משנה כתובות י ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק י · משנה ד | >>
מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת, כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות, ואין שם אלא מנה, חולקות בשווה.
היו שם מאתים, של מנה נוטלת חמישים; של מאתים ושל שלש מאות, שלושה שלושה של זהב.
היו שם שלוש מאות, של מנה נוטלת חמישים; ושל מאתים, מנה; ושל שלוש מאות, שישה של זהב.
וכן שלושה ח שהטילו לכיס, פחתו או הותירו, כך הן חולקין.
מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שָׁלשׁ נָשִׁים וּמֵת,
- כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ מָנֶה וְשֶׁל זוֹ מָאתַיִם וְשֶׁל זוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת,
- וְאֵין שָׁם אֶלָּא מָנֶה,
- חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.
- הָיוּ שָׁם מָאתַיִם,
- שֶׁל מָנֶה נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים;
- שֶׁל מָאתַיִם וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת,
- שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה שֶׁל זָהָב.
- הָיוּ שָׁם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת,
- שֶׁל מָנֶה, נוֹטֶלֶת חֲמִשִּׁים;
- וְשֶׁל מָאתַיִם, מָנֶה;
- וְשֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שִׁשָּׁה שֶׁל זָהָב.
- וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִטִּילוּ לְכִיס, פִּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, כָּךְ הֵן חוֹלְקִין:
מי שהיה נשוי לשלש נשים - ומת,
- כתובתה של זו - מנה,
- ושל זו - מאתיים,
- ושל זו - שלש מאות,
- ואין שם - אלא מנה,
- חולקות - בשוה.
- היה שם - מאתיים,
- של מנה - נוטלת חמישים,
- ושל מאתיים, ושל שלש מאות - שלשה, שלשה של זהב.
- היה שם - שלש מאות,
- של מנה - נוטלת חמישים,
- ושל מאתיים - מנה,
- ושל שלש מאות - שישה של זהב.
- ואין שם - אלא מנה,
- וכן שלשה - שהטילו לכיס,
- הותירו, או פחתו - כך הן חולקין.
מנה - הוא ארבעה דינרין של זהב. וכל מנה הנזכר במשנה הם מאה דינר של כסף לפי מה שנתבאר בסוף פאה. וכמו כן כשהם אומרים מאתים וארבע מאות וזולת זה מחשבון המאות.
וזאת החלוקה מחוייבת בזמן שהכתובות ביום אחד, או כשלא הניח לה [אלא] מטלטלין כמו שנבאר, שהעיקר אצלנו אין דין קדימה במטלטלין.
ואמרו היו שם מאתים, היו שם שלוש מאות - כבר אמרו בתלמוד שרבינו הקדוש אומר אף אלו חולקות בשווה, וכן הלכה.
וצריך שתעיין בזה העיקר שנופל עליו דין החלוקה לעולם בין בעלי חובות, ועל זה תעשה היקש בעניין הכתובות:
- והוא שהאדם אם הניח ממון ובעלי חובות הרבה, ונתחייבו לחלוק לפי מה שהקדמנו, רואין בכלל כל החובות ומה שהניח.
- ואם הממון כפי החובות, יקח כל אחד ואחד חלקו וזה מבואר.
- ואם היה הממון פחות, רואין אם כשיתחלק ביניהם בשווה יגיע לפחות שבהם שיעור חובו או פחות מכאן, חולקין בשווה.
- ואם כשיתחלק בשווה יגיע לפחות שבהם יותר מן החוב שיש לו, מסלקין זה התוספת, וחולקין השאר ביניהם בשווה עד שיגיע לפחות שבהם שיעור חובו ויסתלק. אחר כך חוזרין לזה התוספת שנסתלק, וחולקין אותו לאותן בעלי חובות שנשארו כמו שחלקו בתחילה, עד שיגמר כל הממון.
ומשל זה בזאת הבבא הנזכרת במשנה:
- כשהניח שלש מאות או פחות חולקין בשווה.
- ואם הניח ארבע מאות, חולקין שלש מאות בשווה ותסתלק בעלת המנה מהכל, ויחלקו זה המנה היתר בעלת המאתים ובעלת שלש מאות בשווה.
- ואם הניח חמש מאות, חולקין שלש מאות בשווה ותסתלק בעלת המנה מהכל, והמאתים חולקות אותן בעלת המאתים ובעלת השלש מאות, ונמצאת הראשונה והשניה שיגיע להם כל חלקם, ונמצאת השלישית שהגיע לה מאתים.
ועל זה תעשה היקש ואפילו היו בעלי חובות אלף.
ואמנם מה שאמר וכן שלושה שהטילו לכיס - הוא חוזר אל הבבא אחרונה, שהם יחלקו ביניהם הריוח וההפסד לפי מה שיש לכל אחד מהם בקרן.
וזה כשיש ריוח והפסד וגוף הממון קיים. והעניין בזה לפי מה שאני מבאר, כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו בחילוף או פחתו על דרך זה חולקין לפי המעות. אבל אם לקחו השותפין סחורה והרויחו בה או הפסידו יהיה הריוח וההפסד ביניהם בשווה, בלתי שנשגיח למה שיש לכל אחד ואחד מהם בעיקר הקרן. וזה הוא הדין המוסכם הנאות ללשון המשנה לפי מה שביאר התלמוד, והוא פסק מן הגאונים האחרונים:
של זו מנה ושל זו מאתים כו' - ושלשתן נחתמו ביום אחד. דאי בתלתא יומי, הקודמת בשטר קודמת בגיבוי. או שלא הניח אלא מטלטלין, שאין דין קדימה במטלטלין ד:
חולקות בשוה - שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד מנה דבכולהו איכא מנה:
היו שם מאתים - אין לבעלת מנה שעבוד אלא במנה, אבל במנה שני אין שעבוד לשטר של בעלת מנה:
של מנה נוטלת חמשים - בגמרא פריך, שלישית מנה היה ראוי שתטול והיאך נוטלת חמשים שהוא חצי מנה. ומשני, דמתניתין איירי דאמרה לה בעלת מאתים לבעלת מנה, דין ודברים אין לי עמך ה במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי, הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות אותו. ומפני שלא נתנה בעלת המאתים לבעלת המנה חלקה במתנה ו אלא אמרה לה שלא תריב עמה ובשבילה לא יתמעט חלקה, לאחר שלקחה בעלת המנה חמשים נשאר זכות בעלת המאתים שוה עם זכות בעלת השלש מאות במנה וחצי הנשאר, וכל אחת מהן נוטלת ג' דינרי זהב שהן שבעים וחמישה דינרים של כסף שכל דינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרים של כסף:
היו שם שלש מאות - מנה ראשון משועבד לכולם, והשני לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות, והשלישי לבעלת שלש מאות בלבד:
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה - כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים, דין ודברים אין לי עמכם במנה, ז הלכך מנה הראשון חולקות בעלת מאתים ובעלת מנה, נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים, ומנה השני חולקות בעלת מאתים ובעלת שלש מאות, נמצאת בעלת מאתים נוטלת מנה, חמשים שחלקה מהמנה הראשון עם בעלת המנה, וחמשים מהמנה השני שחלקה עם בעלת השלש מאות. והמנה השלישי נוטלת כולו בעלת השלש מאות, נמצאת נוטלת ששה דינרי זהב שהם מנה ומחצה, המנה השלישי כולו שנשאר לה וחצי המנה שחלקה עם בעלת המאתים. ובגמרא מסיק דמתניתין רבי נתן היא ואינה הלכה, דאמר רבי אין אני רואה דבריו של רבי נתן בזה, אלא חולקות בשוה, דהואיל וכל נכסיו אחראין לכתובה כל שלשת המנים משועבדים לבעלת המנה כשאר חברותיה, עד שתגבה כל כתובתה, הלכך חולקות בשוה, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת המאתים ושלש מאות. אבל בשלשה שהטילו מעות לכיס זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות דהתם שבח שהשביחו מעותיהן קא שקלי, דינא הוא שכל אחד יטול לפי מעותיו. ודוקא כשהשביחו מחמת המעות עצמן כגון שנשתנה המטבע או הוסיפו עליו או פחתו ט אז חולקים השבח וההפסד לפי הממון. אבל אם קנו סחורה מן המעות שהטילו לכיס והרויחו בסחורה או הפסידו, אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפין ולא לפי הממון, וכך נוטל בהפסד ובשבח מי שנותן בכיס מעות מועטים כמו אותו שנתן מעות מרובים אם לא התנו תחלה שיחלקו לפי ממון. וכן דנים בכל בתי דינים:
של זו מנה ושל זו מאתים כו'. כתב הר"ב ושלשתן נחתמו ביום אחד. עיין במשנה דלקמן. ומה שכתב הר"ב או שלא הניח אלא מטלטלין כו' וכ"כ הרמב"ם. וכשתפסו מחיים דאי לא תימא הכי מתניתין דלא כהלכתא דמשנה ז' פרק ח'. ובגמרא איכא אוקימתא הכי אבל לאותה אוקימתא לא מוקמינן לקמן בדכתבה דין ודברים כו' אלא בשתי תפיסות. רישא דהיו שם מאתים וכו' דנפלו ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא סיפא דנפלו ע"ה בחד זימנא ומאתים וחמשה ועשרים בחד זימנא [*ופירש"י דנפלו ע"ה בחד זימנא ובאו לדין עליהם אמרינן להו חולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן על מנה וקכ"ה בחד זימנא בעלת מנה כבר גבתה כ"ה ובאת לריב על ע"ה הלכך ע"ה משועבדים לכולנה וחולקין אותם הרי ביד כל אחת חמשים. והמותר אין לבעלת מנה חלק בו היינו דקאמר של מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב. סיפא בשתי תפיסות כו' ורכ"ה בחד זימנא. ע"ה מינייהו יד כולן שוין בהן ובעלת מאתים [צ"ל מנה] שלא גבתה בתפיסה ראשונה אלא עשרים וחמשה באה לריב על שניה על מאה שבעים וחמשה ופלגי ע"ה בין שלשתן ומאה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות וחצי מאה שלישית שנשאר כולו לבעלת שלש מאות נמצאת של מנה נוטלת חמשים. ושל מאתים מנה. ושל שלש מאות מאה וחמשים שהן ששה דנרי זהב] וצריך לומר דאף על גב דתפיסה מחיים בעינן ומחיים תפסום דמכל מקום כשבאו לדין לפנינו הביאו בשתי תפיסות וכשבאו בראשונה לא ידעינן בתפיסה שניה ויצא הדין וחלקו כבר קודם שבאו לפנינו בתפיסה שניה דאי לא תימא הכי כיון דאין דין קדימה במטלטלין יחלקו בשוה והכי דייק לישנא דרש"י ולא נמצא להן מאתים בפ"א אלא בב' פעמים כלומר שעל פי האמת יש להן הכל אלא שבפנינו לא נמצאו להן כו'. דאל"כ למאי הוצרך להאריך בזה הלשון כלל דהיא היא לישנא דבשתי תפיסות עצמו ומאי מפרש אלא כמו שכתבתי. והר"ן בריש פרק דלקמן כתב דליכא למימר דתפסה מחיים דאם כן קודם שהגיע זמנה לגבות כבר באה תפיסה שנייה. אלא דבתפיסה דלאחר מיתה מיירי ובמעות דלא אמרו דתפיסה דלאחר מיתה לא מהני אלא במטלטלין דמ"מ מחסרי גוביינא אבל במעות לא שהרי כבר נפרעה ע"כ. אבל לשון רש"י בשתי תפיסות שתפסו מטלטלין לכתובתן ע"כ. וצריך לומר כמ"ש. ומה שלא פירשו הרמב"ם והר"ב דדוקא בשתי תפיסות יש לומר דניחא להו לאוקמי מתניתין בחד אוקימתא דהיינו בדכתבה ובין בשכתובות שלשתן ביום אחד ובין שאין זמנם שוה ובמטלטלים ממאי דמוקים בשתי תפיסות ושתיהן היו מחיים אלא שלא באו לפנינו בפעם אחת ורבינא לרווחא דמלתא קאמר. ומיהו מכל מקום תפיסה מחיים היה להרמב"ם ולהר"ב לפרש. הלכך נראה שזה שכתבו לא כתבו לדין המשנה. אלא לדידן דהאידנא אף מטלטלי משתעבדי לכתובה מתקנת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפרק י"ו מה"א וכיוצא בזה בר"פ דלקמן:
של מנה נוטלת חמשים. כתב הר"ב בגמרא פריך וכו' ומשני דמתניתין איירי דא"ל וכו' ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש מתניתין ו' דמאי שנא. ומ"ש ומפני שלא נתנה כו' וז"ל רש"י מדין ודברים סליקית נפשאי לא נתתי חלקי במתנה ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים ע"כ ומ"מ אין דין ודברים מסולקים מהדין הזה שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שתוכל בעלת השלש מאות לומר לה הרי מנה מונח ובין שלשתנו נחלוק ולמה מפני שסלקת נפשך לא אטול אני חלקי שבכל המנה והתוס' כתבו דא"ל מדין ודברים סליקית נפשאי לא אתפרש שפיר טעמא דהא מלתא ע"כ. והפוסקים לא כתבו זה הדין ואע"פ שלכאורה רבי דפסקינן כמותו אינו חולק עם רבי נתן בזה בשכותב ונ"מ נמי לדידיה כגון אם אין כאן אלא מנה בלבד וכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה שנוטלת בעלת מנה חמשים והיה מן הדין שבעלת ג' מאות תטול ל"ג ושליש אבל בטענה דמדין ודברים סליקית כו' אינה נוטלת אלא כ"ה ואולי לפי דלא אתפרש טעמא סוברים שרבי חולק בכל אע"פ שלא אמר אלא בזה הלשון אין אני רואה דבריו של ר' נתן בזה אלא חולקות בשוה וכתבו עוד התוספות ולא ידעתי אמאי לא משני כגון שכתבה בעלת ש' ובעלת ר' לבעלת ק' דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה ע"כ. ומיהו בזה לא הקשו כלום דכיון דבעל הגמרא סובר שהדין הוא כך שתוכל לטעון מדין ודברים סליקת נפשאי וכו' א"כ טובא קמ"ל מתניתין משא"כ אילו היה דין המשנה ששתיהן כתבו לבעלת הק' מאי קמ"ל במלתא דפשיטא יותר מביעתא בכותחא:
היו שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשים כו'. כתב הר"ב כגון דאמרה להו בעלת שלש מאות כו' וכתב הר"ן דלאשמעינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה (רישא) בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה נ' שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת ש' לבעלת ר' לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות וסמכתי שאבא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נ"ל ע"כ:
וכן שלשה. כלומר כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין כ"כ הרי"ף דודאי שאין דיניהם שווין דבכתובה דוקא כשכתבה דין ודברים כו' אלא כלומר כד אתרמי כו':
שהטילו לכיס. פירש הר"ב מעות לקנות סחורה לשכר. רש"י:
פחתו או הותירו. כתב הר"ב ודוקא כשהשביחו מחמת מעות עצמן כגון שנשתנה המטבע מסיים הרמב"ם או הוסיפו עליו בחלוף או פחתו על דרך זה עד כאן. ונראה דעתו כדעת רש"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. פירש טור ח"מ סימן קע"ו הואיל ואין להם אלא סכום הראשון וז"ל התוספות שלדעת [כן] נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד וא' יקח חשבון מעותיו ע"כ. אבל הרמב"ם בחבורו כתב בפרק ד' מהלכות שותפין וז"ל אם המעות קיימים ועדיין לא הוציאו אותן ופחתו או הותירו מחמת המטבע ששינה המלך או אנשי המדינה חולקין השכר או ההפסד לפי המעות עד כאן. וזה נראה ודאי כדעת הרמ"ה בטור ח"מ דדוקא כשנשתתפו במעות ועלה בהם ריוח או הפסד בלא עסק וכו' דאפילו לא נשתתפו אלא היה לכל אחד מעותיו בביתו היה עולה לו זה הריוח או ההפסד וכתב הטור דכדבריו מסתברא וכן יש לפרש דעת הר"ב. ומ"ש עוד אבל אם קנו סחורה אין מחלקים הריוח וההפסד אלא לפי מספר השותפים וכן לשון הרמב"ם בפירושו. וכפי פשטא דמלתא משמע דבכל מיני סחורה הדין כן. וז"ל הרא"ש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח כפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפים להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה אומדנא דמוכח הוא ע"כ. אבל הרמב"ם בחבורו שם כתב בענין אחר דדוקא לסחורה שאינה עומדת לחלק אלא למוכרה ביחד ומכרו ביחד דזו הסתורה כל חלקיה מצטרפין יחד וא"א לזה בלא זה ומשום הכי חולקין בשוה אבל בדבר העומד לחלק ולא מכרוהו כגון שור שטבחוהו ומכרו הבשר או חלקוהו ביניהם כיון דהחתיכות אינן צריכין זה לזה ועומדין לחלק חולקין לפי מעותיהן. ועיין מ"ש רפ"ד דב"ק:
(ד) (על הברטנורא) כן כתב הר"מ. וכשתפסו מחיים, דאי לא תימא הכי, מתניתין דלא כהלכתא. ועתוי"ט פלפול נאה לאומרו:
(ה) (על הברטנורא) ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש משנה ו', דמאי שנא. תוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) וזה לשון רש"י, מדין ודברים סליקית נפשאי, לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך, אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים. ועיין תוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) ואשמועינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקה לה בעלת מנה לגמרי ודאי דעת בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד, אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות, וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק. קמשמע לן. הר"נ:
(ח) (על המשנה) וכן שלשה. כלומר, כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין. הרי"ף. דודאי שאין דיניהם שוין. דבכתובה דוקא כשכתבה כו'. אלא כלומר כד אתרמי כו'. תוי"ט:
(ט) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, או הוסיפו עליו בחילוף או פיתתו על דרך זה. ודעתו כדעת רש"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. ופירש הטור, הואיל ואין להם אלא סכום הראשון. וזה לשון התוספות, שלדעת כן השתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו. ועתוי"ט:
חולקין בשוה: הגיה ה"ר יהוסף ז"ל חולקות בשוה:
של מנה נוטלת חמשים: בגמרא פריך שליש מנה היה ראוי שתטול שהרי אין לה חלק במנה שני והאיך וכו' ומשני דמתני' איירי דאמרה או כתבה בעלת מאתים לבעלת מנה וכו' כדפי' ר"ע ז"ל וכתב הר"ן ז"ל ונקטה תנא בכותבת לאשמועינן רבותא שבשביל כתיבה זו שכתבה בעלת מאתים מתמעט חלק שלש מאות משום דמציא אמרה לה בעלת מאתים מדין ודברים בלבד סליקית נפשאי ולא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא בשליחותי גבתה שתאמרי לי כבר נטלה זו חלקך ע"כ וכן פי' רש"י ז"ל:
של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה: והכא נמי פריך בגמרא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה וכו' אין לה לבעלת מאתים לחלוק מעתה אלא במאה ואין לה אלא ע"ה דבמנה שלישי אין לה כלום ומשני סיפא מיירי כגון דכתבה או אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מנה ולבעלת מאתים דין ודברים אין לי עמכם במנה ובעלת מאתים לא כתבה ולא אמרה כלום הלכך וכו' לשון ר"ע ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל ונקטה תנא לסיפא לאשמיעינן רבותא טפי מרישא דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקא לה ראשונה בעלת מנה לגמרי ודאי דעתה של בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד אבל בסיפא דמציא אמרה בעלת ג' מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה הראשון אלא לא רציתי לטרוח כ"כ בחלוקות וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק קמ"ל זה נ"ל. ואילו היה שם ד' מאות השלש מאות חולקי' על הדרך שנתפרש והמנה הרביעי חולקות בשוה שהרי במנה זה שעבוד כולן שוה ע"כ. וראיתי להעתיק הנה ביאור רב אלפס ז"ל אמתני' ואגמרא דילה בקיצור וז"ל אא"ב דלא ס"ל לתנא דחולקין לפי מעות מש"ה קתני בבבא דרישא חולקין בשוה דשקלא כל חדא מינייהי תלתין ותלתא ותילתא ותני בבא תליתאה של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב ואע"ג דהאי פלוגתא לפי מעות הוי לא קתני בה חולקי' לפי מעות אלא קא פריט לחושבנא כי היכי דלא ליתני חולקין לפי מעות דלאו מעיקרא דדינא היא דפלגי לה לפי מעות אלא איתרמויי אתרמי ליה הכי אלא אי אמרת דס"ל לתנא דחולקין לפי מעות והאי דקתני חולקין בשוה לפי מעות הוא ובבא תליתאה נמי לפי מעות ניתני או אידי ואידי חולקין בשוה או אידי ואידי חולקין לפי מעות אלא ודאי הא דקתני חולקין בשוה כל חדא מינייהו שקלא [תילתא דהוא] תלתין ותלתא ותילתא ורבי דקאמר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקין בשוה אתרי באבי בתראי פליג דלא תני בהו חולקין בשוה [וכו'] ומחוורתא דשמעתא ופסקא דדינא דמי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה ושקלא כל חדא מינייהו תילתא דהיינו תלתין ותלתא ותילתא כדקתני במתני' וליכא מאן דפליג בהאי באבא בהא אבל היו שם מאתים או שלש מאות בהני תרתי [בבי] פליג ר' ור' נתן דר' נתן סבר חד [מנה] מינייהו פלגי בשוה כדמעיקרא דליכא מינייהו מאן דאית ליה בציר מחד מנה וה"ל שעבודא דכולהו בהאי מנה וקאתו בהדי הדדי הלכך פלגי להו כולהו בשוה וכד שקלא האי דאית לה מנה מנתא דילה מהאי מנה איסתלקא לה ולית לה (ממנה) [במנה] תניינא ותליתאה ולא מידי משום דלית לה בהון שעבודא והאי מנה תניינא פלגי ליה דאית לה מאתים ודאית לה תלת מאה בשוה דמשעבד לתרוייהו וכך שקלא הך דאית לה מאתים ממנה תניינא פלגא [דידה] איסתלקא לה מהאי מנה תליתאה לגמרי דלית לה בגויה שעבודא ושקלא ליה דאית לה תלת מאה לחודה דלדידה משתעבד. הדין הוא סברא דר' נתן וקאמר רבי אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו דאינון תרי באבי דסיפא היו שם מאתים היו שם שלש מאות אלא הני נמי חולקית בשוה וכל חדא מינייהו שקלא מאה הואיל יכל חדא וחדא מינייהו לית לה בציר ממאה כסברא דר' נתן בבבא קמייתא וה"ה בהיות שם מאתים דכל חדא וחדא מינייהו לא מטי לה שיעבודא דילה ואי איכא ד' מאה פלגין תלת מאה מינייהו בשוה דשקלא כל חדא מינייהו מאה ומאה יתירי פלגי לה דמאתים ותלת מאה בשוה דכבר איסתלקא לה דמנה ולא פש לה מידי וכן נמי אי איכא חמש מאה פלגי כולהו לתלת מאה בשוה ומאתן יתירי פלגי ליה תרווייהו בשוה ואי אשתכח בתר הני מידי שקלא ליה האיך דאית לה תלת מאה ואי לא לא. הדין סברא דרבי דסבר דאזלינן בתר מאי דשוו להדדי דכל היכא דכי פלגינן בינייהו בשוה לא מטי לחדא מינייהו טפי מדילה פלגינן בינייהו בשוה והא ה"נ עבדינן עד דמטי לחדא מינייהו שיעורא דאית לה וכד מטי לה שיעור מאי דאית לה מסלקינן לה ומאי דפש בתר הכי פלגי ליה הנך עד דמטי נמי לחדא מינייהו מאי דאית לה ומאי דפש שקלא ליה האיך עד דמשתלמא כל מאי דאית לה אבל ר' נתן סבר דאזלינן בתר שיעורא זוטא דבכולהו דפלגי ליה כולהו בשוה ומאי דפש מממונא חזינן מאי דשוו הנך תרתי בשעבודא פלגי ליה ושארא שקלא ליה הך דאית לה טפי מכולהו עד דמטי שיעורא דמשתכח לשיעורא רבא דכולהו דהוא תלת מאה ואי איכא טופיינא על תלת מאה כגון דאשתכח ד' מאה כיון דליכא בכולהו מאן דאית לה ד' מאה פלגי להו לתלת מאה כדמעיקרא והך מאה יתירתא הדר ביה דינא לכדמעיקרא דחזינן מאי דשוו ביה כולהו להדדי ומשתעבד לכולהו ופלגי ליה בשוה לפום מאי דפרישנא כסברא דידיה בפלוגתא קמייתא יהא ה"נ עבדינן עד דמשתכתא שית מאה דהוא כללא דממונא דכולהו ושקלא כל חדא מינייהו שיעורא דילה עד גמירא וטעמיה דרבי עדיף וטפי מסתבר הלכך הלכתא כותיה עכ"ל ז"ל בקיצור. ועיין בתוס' ובהרא"ש ז"ל בפירוש שכתבו בשם רבינו חננאל ז"ל דבאלו דקאמר רבי קאי אתרי באבי קמייתא וחולקות בשוה דקאמר רבי אין פירושו כמו חולקות בשוה דקאמר ר' נתן במתני' עיין שם. וביד פי"ז דהלכות אישות סי' ח' ובטור א"ה סי' צ"ו וח"מ סימן ק"ד וסימן קע"ו. ונראה בדוחק לומר דהא דלא קתני היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שבעים וחמשה שבעים ותמשה פי' דינרי כסף היו שם שלש מאות של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ק' וחמשים פי' דינרי כסף משום דלישנא קלילא קא נקיט בין בריש מילתיה בין בסוף מילתיה:
וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך הם חולקים: פי' לפי המעות ומפ' בגמ' דלאו פיחתו פיחתו ממש הותירו הותירו ממש אלא פיחתו כגון שנפסל המטבע לגמרי שאינו יוצא כלל ואינו ראוי עוד אלא לרפואה כמו ששנינו ס"פ במה אשה יוצאין בסלע שעל הצנית דכיון דישנו בעין נוטל כל אחד כחשבון המעות שהטיל אבל אם פיחתו ממש מאה או חמשים זוז זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה וכן הותירו ר"ל שהטילו מעות שאינם עוברים אלא בדוחק ונשאו ונתנו בהם עד שנתחלפו במעות טובות וחריפות הלכך חולקים לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון מאה או חמשים הריוח לאמצע לפי מספר השותפים ולא לפי המעות. וכתבו תוס' ז"ל וכן שלשה שהטילו לכיס לא הוי ממש דומיא דרישא דהכא כל אחד נוטל לפי מעותיו ור"ח פי' דאבבא בתרייתא קאי עכ"ל ז"ל וכן ג"כ פי' רב אלפס ז"ל דקאי אכד אתרמי בבבא דסיפא דמתני' ע"כ פי' דודאי שאין דיניהם שוין דבכתובה דוקא בשכתבה דין ודברים וכו' אלא כלומר כד אתרמי וכו'. ואיתה להאי באבא רפ"ד וה':
יכין
ואין שם אלא מנה חולקות בשוה: דבשעבוד מנה כולן שוין, ומיירי בנכתבו כולן ביום א' דאל"כ הקודמת בזמן קודמת בגבייה, או מיירי בתפסו מטלטלין מחיים דבעל דאין דין קדימה במטלטלין, אבל בלא תפסו, אין כתובה נגבית ממטלטלין לדינא דמשנה [כפ"ח מ"ז]:
היו שם מאתים: דבמנה שני אין לבעלת מנה שום שעבוד:
של מנה נוטלת חמשים: ממנה קמא. ואף על גב דרק שלישית המנה היתה ראויה לטול. י"ל דמיירי בכתבה בעלת ר' [או בעלת ש'] לבעלת ק' דין ודברים אין לי עמך במנה. ולא יתמעט חלקך במנה בשבילי, וקנו מידה על זה, הלכך בעלת ק' ובעלת ש' חולקות מנה קמא. והא דנקט תנא כה"ג. היינו כדי לאשמעינן דאע"פ שכתבה דו"ד אין לי וכו', אפ"ה נ' שתגבה בעלת ש' ממנה קמא, מחוייבת שוב לחלוק עם בעלת ר', כסי' ט"ז:
שלשה שלשה של זהב: דינר זהב הוא כ"ה דינרי כסף נמצא שג' הן ע"ה דינרי כסף, דהיינו החצי מק"ן דינרין הנשארים:
היו שם שלש מאות: דאז מנה קמא משועבד לכולן, ושנייה לבעלת ר' וש', ושלישית לבעלת ש' לבד:
ושל מאתים מנה: הכא מיירי בכתבה בעלת ש' לבעלת ק' ור', דו"ד אין לי עמכם במנה, להכי ק' קמא חולקין בעלת ק' ור'. ומנה ב' חולקין בעלת ר' וש', ומנה ג' תטול בעלת ש' לבד, נמצא לבעלת ק' יגיע נ', ולבעלת ר' ק', ולבעלת ש' ק"ן:
ושל שלש מאות ששה של זהב: איידי דרישא נקט נמי הכא דנרי זהב. מיהו אנן קיי"ל דיד כולן שוה בכל העזבון, וגובות בשוה עד כדי כתובתן [צ"ו י"ח]:
וכן שלשה שהטילו לכיס: זה ק' וזה ר' וזה ש' להסתחר בהן:
כך הן חולקין: דבהפסידו או הרוויחו חולקין לפי מעותיהן. ואנן קיי"ל, דבלא התנו חולקין בשוה הרווח או ההפסד, רק אם מעותיהן עדיין בעין ונשתנה המטבע בעלייה או ירידה אז חולקין הרווח או ההפסד לפי מעותיהן [(שו"ע חו"מ קעו, ה)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראו גם
