משנה עבודה זרה ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עבודה זרה · פרק ב · משנה ב | >>
מתרפאין מהן רפוי ממון, אבל לא רפוי נפשות.
ואין מסתפרין מהן בכל מקוםח, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, ברשות הרבים מותר, אבל לא בינו לבינוט.
מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִפּוּי מָמוֹן,
- אֲבָל לֹא רִפּוּי נְפָשׁוֹת.
- וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכָל מָקוֹם,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מֻתָּר,
- אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ:
מתרפין מהן - ריפוי ממון,
- אבל לא - ריפוי נפשות.
- ואין מסתפרין מהן - בכל מקום,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- ברשות הרבים - מותר,
- אבל לא - בינו לבינו.
ריפוי ממון - שירפא לו הגוי בהמתו או עבדו.
וריפוי נפשות' - שירפאהו לו עצמו.
וזה ממנו כשנתן לו הרפואה משלו, אבל כשיאמר במה שיתרפא מותר, ולפיכך מותר לדון ולקחת נוסחאות הרפואות מהן, ואסור לקחת מהן פירוש ענייניו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
רפוי ממון - בהמתו:
רפוי נפשות - גופו. ואם אמר לו סם פלוני יפה לך, אפילו רפוי נפשות מותר להתרפאות ממנו ז:
אבל לא בינו לבינו - ואי רואה במראה י, מותר. דמימר אמר הנכרי, הואיל ומסתפר הכי אדם חשוב הוא, ומתירא להורגו:
אבל לא רפוי נפשות. כתב הר"ב ואם אמר לו סם פלוני וכו' מותר סבר שיולי משאיל לו [מדלא בעי לאתסויי מנאי לא סמוך עלי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת] [רש"י] וכי היכי דמשאל לי משאיל לאינש אחרינא. ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמ':
ואין מסתפרין מהן בכ"מ. אפילו בשבילי רה"ר שהיו עוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער. רש"י:
אבל לא בינו לבינו. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. אבל ביחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתיחד עמהם משום ש"ד וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה תוס' [דף כ"ט ד"ה אבל]. ומ"ש הר"ב ואי רואה במראה פי' רש"י לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר העכו"ם כיון דקפיד אהכי וכו':
(ז) (על הברטנורא) סבר, שיולי משאיל ליה (לנסותו אם אומר לו אמת), וכי היכי דמשאיל ליה משאיל לאיניש אחרינא, ואתא ההוא גברא לארועי נפשיה. גמרא:
(ח) (על המשנה) בכל מקום. אפילו בשבילי רה"ר שעוברין שם תדיר. שמא יחתוך צוארו בתער. רש"י:
(ט) (על המשנה) בינו לבינו. פירוש במקום שאין רגילים בני אדם כל כך. [אבל ביחוד ממש לא אצטריך, דתיפוק ליה משום שפיכות דמים. וכן יש לפרש לעיל גבי מניקה. תוס']:
(י) (על הברטנורא) פירוש, לראות אם מספר יפה באומנות, וסבר הנכרי כיון דקפיד אהכי וכו'. רש"י:
רפוי ממון: בהמתו רפוי נפשות גופו אבל אין לפרש רפוי ממון בשכר כלומר ומש"ה שרי דחייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה ורפוי נפשות בחנם כלומר דמנפשו ומעצמו הוא עושה כמו אם יש את נפשכם כדעתכם דאי הכי ניתני מתרפאין מהם בשכר אבל לא בחנם גם אין לפרש רפוי ממון דבר שאין בו סכנה אלא שיכול לקלקלו שתכאב לו יותר ויוציא ממון לרפואה ורפוי נפשות דבר שיש בו סכנה דהא אמר רב יהודה אמר רב אפילו אי כייבא לי ריבדא דכוסילתא שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא לעו"ג לאסויי לי דאסור לאדם למסור גופו ביד עו"ג אלא ודאי רפוי ממון בהמתו רפוי נפשות גופו ואפילו אין סכנה בדבר והיינו דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו ועיין בהר"ן ז"ל בדף שנ"ז ע"א שיישב דברי הרי"ף ז"ל במה שהקשה עליו הר"ר זרחיה הלוי ז"ל והעלה שרב אלפס ז"ל דוחה מהלכה מילתיה דרב יהודה ע"ש:
אבל לא בינו לבינו: ביד פי"ב דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן ט' י' י"א. ובטור י"ד בסימן קנ"ה ובסימן קנ"ו:
יכין
מתרפאין מהן רפוי ממון: ר"ל מותר להניח לו לרפאות בהמתו. ונ"ל דקמ"ל *) דאפילו בשכר שרי:
אבל לא רפוי נפשות: לרפאות גוף הישראל. מיהו באמר לו סם פלוני יפה לך, מותר, דירא שישאל לאחרים. אמנם אם שכשלא יתרפא וודאי ימות, שרי, אף דאפשר שיקרב מיתתו. כיון, דאפשר נמי שינצל לגמרי, *) דברים אלו תמוהין וצריכין תיקון וצ"ל דאפי' בשכר דוקא בהמתו שרי. לא חיישינן לחיי שעה [ועמ"ש בפירושינו יומא פ"ח]. מיהו ברופא מומחה דלא מרעי אומנתיה, או בעושה בשכר, שלא יפסיד שכרו, בכל גוונא שרי [י"ד קנ"ה]:
ואין מסתפרין מהן בכל מקום דברי רבי מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו: והכי קיי"ל [קנ"ו]. מיהו ברואה ישראל במראה, שיגלחו יפה, מותר גם בינו לבינו. והאידנא בלא זה לא חשידי בהכי. [מיהו הא דבלא גלוח אסור לראות במראה משום לא ילבש גבר [כי"ד קנ"ו וקפ"ב] היינו רק במקום שלא נהגו האנשים לראות במראה, דאל"כ שרי, כר"ן הכא. וכתב עוד שאעפ"כ חסידים נוהגין סלסול בזה. ול"מ נ"ל דלבתר מ"ש רמ"א [קנ"ו] דכשעושה להעביר הלכלוך מפניו בכל דוכתא שרי. א"כ בכל יוצא לחוץ וחושש שיהיו נוצות בשערו או לכלוך בפניו, או שום שנוי בבגדיו וכובעו, אפילו רק ספק הוא, אפ"ה שרי. כמו שהתירו משום כבוד הבריות לטלטל מוקצה, ולהוציא מרה"י לכרמלית בשבת כדי לקנח א"ע [כא"ח שי"ב א' ושם ס"י], וכ"כ בגילח חצי זקנו ושמע שמת אביו שמגלח הנשאר [י"ד ש"צ ב']. מכ"ש הכא דת"ח שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה [כשבת קי"ד], ואף דאין ת"ח בזה"ז [כי"ד רמ"ג ושל"ד, ועי' סמ"ע ססי' רס"ב] עכ"פ בזה"ז שכבוד התורה בעוונינו בל"ז כבר ירדה אחורנית עשר מעלות, אדרבה חיוב עלינו להקפיד על כבודה לבלי להשפילה יותר, ושיהיה לשחוק בעיני הבריות עי"ז, להכי בכל גוונא מותר. והצעתי דברים הנ"ל בילדותי לפני ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל והודה לדברי,:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת