עיקר תוי"ט על כתובות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כתובות י: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ואין צריך שיהא שם מותר דינר דתנן לקמן, דמידי הוא טעמא להתקיים נחלה דאורייתא, והכא בפרעון כתובת השניה מתקיים נדזלה דאורייתא, שכשמת נפלו נכסים לפני יורשים וכשיוצא שטר חוב על אביהן אלו ואלו עושין מצוה לפרוע חובות אביהם והיא היא ירושתן. גמרא:

(ב)

(ב) (על המשנה) דינר. משמע בגמרא דדוקא מותר דינר בעינן, אבל פחות מדינר לא הוי מותר:

(ג)

(ג) (על המשנה) אחריות. ורבנן לא פליגי עליה בשיעור שתי כתובות עצמן דבעינן שיהא במקרקעי כשיעורן, דתנאי כתובה ככתובה. ולא פליגי אלא במותר, משום דסברי דאף במטלטלי מתוקמא נחלה דאורייתא. הרא"ש ועתוי"ט:

(ד)

(ד) (על הברטנורא) כן כתב הר"מ. וכשתפסו מחיים, דאי לא תימא הכי, מתניתין דלא כהלכתא. ועתוי"ט פלפול נאה לאומרו:

(ה) (על הברטנורא) ונראה בעיני דמיירי נמי בשקנו מידה כדלקמן ריש משנה ו', דמאי שנא. תוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) וזה לשון רש"י, מדין ודברים סליקית נפשאי, לא נתתי חלקי במתנה, ומה שגבת לא בשליחותי גבת שתאמר לי נטלה זו חלקך, אני סלקתי עצמי מלריב לה ומלמעט חלקה במנה וגבר ידה לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה, עכשיו אני באה לחלוק עמך בנותר, שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוים. ועיין תוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) ואשמועינן דלא תימא בשלמא רישא כיון דאסתלקה לה בעלת מנה לגמרי ודאי דעת בעלת מאתים היה שתטול בעלת מנה חמשים שהרי אין לה לחלוק עמה עוד, אבל בסיפא דמצי אמרה בעלת שלש מאות לבעלת מאתים לא להוסיף על חלקך נסתלקתי ממנה ראשון אלא לא רציתי לטרוח כל כך בחלוקות, וסמכתי שאבוא לחשבון עמך במנה שני שיש לנו לחלוק. קמשמע לן. הר"נ:

(ח) (על המשנה) וכן שלשה. כלומר, כד אתרמי כבבא דסיפא דמתניתין. הרי"ף. דודאי שאין דיניהם שוין. דבכתובה דוקא כשכתבה כו'. אלא כלומר כד אתרמי כו'. תוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, או הוסיפו עליו בחילוף או פיתתו על דרך זה. ודעתו כדעת רש"י שמפרש שנשאו ונתנו במעות ואפילו הכי חולקין לפי המעות וכל חד מאי דיהיב שקיל. ופירש הטור, הואיל ואין להם אלא סכום הראשון. וזה לשון התוספות, שלדעת כן השתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו. ועתוי"ט:

(ה)

(י) (על המשנה) ארבע נשים. אע"ג דפלוגתא דתנא קמא ובן ננס שייכים בשתי נשים, נקט טפי, לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה, וכי נשבעה ראשונה לשניה אינה צריכה לישבע לשלישית, ואצטריך לאשמועינן בארבע, דלא תימא משום דשלישית אינה נשבעת עוד כיון שהיא אחרונה, שמא כבר נתקבלה כתובתה, ולכך אמרו שהראשונה אינה נשבעת עוד לשלישית, אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית, דהשתא ידעינן דלא נתקבלה כתובתה, הוה אמינא דנחמיר טפי ותשבע גם לשלישית אע"פ שכבר נשבעה לשניה, להכי תנינן ארבע נשים. תוס':

(יא) (על הברטנורא) וצריך עיון, דמידי הוא טעמא דנשבעת בטענת שמא אלא לפי שזהו בכלל נכסים משועבדים דלא תפרע אלא בשבועה, ואם כן אפילו בלא טענה תהא נשבעת דאנן טענינן שתשבע. תוי"ט. ועיין בפני יהושע:

(יב) (על הברטנורא) פירוש, אפילו גדול. דהא דתנן במשנה ז' פרק דלעיל, מנכסי יתומים, היינו אף גדולים:

(יג) (על הברטנורא) וקשה לרבי, דמסתמא כשמשביעין הרביעית משמע שעדיין לא גבתה כו', והואיל וכן, הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה שדה דבבירור שלו כו'. ונראה כפירוש ר"ח, דאפילו לא נמצאת פליגי, דקאמר בן ננס שנשבעת הרביעית משום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו אחר כך לחזור עליה דמה שגבתה גבתה:

(יד) (על המשנה) ביום אחד. כלומר, יוצאות לפנינו ומלמדות שכולן נכתבו ביום אחד. רש"י:

(טו) (על המשנה) מנה. שהיא הכתובה הפחותה בתורתינו. הר"מ:

(ו)

(טז) (על הברטנורא) פירשו התוס', דדמיא לנשואה דריש פרק דלעיל, שאין הבעל מסתלק אלא ע"י קנין, והכי נמי היא אינה מסתלקת אלא על ידי קנין:

(יז) (על הברטנורא) דבמתני' משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח, דהכי קתני, ומכר שדהו וכתבה:

(יח) (על המשנה) וכן בעל חוב וכו'. צריכא. דאי מקמייתא, הוה אמינא הראשונה מוציאה מיד השניה כיון דאין לשניה כל כך פסידא, שתוכל לגבות מבעלה, ושעבודא של ראשונה קודם ובדין הוציאה, אבל בעל חוב מלוקח לא. ואי אשמעינן בעל חוב מלוקח, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל אשה בעלת חוב מלוקח לא. להכי צריכי כולהו. תוספות: