תוספות יום טוב על סנהדרין ח

<< · תוספות יום טוב · על סנהדרין · ח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

בן ולא איש. הקטן פטור שלא בא לכלל מצות. כתב הר"ב הלכך חיוביה בתר הכי הוא. והכי קאמר קרא כי יהיה לאיש בן. הסמוך לגבורתו של איש וכו'. וכתבו התוספות וא"ת דלמא שנה שלפני גדלות. כדאשכחן במופלא הסמוך לאיש [במשנה ו' פ"ה דנדה] ומפרש ר"ת דהכא דריש. לאיש דמשמע לשון גבור כדכתיב (מלכים א' ב') וחזקת והיית לאיש [מה שאין כן בנדרים דאיש מרוחק מיפליא דהכי כתיב (במדבר ו) איש או אשה כי יפליא] [ולא כתיב כי יפליא איש או אשה. כד"א (שמות כ"א) וכי ימכור איש את בתו. א"נ דייק מדלא כתב והיית איש]. וא"ת א"כ למה לן במתניתין טעמא דשלא בא לכלל מצות וי"ל דהוה אמינא דמקודם הבאת שערות מתחיל הזמן דסמוך לגבורתו של איש. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים לא הוה חייש במה שבימי קטנות כיון דאינו ראוי להוליד. דקרינן ביה בן ולא אב. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה י"א פ"ו דנדה [ד"ה עד שיקיף]. [*והא דכתבו התוספות. ואפילו הוי יותר משלשה חדשים. (כלומר) [צ"ל משום] דאע"ג ששנינו ועד שיקיף וכו'. אפילו הכי כי מלאו ליה שלשה חדשים משהביא שתי שערות אע"פ שלא הקיף אינו נעשה בן סורר ומורה. כדתני דבי רבי ישמעאל בן ולא אב. ואמרי במערבא. בן ולא הראוי לקרותו אב. כדאמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד כלומר אע"פ שלא הקיף דהא אם בא על אשה משהביא שתי שערות. ונתעברה. ניכר העובר בשלשה חדשים. וראוי לקרותו אב]:

משנה ב

משיאכל טרטימר בשר כו'. כל אלו תנאים הנזכרים באכילה זו בפרקין. כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ממרים שהן כולן הלכה מפי הקבלה:

טרטימר. כתב הר"ב חצי מנה. טרטימר זה איני יודע מהו. אלא שמתוך שכפל ר"י ביין כופל אף בבשר. ונמצא טרטימר חצי מנה. גמרא. ושם כתוב בתי"ו. אבל הערוך הביאו בערך טי"ת:

אכל טבל כו'. עד שלא נפדו. נ"א ל"ג לה ומלתא פשיטא דל"ג דהא אינו נעשה [בן] סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין. וכן לא העתיק הרמב"ם בפ"ז מהלכות ממרים ונשתבשו הספרים ממסכת ברכות. שבת. עירובין. ופסחים. דהתם שפיר מיתנייה:

אכל דבר שהוא מצוה. כתב הר"ב דרבנן. לאתויי תנחומי אבלים דאי מרישא ה"א חבורת מצוה היינו כהנים כו' [*גמרא לאתויי כו'. ופירש"י דאי מרישא. כו'] ואני תמה דהא עבור החדש נמי לאו דאורייתא דלא מצינו לסעודה זו שנצטוינו עליה בתורה. וצ"ע:

אכל כל מאכל כו' לאתויי דבילה קעילית. שתה כל משקה כו' [לאתויי] דבש וחלב דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב. ונכנס למקדש חייב [משום יין ושכר אל תשת (ויקרא י) ובכהן עסקינן]. גמרא:

ואף על פי שאין ראיה לדבר. דדלמא ממאכל אחרינא נמי קרי ליה זולל. ומיהו שלמה אהא אזהריה דממשיך טפי. זכר לדבר דבבשר מקרי זולל וביין מקרי סובא. רש"י:

משנה ג

ומשל אמו. לשון הר"ב כגון שנתן לה אחר כו'. על מנת שאין לבעלה רשות בהן. גמרא. ועיין מ"ש במ"ו פ"ז דעירובין. ובמ"ח פ' בתרא דנדרי':

משנה ד

עד שיהו שניהם רוצים. שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. הרמב"ם סוף הלכות ממרים:

רבי יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו. פירש הר"ב שוה ודומה לאביו סי' דכתיב איננו שומע בקולנו. גמרא. ומ"ש מדלא כתיב בקולותינו או בקולינו ביו"ד. רש"י. ומ"ש הר"ב ומדקול בעינן שוים. מראה וקומה נמי בעינן שוים. גמרא. ונ"ל לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב בדברים והצריכום ג"כ שיהו שוים במראה וקומה. והן שני שעירי יום הכפורים. כדתנן בריש פ"ו דיומא. והא דבפירוש הרמב"ם כתוב ר"ל שתהא דומה במראה ובקומה. לפי שנאמר אביו ואמו *) ואמרו. ע"כ. נראה בעיני דלשון קצרה הוא. ואסיפא דקרא דואמרו סמיך דכתיב ביה איננו שומע בקולנו וכדדרשינן בגמרא כמ"ש הר"ב:

חרשים. כתב הר"ב התורה אמרה איננו שומע בקולנו. דמשמע דבשעת הקול וכו'. וז"ל רש"י ואיכא להפוכי לזכותא ולמדרש דבשעת הקול וכו':

מתרין. כתב הר"ב בפני שנים. גמרא. ופירש"י דבעינן עדים שהוכיחו ועבר שאין אביו ואמו נאמנים עליו להרגו דכתיב (דברים י"ז) ע"פ שנים עדים יומת המת. וכתב עוד בפירוש המשנה וז"ל מתרין בו לאו משום התראה גמורה כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דהא התראת עדים בעי [כלומר וכאן אביו ואמו מתרין בו משמע] ועוד זו ספק התראה אם עובר הוא אם לאו שלא מיד בפניהם הוא עובר אלא בסתר ולאחר זמן הוא עושה אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל. ואם לא שמע מלקין וכו'. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב בסוף הלכות ממרים וז"ל מביאין אותו וכו' לב"ד של שלשה וכו' ומביאין שני עדים שגנב וכו' ואכל וכו' אחר ההתראה. ע"כ:

זה זהו שלקה בפניכם. כתב הר"ב ואע"ג דבעי ליה זה ולא סומין וכו'. לכתוב בננו הוא. פירש"י. ומשמע הוא שלקה בפניכם. ע"כ. מאי בננו זה ש"מ תרתי. גמרא. והא לא קשיא דדלמא לזה ולא סומין לחוד אתא. דלעולם לא מפקינן קרא ממשמעותי'. דמשמע שמעמידין אותו לפני ב"ד ואומרים שזהו שלקה בפניכם. אלא מדהוה מצי למכתב הוא והוה נמי משמע הכי. וכתב זה. ש"מ אף למעוטי סומין נמי אתא:

משנה ה

בן סורר ומורה נדון על שם סופו וכו'. תניא ר"י הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר. ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לב"ד ליסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו וכו'. גמרא. ועמ"ש במשנה ה' פ"י:

שקט וכו' לצדיקים הנאה להם וכו'. שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות רש"י. כלומר ולא שיהו שקטים גם מטרדת תורה ומצות:

משנה ו

הבא במחתרת נדון ע"ש סופו. גמרא. אמר רבא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואמר אם יעמוד וכו'. ועמ"ש במשנה ה' פ"י. וא"ת א"כ למה מחתרת אפילו הבא שלא ע"י מחתרת נמי הא איתנהו ברייתות בגמרא [דף ע"ב ע"ב] ולרמב"ם בפירושו וכן בחבורו פ"ט מה' גניבה תרוייהו ס"ל דמחתרת לאו דוקא וה"ה לבא דרך גגו חצרו וקרפיפו אלא שמפני שרוב גנבים מצוים במחתרת דבר הכתוב בהוה ולרש"י חדא מנייהו סברא דאין ה"נ דדוקא מחתרת. דמחתרת זו היא התראתו. דכיון דטרח [*ומסר נפשיה] לחתור. אדעתא דלהרוג בא ואמרה התורה השכם והרגו. אבל נכנס [*לחצרו וגגו דרך הפתח] צריך התראה שיעמוד כנגדו על ממונו. וזה יקבל ההתראה שע"מ כן בא שאם יעמוד כנגדו שיהרגנו:

אם יש לו דמים. כחי הוא חשוב. ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית. רש"י בפירוש החומש:

אם אין לו דמים פטור. כתב הר"ב [*שכיון שהוא מתחייב בנפשו פטור וכו'] ואף על פי שניצול. פטור מן התשלומין דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין. רש"י. וכה"ג בגמרא דף ע"ג דהמותר להציל בנפשו פטור מתשלומין מהאי טעמא דאין אדם מת ומשלם. ואי קשיא דברפ"ג דכתובות פירש הר"ב והרמב"ם גם בחבורו פ"ק מהלכות נערה דחייבי מיתות ב"ד הן דפטירי מתשלומין. וכן לשון רש"י שם דף ל'. לא קשיא ולא מידי דלא אתא אלא לאפוקי כרת דבידי שמים דלא פטירי. אבל כל שנימות על ידי אדם בכלל מיתות ב"ד הוא שהרי אינו בידי שמים. והרשות נתונה לאדם להמיתו. הא למה זה דומה למאמרם בפ"ג דב"ק עביד אינש דינא לנפשיה. הרי שדין היחיד [גם] כשעושה לעצמו דינו דין לענין ממון וכאילו נדון בב"ד. ואין סותרין דינו כשעשה כהלכה. ה"נ לענין נפשות *)כשעשה כהלכה דינו מקרי דין ובכלל מחוייבי מיתות ב"ד הוא:

משנה ז

ואלו הן שמצילין אותן בנפשן. דומיא דמתניתין דלעיל דניתן רשות להרוג הבא במחתרת שהוא כדי להציל עצמו שבידוע שלהרגהו בא:

ואחר הזכור. כתב הר"ב דאמר קרא ולנער וגו' כתיב חסר ה"א ונדרש מקרא ומסורת רש"י. והכא ליכא למימר דמש"ה כתיב נער דאפילו קטנה משמע כמ"ש במשנה ח' פ"ג דכתובות. דע"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין. תוספות. ומ"ש הר"ב וה"ה לכל חייבי כריתות ומיתות ב"ד שבעריות. דלא ניתן להציל בנפשם אלא מדבר שהוא ערוה. ויש בה קלון ופגם לנרדף רש"י. דומיא דנערה המאורסה. ומ"ש הר"ב דכתיב חטא מות וכו'. ואי כתב רחמנא חטא ה"א אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות. ה"א חייבי מיתות ב"ד אין חייבי כריתות לא. כתב רחמנא חטא. ולכתוב רחמנא חטא מות. ולא לכתוב נער נערה [שהרי הן בכלל] אין ה"נ ואלא נער נערה חד למעוטי ע"ז [וה"ה שבת. תוספות] [ד"ה חד] וחד למעוטי בהמה. גמרא:

משנה סנהדרין, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב