מלאכת שלמה על דמאי ד
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ד · >>
הלוקח פירות כו': נראה לעניות דעתי דמשום דסליק למיתני דאימת חומר שביעית עלייהו באתריה דר"י, תני השתא האי מתניתין דהוי טעמא נמי משום דאימת שבת עליהם או אימת דימוע עליהם כמו שיתבאר בס"ד:
ואוכלן על פיו: בירושלמי פליגי אמוראי בטעמא דמתניתין, חד אמר מפני כבוד השבת התירו לאכלן על פיו ומכל מקום לא התירו אלא על ידי שאלה דאולי יאמר האמת שאינם מעושרין, וחד אמר משום דאימת שבת עליו משום דשבת קובעת למעשר כדאיתא במסכת יום טוב סוף פרק המביא וירא מלשקר, ופריך עלה אם אימת שבת עליו והוא ירא מלשקר אם כן אמאי לא יאכל למוצאי שבת, ומשני מפני אחר שאין שבת עליו באימה כלומר שלא רצו לסמוך על אימת שבת אלא ביום השבת לפי שיש שאין עליו אימת שבת לכן עשו טעם זה סעד עם כבוד השבת. ונפקא מיניה בין הני תרי טעמי דלמאן דאמר משום אימת שבת אם שאלו בחול לא יאכל בשבת, ולמאן דאמר מפני כבוד השבת אפילו שאלו בחול יאכל בשבת. ועוד קאמר בירושלמי שאם לקחו ממנו שנים ושאלו האחד לא יאכל השני שמא זו הכלכלה עישר וזו לא עישר, וכן אחד שלקח שתי כלכלות ושאל על האחת לא יאכל השנייה שמא זו עישר וזו לא עישר, הרא"ש ז"ל.
ואמרינן בירושלמי דדוקא שכח תנן אבל מזיד אסור כיון שפשע ואפילו שאלו ואמר לו מעושרין הן אסור לאכול על פיו, והא דאמרינן דבמזיד אסור דוקא בשלא התנה מעשר שני, אבל אם התנה מעשר שני כדתנן לקמן בריש פרקא בתרא המזמין את חבירו שיאכל אצלו אומר מערב שבת וכו', אף הכא נמי כשאדם טרוד מעשר שני ואין לו פנאי לעשר מתנה תנאי זה ולמחר מפריש בלא דבור ומותר לאכול השאר. ועוד אמרינן בירושלמי דאפילו יש לו מאותו המין פירות מתוקנין שרי לאכול מאלו על ידי שאלה שאני אומר אלו חביבין עליו. ועוד גרסינן התם ר' יונה בשם ר' זעירא תפתר מתניתין בפירות שנסמכה דעתו עליהן מעשר שני, פירוש שלקחן לאכלן, אבל בפירות שלקחן מתחלה לסחורה שלא נסמכה דעתו עליהן מעשר שני לא שרי לאכול מהן על ידי שאלה.
ופירש החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל דקיימא לן לתלמודא ממתניתין דהכא אמתניתין דלקמן דקתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו דשבת ראשונה שרי על ידי שאלה אבל שבת שנייה לא, ואפילו שבת ראשונה לא התירו אלא מפני שהדירו הנאה אם לא יאכל אצלו משום איבה ומה שכתב הכא דשרי על ידי שאלה לחוד. ותירץ ר' יונה דהכא נמי לא התירו במזמינו לאכול בשבת או בשלח לו חבירו פירות בשבת או בלקח פירות לסחורה או לשלחן לאחר מאחר שלא כיון לאכול מהן בשבת ולא התירו אלא בדוקא בלקח פירות לכבוד שבת בזה בלבד התירו על ידי שאלה ע"כ:
לא מצאו כו': פירש החכם ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל משום סיפא אצטריך דתנן חשכה למוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר והוה אמינא דליהמן אפילו במוצאי שבת קא משמע לן ע"כ. פירוש כדתנן בסוף פרקא עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו:
תרומת מעשר כו': הא דנקט למקומה סתמא ר' אליעזר דתני בירושלמי תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת דברי ר"א, וחכמים אומרים בין במקומה בין שלא במקומה מדמעת, רבי אומר בין במקומה בין שלא במקומה אינה מדמעת. והך פלוגתא דוקא בדמאי ולא בודאי, הר"ש ז"ל.
וזה לשון הרמב"ם ז"ל שם בחבורו, מי שאינו נאמן שראינוהו שהפריש תרומת מעשר מפירותיו שהן דמאי וראינוה שחזרה ונפלה בפנינו בין למקום אחר בין למקומה וחזר ואמר הפרשתיה נאמן אפילו בחול ואוכל על פיו, שכשם שאימת שבת על עם הארץ כך אימת דימוע עליהם ואינם חשודים להאכיל את המדומע עכ"ל ז"ל וכן פירש גם כן בפירוש המשנה וע"ש בהשגות ובכ"מ.
ובירושלמי מפרש כיצד שואלו שאומר לו אינך חשוד בעיני אלא מפני שקניתי ממך חטים וראיתי חיל עליך אמרתי שמא שכחת לתקנם, ואף על גב דקיימא לן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו שאני הכא דאימת דימוע עליו. ופירש רש"י ז"ל שם פרק הקומץ רבא, אף בחול שואלו, כלומר לא מבעיא אם חזרה ונפלה לתוך התבואה בשבת דמשום עונג שבת שואלו לעם הארץ ואוכל על פיו, אלא אפילו בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין, ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרן לו ואוכל על פיו דנמצא שלא חל על זה שם תרומת מעשר דכבר נפטר ע"כ. וזה לשונו בקיצור שם ראש פרק אף על פי, וסומך עליו אם אמר עשרתים קודם שמכרתים לך דכיון דמדרבנן הוא הימנוה רבנן במקום פסידא, כי הכא שאין תקנה לחזור ולהפריש אלא למכרה לכהנים בדמי תרומה ע"כ. וכתבו תוספות ז"ל שם בשם הירושלמי טעמיה דר"ש שזורי כשם שאימת שבת על עם הארץ שירא לשקר בשבת בדבר שאינו מעושר משום דשבת קובעת למעשר, כמו כן אימת תרומה עליו דנהי דאינו ירא מאיסור טבל ירא הוא מאיסור תרומה כשתרם וחזרה למקומה, ורבנן פליגי עליה בהא אף על גב דלית ליה תקנתא עכ"ל ז"ל.
ופירש ר"ש לוריא ז"ל שם נראה לי לפרש לאו דוקא שעם הארץ יודע שהשבת קובעת למעשר, אלא מפני שראה עם הארץ שאוכלין בימי חול בעראי בלא מעשר ובשבת נזהרין והוא לא ידע חלוק קובעת אלא סבר שעיקר חיוב ואזהרת מעשר הוא בשבת ולא בחול, ומשום הכי קאמר שפיר ר"ש לרבנן כשם שאימת שבת וכו' רוצה לומר שהרי בתרומה גם כן נזהרין באכילת עראי ודוק עכ"ל ז"ל. ופירש הרמב"ם ז"ל וחכמים אינם מודים לו והכי דייק לישנא דקתני רש"א ולא קתני אמר ר"ש וכמ"ש. ועיין גם כן בלשון הר"ן ז"ל בפרק התקבל.
וכתב החכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל על מה שפירש הרמב"ם ז"ל וכשנשאלהו אחר כך ואמר חזרתי והפרשתי אותו והוצאתיהו כו', כתב צריך עיון מה הפרשה והוצאה שייך בתקון המדומע דאין לו תיקון כי אם על ידי שאלה ועל ידי ביטול, ויש לומר דמיירי שלא נתערב יפה יפה אלא שחזר למקום שהפרישו ממנו ויכול הוא לחזור ולהפרישו ולהוציאו משם, כגון אם נפלה שם סאה מוציא סאה ויותר מעט כדי שיסתלק מן הספק, וכההיא דתנינן בפ"ד דתרומות סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה, וקצת הלשון מסייעו דקתני שחזרה למקומה. ע"כ:
שבת ראשונה: של סעודת נשואין לבחור שנשא בתולה.
ובירושלמי בעי קראו בשבת ראשונה ונטרד ולא בא השנייה מהו שתעשה ראשונה, אמר ר"ח כאן שנינו שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם, פירוש שאין לה שם טוב כלומר שאינה של תלמיד חכמים עם בת תלמיד חכמים. ופירש החכם ה"ר אלעזר אזכרי נ"ע דכאן שנינו דקאמר רב חסדא מדקדק ליה מדלא קתני במתניתין מי שאינו נאמן על המעשרות והדיר לחבירו וכו' אלא קתני המדיר את חבירו שיאכל אצלו, משמע כיון דעם הארץ הוא אפילו פירותיו מתוקנין אין ראוי לאכול אלא אם כן הדירו משום איבה, ומלתא אגב אורחא שנה כאן ברמז רבינו הקדוש שאסור לחבר שיאכל בסעודה שאין לה שם ע"כ. משמע לפי זה שהבעיא נשארה בתיקו. אבל הרש"ש ז"ל פירש בסעודה שאין לה שם, כגון אצל עם הארץ דאמרינן בעלמא סופך שיאכילוך טבלים אלא היכא שיש בה שם כגון שבת ראשונה דשייך בה איבה, אבל שבת שנייה לא ואף על גב דנדר הנייה הימנו ע"כ. ונראה לעניות דעתי דהא דקתני הכא ובלבד שיאמר לו מעושרין הן ולא קתני שואלו ואוכל על פיו, דהא כיון שמדירו שיאכל אצלו מסתמא שהוא יאמר לו מאליו מעושרין הן ולמה אינך חפץ לבא וכדומה לזה:
מי שקרא שם: פירוש מערב שבת:
לתרומת מעשר של דמאי: אבל גבי מעשר עני נקט הודאי, דאילו של דמאי שלו הוא ואין צריך ליתנו לעני מספק דהמוציא מחבירו עליו הראיה:
לא יטלם: לאו דוקא לא יטלם דכיון דקרא שם מותר ליטלם אלא לא יתנם לכהן או לעני שבחצר או שבמבוי, וסתמא כבית שמאי דפרקא קמא דיום טוב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביום טוב. ומיהו לאחרים ולר' יהודה דאמרי התם דבתרומה מודו בית הלל דאין מוליכין משום דאינו זכאי בהרמתה אתיא אפילו כבית הלל, ובלבד שיודיעם כדי שיטהר הכהן עצמו לאכול תרומה וגם העני שלא יטמא טהרות של חבר, הר"ש והרא"ש ז"ל. ועיין בתוספות פרקא קמא דיום טוב דף י"ב:
ממי שהוא נאמן כו': פירש הרמב"ם ז"ל מה שאמר ממי שהוא נאמן אינו רוצה לומר נאמן על המעשרות לפי שהוא המעשר, אבל פירוש נאמן הוא איש נאמן על טומאה וטהרה שאינו מאכיל איסור ולא טמא ע"כ. אבל הרא"ש ז"ל כתב לא ידענא אמאי נקט כפל מלה ממי שהוא נאמן וממי שהוא מעשר ע"כ. והרש"ש ז"ל פירש ממי שהוא נאמן שאינו לוקח פירות מעם הארץ, ממי שהוא מעשר שלוקח מעם הארץ ומעשרן דמאי קודם שימכרם ע"כ:
מאיש פלוני ה"ז נאמן: ירושלמי תניא א"ר יוסי אפילו אמר מפלוני אינו נאמן עד שיאמר לו קח מפלוני בהקפה ואני נותן לו מעות, וטעמא דר"י דפליג אמתניתין שאני אומר אחד קרוב מצא ולקח ממנו, ואתיא דר"י כר"א דתנן בגיטין פ"ו התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום, ר"א אוסר מיד שאני אומר אחר הדלת מצאו. ודר"י עדיפא מדר' אלעזר דבהא דר"י הוה שרי ר"א דטעמא דר"א התם משום דמראה מקום היא לו, והכא כשאמר לו מאיש פלוני כאילו אמר לו אל תקנה אלא מאיש פלוני ולא מאחר דמי ואפילו הכי חייש ר' יוסי:
ולקחתי לך מאחר שהוא נאמן: סיפא קא משמע לן דלא תימא כיון שהקפיד להזכיר לו שם פלוני מירתת ולא יקח לו אלא ממי שהוא נאמן. והקשה הר"ר משה פיזנטי ז"ל דיהא נאמן במגו כו' עד ומירתת ולא הוי מגו ע"כ. וכן כתב בתוי"ט:
ואינו מכיר אדם שם: דאילו מכיר לא יקח אלא מן המומחה והיינו שאותו שהוא מכיר יודיענו מי הוא מומחה בעיר. וכן מפרש בתוספתא:
החמרים וכו': בכתובות פ"ב ד' כ"ד רמי עלה דאיפכא שמעינן להו בברייתא דרבנן לא חיישי לגומלין ור"י חייש, דתניא אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו תרומה ר"י אומר אינו נאמן. ותירץ רב אדא דמוחלפת השיטה הכא. ואביי אמר לעולם לא תיפוך, ר"י לא חייש בדמאי דהקילו בו משום דרוב עם הארץ מעשרין הן. ורבא תירץ דרבנן נמי לא קשיא דהכא מיירי בשכלי אומנתו בידו. פירש"י ז"ל כלי אומנתו של זה המזלזל את שלו בידו דאנן סהדי שלמכרה הביאה ולא להצניע שהרי הסאה והתרקב והמחק בידו, הלכך אין זה אלא גומל וזה יעיד עליו בכרך שלפניהם. ותוספות פירשו בשם ר"ת דמתניתין דמייתי התם ממסכת טהרות הקדר וכו' וברייתא דהתם דכתיבנא מיירי דזה שאומר עליו שהוא כהן יש בידו כלים שמשתמשין בהן בטהרה, כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שאין מקבלין טומאה, שכל הרואה כלים הללו בידו מתרחק ממנו מלטמא אותו ודומה שהוא כהן ולכך האמינוהו חכמים ע"כ. והדר מתרץ בגמרא התם שינוייא אחרינא דבההיא ברייתא לא בגומלין פליגי: