים [קל"ב ש"ך סק"ב]. ובזה"ז מותר בדיעבד [קכ"ג א']:
נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של עובד כוכבים: ומעט י"נ היה כבר בשולי הצלוחית.
וחזר ומדד: באותו משפך:
אם יש בו עכבת יין: ר"ל שיש בהמשפך אוגנים שמעכב ומשאיר שם היין אחר ששפך אותו בו:
אסור: נאסר היין של הישראל שמדד בו אח"כ, מדמעורב בו הטפה שבמשפך שנשאר בו מבתחלה מדהיה מחובר עם היי"נ שבצלוחית ע"י נצוק חבור:
המערה מכלי אל כלי: ישראל שעירה יין שבידו לכלי שביד נכרי, או לכלי שיש בו סתם יינן:
מותר: היין שנשאר בכלי העליון שביד ישראל, מותר. ודוקא אם קודם שנגע הקלוח ביין התחתון, כבר נפסק הקלוח משפת כלי העליון. דאל"כ ניצוק חיבור, אם לא בהפסד מרובה [קכ"ו א']. מיהו דוקא במערה יין ליי"נ האסור בהנאה אמרינן שלא במקום הפ"מ ניצוק חיבור. אבל במערה לתוך סתם יינם, לא אמרינן שיחול איסור של כלי התחתון גם על העליון כאילו הוא עמו גוף א', רק הוא כמעורב התחתון בעליון ובטל בס' [שם ס"ה]:
ואת שעירה לתוכו: הקלוח בעצמו, אף שלא בא עדיין להכלי רק קצהו התחתון:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת