משנה סנהדרין ח ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ח · משנה ו | >>
הבא במחתרת נדון על שם סופו.
היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו יג דמים, חייב.
אם אין לו דמים, פטור.
הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת, נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ.
- הָיָה בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת,
- וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית,
- אִם יֵשׁ לוֹ דָּמִים, חַיָּב;
- אִם אֵין לוֹ דָּמִים, פָּטוּר:
הבא במחתרת - ידון על שם סופו.
- היה בא במחתרת, ושבר את החבית -
- אם יש לו דמים - חייב,
- ואם אין לו דמים - פטור.
וכן הבא במחתרת ידוע הוא שכוונתו שאם יעמוד בעל הבית להציל ממונו מידו שיהרגנו, ולפיכך הותר להרגו. ואין הפרש בין שבא במחתרת או בדרך החצר, ודרך גג ודרך קרפף, אבל דבר הכתוב בהווה ברוב.
וכבר נתבאר בכתובות וזולתו כי מעיקרנו אין אדם מת ומשלם, ולפיכך הבא במחתרת אם שבר חבית בעת כניסתו, ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר "אין לו דמים"(שמות כב, א), והוא פטור מדמי החבית. ואם שבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו, שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר "דמים לו"(שמות כב, ב), הוא חייב בדמי החבית:
הבא במחתרת - שאמרה תורה יהרג:
נדון על שם סופו - שסופו להרוג את בעל הבית אם יעמוד יב כנגדו להציל את שלו:
אם יש לו דמים חייב - כגון האב הבא במחתרת על הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, לפיכך אין הבן רשאי להרגו. ואם שבר האב החבית, חייב לשלם:
אין לו דמים פטור - ושאר כל אדם הבא במחתרת שאם הרגו בעל הבית אין לו דמים, אם שבר את החבית פטור מלשלם. שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור מן התשלומין יד, שאין אדם מת ומשלם:
הבא במחתרת נדון ע"ש סופו. גמרא. אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אם יעמוד וכו'. ועמ"ש במשנה ה' פ"י. וא"ת א"כ למה מחתרת אפילו הבא שלא ע"י מחתרת נמי הא איתנהו ברייתות בגמרא [דף ע"ב ע"ב] ולרמב"ם בפירושו וכן בחבורו פ"ט מה' גניבה תרוייהו ס"ל דמחתרת לאו דוקא וה"ה לבא דרך גגו חצרו וקרפיפו אלא שמפני שרוב גנבים מצוים במחתרת דבר הכתוב בהוה ולרש"י חדא מנייהו סברא דאין ה"נ דדוקא מחתרת. דמחתרת זו היא התראתו. דכיון דטרח [*ומסר נפשיה] לחתור. אדעתא דלהרוג בא ואמרה התורה השכם והרגו. אבל נכנס [*לחצרו וגגו דרך הפתח] צריך התראה שיעמוד כנגדו על ממונו. וזה יקבל ההתראה שע"מ כן בא שאם יעמוד כנגדו שיהרגנו:
אם יש לו דמים. כחי הוא חשוב. ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. רש"י בפירוש החומש:
אם אין לו דמים פטור. כתב הר"ב [*שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור וכו'] ואף על פי שניצול. פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין. רש"י. וכה"ג בגמרא דף ע"ג דהמותר להציל בנפשו פטור מתשלומין מהאי טעמא דאין אדם מת ומשלם. ואי קשיא דברפ"ג דכתובות פירש הר"ב והרמב"ם גם בחבורו פ"ק מהלכות נערה דחייבי מיתות ב"ד הן דפטירי מתשלומין. וכן לשון רש"י שם דף ל'. לא קשיא ולא מידי דלא אתא אלא לאפוקי כרת דבידי שמים דלא פטירי. אבל כל שנימות על ידי אדם בכלל מיתות ב"ד הוא שהרי אינו בידי שמים. והרשות נתונה לאדם להמיתו. הא למה זה דומה למאמרם בפ"ג דב"ק עביד אינש דינא לנפשיה. הרי שדין היחיד [גם] כשעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאילו נדון בב"ד. ואין סותרין דינו כשעשה כהלכה. ה"נ לענין נפשות *)כשעשה כהלכה דינו מקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות ב"ד הוא:
(יב) (על הברטנורא) דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואמר אם יעמוד כו'. ועתוי"ט:
(יג) (על המשנה) יש לו כו'. כחי הוא חשוב, ורציחה הוא אם יהרגנו בעל הבית. רש"י:
(יד) (על הברטנורא) ואע"פ שניצול, פטור מן התשלומין. דקיי"ל חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין. רש"י. ועתוי"ט:
אם יש לו דמים חייב כגון: האב וכו' כדפי' רעז"ל והוא פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' וז"ל הבא במחתרת אם שיבר חמת בעת כניסתו ולא יהיו שם עדים שאז דמו מותר כמו שנאמר אין לו דמים והיא פטור מדמי חבית ואם שיבר אותה בצאתו וכבר פנה ללכת לדרכו שאין מותר להרגו אם יש שם עדים כמו שנאמר דמים לו הוא חייב בדמי חבית עכ"ל ז"ל. בסוף פי' רעז"ל שאין אדם מת ומשלם. אמר המלקט פי' רש"י ז"ל ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהם אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין וביד פ"ט דהלכות גניבה ובטור ח"מ כולה מתני' עד סוף פירקין בסימן תכ"ה:
יכין
הבא במחתרת: שאמרה תורה שיהרג אותו כל מי שירצה, ואפילו בשבת, ובכל מיתה שיכול:
נדון על שם סופו: שיש לחשוב שכשיעמוד בעל הבית כנגדו, סופו שיהרגו, ולרמב"ם [פ"ט מגניבה] מחתרת לאו דוקא, רק כל הבא לרשות חבירו לגנוב, בכל מקום שהבעל הבית מצוי שם, מותר להרגו, ולרש"י דוקא מחתרת, מדטרח לחתור, וודאי להרוג בא לכל מי שיעמוד כנגדו:
אם יש לו דמים: ר"ל כל שכשהרגו בעל הבית יש לו דמים וחייב מיתה עליו, דהיינו שידוע לו שלא יהרגנו הגנב, כגון שהוא אוהבו כנפשו [ודלא כר"ב דדוקא אב ובן, ולראב"ד אין מקרא יוצא מידי פשוטו, דגם בבא ביום שזרחה השמש עליו, ויצא אדם לפעלו ואין הבעל הבית מצוי בביתו, וגם אין הגנב אז בא לשהות זמן מרובה, אלא לחטוף ולנוס. זה לא להרוג בא, וההורגו חייב מיתה]:
חייב: לשלם הכלים ששיבר:
אם אין לו דמים: שאין ברור שלא יהרגנו, דאז אם הרגו בעה"ב פטור:
פטור: דמדחייב מיתה באותה שעה, פטור מתשלומין, ואף שניצל אחר כך, עכ"פ הרי גם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין אף דפטורים ממיתה, משום דעכ"פ המעשה בת מיתה היא, אם כן הכי נמי הכא, ורק בחייבי כריתות או בחייבי מלקית יש חילוק, דכשהתרו בו, לוקה ואינו משלם, וכשלא התרו בו, משלם ואינו לוקה [רמב"ם רפ"ג מגניבה]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת