מלאכת שלמה על דמאי ג
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ג · >>
מאכילין את העניים דמאי: איכא דמוקי לה בירושלמי בעניים ואכסניא חברים אלא שצריך להודיעם שהוא דמאי והרוצה לתקן יתקן, ודוקא באכסניא עוברת אבל אם לנו שם חייבין לעשר. ואיכא דמוקי לה בעניים עמי הארץ ובאכסניא עובד כוכבים, אבל בעניים חברים ואכסניא ישראל לא אמרינן והרוצה לתקן יתקן אלא חייבים לתקן, הרא"ש ז"ל.
והרמב"ם ז"ל פירש מאכילין וכו' כדי להקל עלינו הצדקה, ואכסניא הם האורחים ונעשה זה לחזוק מצות אכסניא בדתינו כדי להקל על בעלי האכסניא ע"כ, וכן כתב גם כן בפ"ה דהלכות שמטה דמאכילין את האכסניא פירות שביעית ואין כאן משום משלם חובו מפירות שביעית.
וכתב בתוי"ט דהא דקתני מאכילין ולא קתני אוכלין כו' ואני נראה לעניות דעתי לומר עוד על פי דרכו בדקדוק אחר שיש לדקדק במתניתין דאמאי לא ערבינהו ותנא מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי, אלא מאכילין היינו לתת ממש לתוך פיו של עני אם הוא חולה דאיכא תרתי לטיבותא, דאין העני דומיא דאכסניא דסתמו הוא בריא, ומלת עני תסבול פירוש חולה כמו אשרי משכיל אל דל, מדוע אתה ככה דל בן המלך, ולרמוז לנו דין זה תני מאכילין ופלגינהו לתרי בבי, דו"ק. וגם הוא נראה כתב זה בקיצור עיין שם. וכתבו התוספות ז"ל בסוף פרקא קמא דעירובין די"ז ואת האכסניא דמאי פירש הקונטרס וישראלים הן, ומיהו בירושלמי איכא פלוגתא דאיכא דמוקי לה בעובדי כוכבים, ואפילו הכי אצטריך לאשמעינן דמאכילין אותן דטבל אסור בהנאה ובדמאי הקלו ע"כ:
רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי: בתוספתא דדמאי פ"ב קתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי ומודיע. ובירושלמי רמי דלקמן בפ"ז תנן פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת וכו' וחושך גרוגרת אחת כדי שלא יהיה גזל שאין מוטל על בעל הבית ליתן לו הדמאי מתוקן, וכאן מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי משמע דרבנן פליגי עליה וסברי דחייב בעל הבית לתקן הדמאי קודם שיתננו לפועל, וקשיא מרבנן דהכא ארבנן דהתם. ותירץ ר' יונה דהתם דקתני שעל הפועל מוטל לתקן הדמאי בשהשכירו במעות ואין מאכילו אלא מפני התנאי שהתנה עמו שיהיו מזונותיו עליו הלכך על הפועל מוטל לתקן, אבל מתניתין דהכא מיירי שלא השכירו במעות אלא השכר יהיה אכילתו בלבד הלכך צריך שיתן לו הדמאי מתוקן שאסור לפרוע חובו בדמאי ע"כ:
ואת שאינו מעושר למעשר: בירושלמי מאי טעמא דבית שמאי, אפילו תגדרנו עכשיו יכול אתה לגודרו, לאחר זה אין אתה יכול לגודרו, פירוש ומשום הכי עכשיו שהוא תחת ידך גדרהו, מאי טעמא דרבנן אם מדקדק אתה אחריו אף הוא ממעט בצדקה ע"כ:
וחכמים אומרים גובין סתם: קשיא לי חכמים היינו תנא קמא. ונראה לעניות דעתי דאפשר דחכמים באו להוסיף דלא מיבעיא בעל הבית הנותן דאין צריך לעשר כדי שלא ימנע מלתת, אלא אפילו הגבאין עצמן אינם צריכין לעשר דמאי מה שגבו אלא גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן, ותמהני שלא ראיתי מי שדבר בזה. וזה לשון הרמב"ם ז"ל שם מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעניים עצמן והאורח אם רצו לתקן יתקן, גבאי צדקה גובין סתם מכל אדם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן ע"כ. ואין שם רמז כלל למה שכתב בשמו ר"ע ז"ל אלא בפירושו יש רמז קצת. ומשמע דברישא דמיירי בבעלי הבית עצמן צריך להודיען אבל בגבאין מחלקין סתם, ובזה מתורץ גם כן רבותא דאיכא בסיפא במילתא דחכמים מברישא. ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פלגינן, אלא תרווייהו תנא קמא וחכמים פליגי אבית שמאי:
לחזום: פירש בערוך לחזום פירוש לשלף העשבים הרעים, ויש אומרים לעשותן אגודות בלשון ישמעאל קורין לאגודות אלחוזם ע"כ.
והרש"ש ז"ל כתב נראה בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלים כמו שעושין לכרישין ולשומין ולבצלים ולצנונות דכולהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקרם והשליכם, ומנלן דחסימה לשון כריתה כדתנן בפט"ז מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב דהיינו כשכורת אותן קצות השבטים של עץ או הגומא בסוף הסל. וכן פירש הרמב"ם ז"ל כשקוצץ או כורת. ולא ממנעי רבנן מלהחליף זיי"ן בסמ"ך כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו, ועלז בה. ועוד נראה לפרש שהוא כמו לעזום בחילוף חי"ת בעי"ן, ותרגום ירושלמי ומלק את ראשו ויעזים ית רישיה, וכמו שאינו מעושר דתנן במתניתין גופה דמפרש בגמרא ירושלמי שהוא כמו מחוסר עכ"ל ז"ל:
לא ישליך עד שיעשר: ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה, כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרן בפירקין דלעיל שפטור מלעשר, והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה, הר"ש ז"ל.
והקשה על זה הרא"ש ז"ל וזה לשונו, ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמרינן לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים את המוכר ויעשר הוא, אבל במוכר לעם הארץ בכולי עלמא חייב לעשר והכא נמי חייב לעשר משום עם הארץ המוצאם, דאילו חבר המוצאם יעשרם דמאי דירא שהושלכו אחר שנגמרה מלאכתם למעשר, ותנן בפרקא קמא דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל אחר שמרח דהיינו גמר מלאכה למעשר אפילו הפקיר חייב לעשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל הטעם זה עצמו בפי"א דהלכות מעשר ע"כ. ומצאתי שהרש"ש ז"ל רצה לדחוק לתרץ בעד הירושלמי דבעלי הירושלמי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ולאהבת הקיצור לא העתקתי דבריו ז"ל הנה:
לשון ר"ע ז"ל, האי מעושר הוי פירושו מחוסר. אמר המלקט כן פירש הר"ש ז"ל, ומפירוש הרמב"ם ז"ל משמע דלא גריס רק מחוסר. גם במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה מעושר וכתב סברה אחרת מחוסר.
וזה לשון הרא"ש ז"ל שאינו מעושר אלא מנין, בירושלמי מפרש שאינו מחוסר אלא מנין ועי"ן וחי"ת מתחלפין וכן שי"ן וסמ"ך, מנין הקצוב שהיה להם כמה אגודות ירק במעה. אי נמי עשה עמו קצבה, הלכך כיון שהגביהן לקנות קנאם בהגבהה ואי אפשר לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר. ובירושלמי פריך היאך הוא מעשר משל מוכר שלא מדעתו וכי אינו אסור משום גזל, איכא מאן דאמר דמפריש מן העלין ואין בעל הירק מקפיד על דבר מועט כזה, ואיכא מאן דאמר שנותן לו דמי המעשר. והדר תו פריך ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו שיפרישו מזה המתוקן על אחר שאינו מתוקן, ומשני שעושה מהן צבור ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרנו לאחר לבדם. היה עומד ולוקח כגון שהיה בורר איזה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות, כי ההיא דתניא בפרק המוכר את הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח אפילו כל היום כולו, אינו חייב במעשר עכ"ל ז"ל:
שלא יאבדו: בירושלמי פריך מהא דאמרינן פרק המניח ההופך את הגלל למעלה משלשה חייב בנזקיו ואפילו לא נתכוין לזכות וכו' והכא פטור ממעשר, ומשני א"ר בון תמן כתיב בעל הבור ישלם פירוש כל מי שהוא בעל התקלה ואפילו אינו שלו דבור ברשות הרבים לאו דידיה הוא ואפילו הכי חייבתו תורה, והכא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך משלך אתה מעשר ולא משל אחר:
כל דבר שאין אדם רשאי למכרו דמאי: כגון מדה דקה כדתנן בפרקין דלעיל, גם לא ישלחנו לחבירו אף על גב דהני תרי טעמי דמפרש בירושלמי במוכר משום התינוקות או משום דמוכר משתכר במדה דקה לא שייכי בשולח לחבירו מכל מקום לא פליגי חכמים, ואין *הערה 1: כאן חשש עבירה דמיירי בשולח לחבר והוא יודע כמה יש לו לעשר, אבל השולח לעם הארץ צריך לעשר בכל ענין. ור' יוסי מתיר בודאי בין דקה בין גסה ובלבד שיודיענו דכיון דמתנה הוא נותן לו אינו זקוק לעשר רק שיודיענו. ובירושלמי קאמר ר' יוסי אוסר בדמאי בדקה ובגסה שרי ור"י לטעמיה דפטר לעיל במוכר אכסרה הרא"ש ז"ל. והטעם שהחמיר ר' יוסי בדמאי טפי מבודאי מפני שהוא קל כי היכי דלא יזלזלו בו או שמא לא יודיענו.
ועוד גרסינן בירושלמי עלה דמתניתין תני אין מעבירין על האוכלין פירוש המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהם ולהניחם שם, ר' יעקב ב"ר זבדי בש"ר אבהו הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו מותר מפני הכשפים:
המוליך חטים לטחון כו': בפרק הניזקין פירש רש"י ז"ל לטחון זה שם האומן בלשון המשנה, ובלשון המקרא טוחן, וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור ע"כ. וכן פירש גם כן בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ט) אההיא ברייתא דמייתי התם דקתני המוליך חטים לטחון כו' פירוש אדם הממונה על כך וכו'. ואיתא נמי ההיא ברייתא בבבא בתרא פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד:)
בחזקתן למעשרות ולשביעית אבל לא לטומאה: כך נראה שצריך לומר, וכך הוא שם בגיטין דנראה דאין אותה דמייתי התם ברייתא [אלא מתניתין] היא. וכן כתב החכם הרש"ש ז"ל שכך מצא במשניות דוקניות וזה לשונו עוד, אבל לא לטומאה, דחיישינן שמא נגע בה ובפרק הניזקין מפרש לה וכגון דהוכשרו ומשום הכי גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין, אבל בלא הוכשרו טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם. לטחון עובד כוכבים דמאי, הוא הדין ספק אם החליפן אם לאו ונוהג בהן דין דמאי והאי תנא ר"מ הוא דסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר עכ"ל ז"ל:
וכתבו התוספות בסוף פרקא עד כמה שדקדק ר"ת ז"ל דבכל מקום שמזכיר במשנה או בברייתא מעשר אצל שביעית כגון מתניתין דקתני בחזקתן למעשרות ולשביעית דמיירי בנותן מעשר שני לשם חולין, ודייק לה ממתניתין דבסוף אותו פרק דקתני החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ומפרש בגמרא משום דמעשר כיון דבעי חומה חמיר עליה, ולשון מעשר מוכיח כן דהיכא דאיירי בחששא דאינו מתוקן נקיט טבל או דמאי:
אצל העובד כוכבים כפירותיו: ופירש ר"ע ז"ל ופירות של עובד כוכבים פטורים מן המעשר ע"כ.
*הערה 2: אמר המלקט נראה לפי זה דהאי תנא סבירא ליה יש קנין לעובד כוכבים להפקיע מן המעשר, אבל ראיתי שכתב על זה החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וזה לשונו, וכן פירש הרמב"ם ז"ל וצריך עיון בבכורות ד' יש אומרים ע"ב וזה לשון הגמרא לשם על זו המשנה המפקיד פירותיו וכו' א"ר אלעזר להפריש כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי ליתן לכהן, תנא קמא סבר ודאי חלפינהו ור"ש סבר דמאי דספק הוא אם החליפם וכו'. עיין שם כי לשם ברש"י כתיבת יד הגהה דמיירי שיש לעובד כוכבים זה אריס ישראל וכו', ואם כן נראה לי מה שפירש כאן הרמב"ם ור"ע ז"ל לפיטור משום דקשה להם למה קתני מתניתין כפירותיו ולא קתני בלשון פיטור או חיוב, אלא ודאי משום הכי אמר בלשון כפירותיו לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם ולחיוב כשהישראל טוחן אותם ועל מתניתין פירש מה שהוא מובן יותר ודו"ק עכ"ל ז"ל. ובסמוך תמצא פירש"י ז"ל. ואיני מבין מה שכתב ז"ל לפטור כשהעובד כוכבים טוחן אותם, דוכי הטחינה היא גמר מלאכה והלא המירוח הוא הקובע למעשר.
ופירש הרש"ש ז"ל וזה לשונו, אצל העובד כוכבים כפירותיו, הוא הדין כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו בפירותיו וצריך להפריש מהן מעשר, ור"מ היא דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל ואין מירוח העובד כוכבים פוטר. ובירושלמי פריך רישא לסיפא דברישא קתני דמאי ובסיפא תני ודאי ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל אצל העובד כוכבים כפירותיו, לכאורה היה נראה לי לפרש דהן כפירות העובד כוכבים ומעשרן ודאי שברור לנו שמחליפן אבל ברישא אינו ודאי שהחליפן לפי שהוא מתפרנס מאומנותו וירא לעשות שקר שמא יקפח פרנסתו, ובהכי נמי הוי ניחא למאי אצטריך להני תרי באבי לאשמעינן דכותי ועם הארץ לא חשידי לאחלופי אלא זו אף זו קאמר לא מבעיא אומן אלא אפילו בפקדון לא חשידי לאחלופי. ואי אפשי לפרש כן דמפקיד אצל עובד כוכבים יעשר ודאי, דשמא לא החליפן העובד כוכבים והמפקיד עם הארץ. ונראה לי לפרש על פי הירושלמי דפריך מרישא לסיפא הכא את אמר לטוחן העובד כוכבים דמאי והכא את אמר אצל העובד כוכבים כפירותיו, ומשני כאן בקופה בקופות כאן פירות בפירות, פלוגתא דר"ש ורבנן בקופה בקופות דהכי איתא בירושלמי לא אמרו אלא כדי קופתו הפקיד אצלו שתים אחת דמאי ואחת ודאי. והכי פירושו אצל העובד כוכבים כפירותיו כפי הפירות שיש לו לעובד כוכבים, אם הפקיד אצלו שתי קופות ולעובד כוכבים שתי קופות שתיהן דמאי ואם אין לעובד כוכבים אלא קופה אחת אחת דמאי ואחת ודאי מתוקנת דלא חיישינן שמא הביא העובד כוכבים פירות מן החוץ והחליפן, אבל אם הפקיד אצלו פירות בלא קופה אף על פי שאין לעובד כוכבים פירות כל כך כיון שהם מעורבין הכל תורת דמאי יש להם דאין יכול לשער כמה פירות של עובד כוכבים, ובטחון עובד כוכבים אפילו קופות הוי כמו פירות בפירות ואפילו לא היו חטים בביתו של עובד כוכבים הוי דמאי, לפי שהכל מוליכין שם חטים לטחון אף אם אין לו רע משלו מחליף רע של אחר בטוב של זה ואחר כך כשיזדמן לו רע יתנהו לבעל הרע הלכך הכל דמאי, ור"ש מחמיר דאפילו במפקיד בקופה הכל דמאי. ואף על גב דשמעינן ליה לר"ש במנחות פרק ר' ישמעאל דמירוח העובד כוכבים פוטר מכל מקום חייב משום גזרה דבעלי כיסין. ובפרקא קמא דבכורות גרסינן א"ר אלעזר להפריש כולי עלמא לא פליגי דבעי לאפרושי, כי פליגי ליתנן לכהן תנא קמא סבר ודאי חלפינהו ובעי מיתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי, עכ"ל ז"ל. והוא גם כן כפירוש הר"ש ז"ל. אבל ר"ע ז"ל תפס פירוש הרמב"ם ז"ל.
ופירש רש"י ז"ל שם בבכורות שלהי פ"ק ד' יש אומרים אצל העובד כוכבים כפירותיו של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר וכגון דאמרחינהו לפירות דעובד כוכבים ישראל, או האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות פרק ר' ישמעאל. ר"ש אומר דמאי, ספק חלפן ספק לא חלפן. להפריש כולי עלמא לא פליגי, דאפילו לר"ש דאמר ספק מספיקא לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמי לדמאי דעם הארץ דמפריש. דמאי, והמפקיד עם הארץ וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו, והאי דמאי לא דמי לשאר דמאים שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה, משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי, אבל הכא ההיא ספקא גופה דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה ע"כ. וכן כתב בתוספות חצוניות אומר ר"י דהך דמאי אינו כשאר דמאי דעלמא דלא בעי להפריש תרומה והכא צריך להפריש תרומה גדולה ולא קאמר אלא דיש לומר תורת דמאי דאין צריך ליתן לכהן כמו בתרומת דמאי דהמפקיד עם הארץ ע"כ. ודייקינן התם בגמרא טעמא דפליג ר"ש דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דכולי עלמא בעי למיתבינהו לכהן, ודוקא בתרומה גדולה, והא דקאמר התם הלוקח טבלים מן העובד כוכבים מעשרן והן שלו מיירי בתרומת מעשר וכדיליף התם מקרא:
הנותן לפונדקית שלו: ופירש רש"י ז"ל הנותן לפונדקית שלו תלמיד היושב לפני רבו ונתאכסן אצל עם הארץ והפונדקית אופה לו את הלחם, וצריך לומר שהטבילה לכך להפריש חלה בטהרה ע"כ.
וכתב הרש"ש ז"ל והא דלא תנא הכא המתקלקל משום דאפילו אין מתקלקל נמי אם נצטנן הלחם מחלפת והיינו דתני תנא לפונדקית שלו, אבל גבי תמותו קתני את המתקלקל שאינה מתכוונת לשם מצוה רק מפני בושת חתנה ע"כ:
אמר ר' יוסי כו': בירושלמי אמרינן דר"י ורשב"ג אמרו דבר אחד כו' עד ורשב"ג לא יודה לר' יוסי שאין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן, פירוש דשאני הכא שמוסר לה בידים הדמאי:
אמר ר' יהודה רוצה היא כו': הרא"ש ז"ל מפרש דאף קמייתא דקאמר בירושלמי דהיא נמי על דעתיה קאי אמתניתין דלעיל הנותן לפונדקית וכו' ע"כ.
וכתב הר"ש ז"ל דמפרש בירושלמי דר"י אומר נותן לחמותו כנותן לפונדקית כלומר דמוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא, ורבנן אמרי נותן לחמותו כנותן לשכנתו דאינו חושש לו משום שביעית ולא משום מעשר כדאיתא בפרק קמא דחולין ע"כ.
ובירושלמי בעי מה חמותו מן האירוסין או מן הנשואין, ופשיט מהאי סיפא דקתני מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה וכו' דיראה פן יקרא לבתה או לחתנה אסון מעון חומר שביעית שמע מינה דבין באירוסין בין בנשואין מיירי כולה מתניתין, וכן פסק הרמב"ם דאפילו מן האירוסין:
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגה"ה: צריך עיון אם חסר פה לשון וכך היה צריך לומר אבל מותר לשלוח לו בגסה ואין וכו', אלא שאני כך מצאתיו
- הערה 2: הגה"ה: אחר זמן רב ראיתי שכתב גם כן החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פירוש שהביא ר"ע ז"ל וזה לשונו, פירוש זה אינו נראה דאם כן מה אמר כפירותיו יאמר הרי אלו בחזקתן או הרי אלו פטורין, כי אמר ליה שבעבור זה אמר כפירותיו ללמד שאם פירות הישראל היו טבל או דמאי מתחלה עתה נפטרו בעבור שמסרן ביד העובד כוכבים כי ודאי החליפן דמי יימר שודאי החליפן להקל עליהן, ותו דבמסכת בכורות פרקא קמא אמרינן בפירוש שפירות העובד כוכבים חייבין ועל כן אמר כפירותיו כלומר שהן טבל גמור דודאי החליפן. ור"ש אומר אין אנו צריכין להחמיר עליהם כן כתב כי שמא לא החליפן ויש לו דין דמאי, ומה שפירש ר"ע ז"ל דר"ש סבר דחיישינן שמא נתחלפו בפירות של ישראל אחר וכו' כמה רחוקים דבריו, וכל שכן אחרי שגמרא ערוכה היא במסכת בכורות שלא כדבריו עכ"ל ז"ל: