משנה דמאי ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ג · משנה ו | >>
הנותן לחמותו, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקלטו.
אמר רבי יהודה, רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה.
מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית, שאינה חשודה (להחליף) להאכיל את בתה שביעית.
הַנּוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ,
- מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ וְאֶת שֶׁהוּא נוֹטֵל מִמֶּנָּה,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא חֲשׁוּדָה לַחֲלֹף אֶת הַמִּתְקַלְקֵל.
- אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
- רוֹצָה הִיא בְּתַקָּנַת בִּתָּהּ, וּבוֹשָׁה מֵחֲתָנָהּ.
- מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּנוֹתֵן לַחֲמוֹתוֹ שְׁבִיעִית,
- שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּדָה (לְהַחֲלִיף) לְהַאֲכִיל אֶת בִּתָּהּ שְׁבִיעִית:
הנותן לחמותו -
- מעשר את שהוא נותן לה,
- ואת שהוא נוטל ממנה,
- מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל.
- מעשר את שהוא נותן לה,
- אמר רבי יהודה:
- רוצה היא אישה - בתקנת בתה,
- ובושה - מחתנה.
- ומודה רבי יהודה, בנותן לחמותו שביעית -
- שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית.
המתקלקל - הפסד ונשחת. רוצה לומר, כשישחת לה תבשיל או לחם, תקח היא זה הנישחת לעצמה, ותחליפנו באחר טוב ממנו.
ור' יהודה אינו חולק על מה שהוקדם, אבל הוא מבאר טעם הדבר, והראיה לך על זה מה שאמר ["אמר] רבי יהודה", ולא אמר "רבי יהודה אומר". ויהיה תקון דבר המשנה כך: "מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל. אמר רבי יהודה: מה טעם? מפני שהאשה רוצה בתקנת בתה, ובושה מחתנה, ועל כן החליפה לו מה שנשחת, כדי לתקן ענייני בתה".
ורבי יהודה חולק במה שאמר בכאן, על דברי רבי יוסי שהקדמנו. כי רבי יהודה אומר: מעשר זה שהוא נותן לה, כי הוא שומר שלא יגרום לה מכשול. ורבי יוסי אומר: אין אנו אחראים לרמאין. ולפיכך אמר, שרבי יהודה מודה לרבי יוסי בפירות שביעית - רוצה לומר, שמותר לו לתתן לחמותו שתבשלם לו, ולא נחוש שיגרום לה מכשול, שמא תקחם ותחליף הנישחת, ותאכלם שלא בקדושת שביעית. שאינה, לדעת רבי יהודה, חשודה שתחליף פירות שביעית, מפני שהוא דבר חמור, והיו נזהרים בו מאד, לפיכך אין לנו לחוש, שתאכיל לאנשי ביתה פירות שביעית שלא בקדושת שביעית. אבל נאמר, מה שנתן לה מפירות שביעית תחזיר, ואפילו יהיה נפסד.
והלכה כרבי יהודה בשני המאמרים, שחכמים מודים לו:
המתקלקל. אם תבשיל אם פת שנתקלקל:
א"ר יהודה. בירושלמי (הלכה ו) אמר ר"י אף קדמייתא אדעתא דר' יהודה וה"ק דברי ר' יהודה שר' יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה ומפרש בירושלמי (שם) דר' יהודה אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית כלומר דמוריא ואמרה ורבנן אמרו נותן לחמותו כנותן לשכינתו דאינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר בפ"ק דחולין (דף ו :) ומכאן משמע כפי' הקונטרס דחולין דמוריא ואמרה לטובה אני מתכוונת מדמדמי לה חמותו דמחלפא במקלקל ובהכי פליגי ר' יוסי ורבנן דר' יוסי סבר מתכוונת לגזול ורבנן סברי מתכוונת לטובה:
בנותן לחמותו בשביעית. כלו' בשביעית שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית כדאמר בכרק הניזקין (דף נד :) ובפרק עד כמה (דף ל.) דבאתריה דר' יהודא חמירא להו שביעית:
המתקלקל - פת או תבשיל שנתקלקל:
אמר רבי יהודה - בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתיה דר' יהודה היא. והכי קאמר מפני שהיא חשודה להחליך את המתקלקל דברי ר' יהודה שרבי יהודה אומר רוצה היא בתקנת בתה וכו':
בנותן לחמותו שביעית - בנותן לה לאפות ולבשל בשנה השביעית:
שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית - דחמירא להו שביעית ואפילו אם יתקלקל לא תחליפנו בפירות שביעית. והלכה כר' יהודה:
לחלוף את המתקלקל. וגבי פונדקית לא תני המתקלקל. היינו כדמפרש רש"י בפרק קמא דחולין לפי שאכסנאי תמיד סומך על הפונדקית לפיכך חוששת ביותר:
אמר רבי יהודה וכו'. כתב הר"ב בירושלמי מפרש דקמייתא נמי מלתא דר' יהודה היא והכי קאמר וכו'. ותו התם ורבנן אמרי הנותן לחמותו כנותן לשכנתו כהדא דתני הנותן לשכנתו פת לאפות לו או תבשיל לעשות לו אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשרות. ומזה אני תמה על הר"ב שפסק כר' יהודה ונמשך אחר הרמב"ם בפירושו שכתב והלכה כר' יהודה בשני המאמרים שחכמים מודים לו. והרי התבאר בש"ס שחכמים חולקים עליו. [וכוותייהו סתם לן התנא בסוף פרק ד' דבכורות]. ובחבורו פרק י"א מהלכות מעשר חזר בו ופסק כהנך רבנן.
שאינה חשודה וכו'. עיין מ"ש במשנה ד' בסייעתא דשמיא:
אמר ר' יהודה רוצה היא כו': הרא"ש ז"ל מפרש דאף קמייתא דקאמר בירושל' דהיא נמי על דעתיה קאי אמתני' דלעיל הנותן לפונדקית וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל דמפ' בירושלמי דר"י אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית כלומ' דמוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא ורבנן אמרי נותן לחמותו כנותן לשכנתו דאינו חושש לו משום שביעית ולא משום מעשר כדאיתא בפרק קמא דחולין ע"כ. ובירושלמי בעי מה חמותו מן האירוסין או מן הנשואין ופשיט מהאי סיפא דקתני מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה וכו' דיראה פן יקרא לבתה או לחתנה אסון מעון חומר שביעית שמע מינה דבין באירוסין בין בנשואין מיירי כולה מתני' וכן פסק הרמב"ם דאפי' מן האירוסין:
יכין
הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל: ובפונדקית לא קתני המתקלקל. דאפילו לא נתקלקל על ידה מחלפת. כדי להרגיל אצלה בנ"א. [ולכאורה יש להוכיח כתוס' דפונדקית ברישא חשידא ליתן לו רע תחת טוב דאל"כ ל"ל תו למתני חמותו. אי תרווייהו חד טעמא נינהו. מיהו לרש"י דבפונדקית נמי חשודה ליתן טוב תחת רע. י"ל דנקט סיפא משום שביעית דבפונדקית נקט מעשר דוקא. דבשביעית אסור כלל ליתן לה. ובחמותו נקט מעשר דוקא. הא שביעית מותר לגמרי]:
אמר רבי יהודה: טעמא דת"ק קאמר:
מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף: כלומר כשנתן לחמותו בשנת שביעית ספיחי שביעית שמהפקר המותרים [כשביעית פ"ט סי' י וסי' יד] לא חיישינן שהחליפתן במשומר בשביעית. אפילו נתקלקל מה שנתן לה חתנה:
להאכיל את בתה שביעית: דר"י לטעמיה דשביעית חמיר להו לעם הארץ טפי ממעשר [כבכורות ד"ל ע"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת