מלאכת שלמה על דמאי ה
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ה · >>
תרומת מעשר וחלה: בירושלמי פריך וחלה מי חייבת בדמאי והתנן לעיל בפרקא קמא חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי, ובעי לאוקמה כבית שמאי דמחייבי בחלה וכמו שאמרו שם, אבל בתר הכי מסיק דמתניתין דפרקא קמא במתארח אצלו דאקילו ביה רבנן אבל הכא במוכר ברבים אנן קיימין. ובירושלמי דריש פ"ב דערלה גרסינן א"ר יוסי בר' בון תנאי בית דין הוא שתהא חלתו בצפון צפונו.
וראיתי להעתיק פה כל פירוש הרא"ש ז"ל וזה לשונו, ובירושלמי פריך וחלה חייבת במעשר והא תנן חלת עם הארץ והמדומע פטורין מן הדמאי, והיה יכול לחלק בין הפרישה עם הארץ להפרישה חבר כמו שחילק ר' אושעיא לעיל בפרקא קמא אלא אליבא דר"י פריך דאמר התם היא הדא היא הדא, ושקיל וטרי עלה בירושלמי טובא עד דמשני אליבא דר' יוחנן כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה, דהכא מיירי בעושה בטומאה הלכך צריך לתקן אף החלה וההיא דפרקא קמא בשטרח להביא גבל לעשותה בטהרה הלכך תלינן דודאי תיקן. ומטעם זה חלק נמי ר"י לעיל בין נחתום לנחתום דלעיל אמרינן דנחתום מפריש תרומת מעשר והכא אמרינן דלוקח מפריש, ור' אלעזר דלא שני הכי לעיל מוקי לה כאן וכאן בעושה בטהרה ולעיל מיירי כשמתארח אצלו, וכהאי גוונא מצינו דהקילו חכמים בתוספתא דחלה פרקא קמא הלוקח מן הנחתום ומן האשה שעושה בשוק צריך להפריש חלת דמאי בעל הבית ומתארח אצלו אין צריך להפריש חלת דמאי.
והכי נמי אמרינן בעבודה זרה פרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג *הערה 1: בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר, אבל חלת ודאי טבל בעיא תיקון כדתני בירושלמי העושה עיסתו טבל בין הקדים חלה לתרומה בין הקדים תרומה לחלה מה שעשה עשוי חלה לא תאכל עד שיפריש עליה תרומה תרומה לא תאכל עד שיפריש עליה חלה. ואף על גב דאמרינן בפרק יוצא דופן דמדומע פטור מן החלה דוקא שקרא לה שם תרומה קודם גלגול אבל הכא דלא קרא לה שם תרומה קודם גלגול כבר נתחייבה בחלה. ירושלמי למה קדם ראשון משום דקדם לגרן וכתיב בה ראשית, שני אף על פי שקדם לגרן אין כתוב בו ראשית, פירוש שֶׁלָמָה קדם מעשר ראשון לחלה כי היה ראוי שיקדים החלה שקרויה ראשית וגם יש בה מיתה לזר האוכלה, ומשני משום שקדם לגרן שחל חיובו קודם חיוב החלה ועוד שכתוב בו ראשית בתרומת מעשר דפתיכא ביה ותרומה קרויה ראשית, אבל מעשר שני אף על פי שקדם לגרן אין כתוב ביה ראשית. ועוד משני התם, פירוש אפרכא דוחלה חייבת במעשר, דהכי קאמר אחד מן המאה חוץ מן הראוי ליקדש לשם חלה דחלה לא בעינן תיקון עכ"ל ז"ל:
הרוצה להפריש כו': וראיתי להעתיק פה פירוש הרש"ש ז"ל וגירסתו וזה לשונו, הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר, בודאי מיירי מדקתני תרומה גדולה ותני לה הכא במכלתין אגב רישא, ומוקי לה בגמרא ירושלמית בכהן ולוי אבל בישראל לא מצי מפריש תרומת מעשר מן המעשר דתורם דבר שאינו שלו הוא ותנן בפרקא קמא דתרומות דאין תרומתן תרומה. נוטל אחד משלשים ושלשה ושליש, פירוש נוטל שלשה ממאה שנים לתרומה גדולה ואחד לתרומת מעשר, ושלושה ממאה הוי אחד משלושים ושלוש ושליש דשלש פעמים שלושים ושלוש ושליש איכא במאה. אחד ממאה שיש כאן, כנגד הכרי הגדול. הרי הוא בצד זה חולין, ואיני קורא לו שם עד שאפריש תרומה. בצד זה חולין, בזה הצד שאני מסיים דהיינו או למזרח הכרי או למערבו להוו חולין. והשאר תרומה, והשתי סאין שאצל האחת שאמרתי שהיא חולין תהא תרומה על הכל כדי שתכנס בכלל גם הסאה הראשונה שסיימתי והרי קראתי שם לשני סאין. ומאה חולין שיש כאן, עתה חוזר וכולל השני סאין שקרא שם בהן לתרומה בכלל הכרי ומפריש גם עליהן מעשר, ובגמרא ירושלמית מפרש טעמא, הרי זו השלישית מעשר ושאר התשעה סאין סמוכין אצלה כולן מעשר, וחוזר ואומר זה שקראתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו על התשעה סאין של מעשר, והמעשר שני יהא בצפונו או בדרומו ומחולל הוא על המעות ואוכלן בירושלים, והיינו דקתני תרומה ותרומת מעשר כאחת דהא התרומה עצמה נכנסת בכלל המעשר ומפריש גם עליה תרומת מעשר עכ"ל ז"ל.
וגם הרמב"ם ז"ל גריס ומאה חולין בשתי תיבות שפירש חלק ממאה מכלל זה ע"כ.
וכתב מהרי"ק ז"ל בסוף פ"ג דהלכות תרומות בשם הראש בית דין ז"ל אחד משלושים ושלוש פירוש שהן שלושה סאין, ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן פירוש בין הכל והוא סאה, הרי הוא בצד זה שהפרשתי פירוש באותם שלש סאין, והרי הוא חולין פירוש עד שיפריש התרומה הגדולה, והנשאר שהפרשתי פירוש הם השנים הוא תרומה על הכל, והמעשר הראוי להיות למאה חולין אלו הרי הוא בצד זה הכרי שהפרשתי ממנו, וזה האחד הנשאר יתר על התרומה הגדולה ממה שהפרשתי הרי הוא תרומת מעשר עליהן, ודברים פשוטים הן ע"כ:
נוטל אחד משלשים כו': מצאתי מוגה במשנת החכם הר"מ דילונזאנו ז"ל אחד משלשה ושלשים ושליש ואומר כו':
בפירוש ר"ע ז"ל היינו שליש ממאה עכ"ל. אמר המלקט, נראה לי שצריך להיות היינו סאה ממאה שלישים או שלש ממאה שלישים. אמנם אחר כך מצאתי בפירוש הרא"ש כתיבת יד היינו שליש מסאה ויכול להתיישב. וכתב בתי"ט וזה קל יותר כו' עיין שם, ושמא שזה הוא מה שפירש הרמב"ם ז"ל ותהיה כונתו בדבר הזה לְשַלֵשׁ החלקים ע"כ.
בפירוש ר"ע ז"ל ולהכי קאמר מהחולין שיש כאן דמשמע ולא כל החולין. אמר המלקט, פירוש לפי שאין כל השליש קדוש לתרומת מעשר דחסר ממנו מעט שבשני שלישים לתרומה גדולה, ולהכי קורהו חולין מפני שאסור לקרות לו שם מעשר קודם שיקרא שם לתרומה גדולה:
עוד בפירוש ר"ע ז"ל ומתניתין אתיא כאבא אלעזר בן גומל. אמר המלקט, הכי בעי למימר וכי תימא הא עד כאן הכא בודאי מיירי ולא בדמאי מדאפריש תרומה גדולה, ואם כן היאך ישראל מפריש תרומת מעשר והלא מעשר ראשון דלוי הוא ועליו להפריש אלא מתניתין אתיא וכו' ור"ע ז"ל קיצר.
והקשה הר"ש ז"ל בפרקא קמא דתרומות סימן ז' ואם תאמר היכי שרי לתרום תרומת מעשר מאומד אם כן הוה ליה מרבה במעשרות, ויש לומר דהיינו כשמרבה במתכוין אבל במתכוין לאמוד יפה לא חשיב מרבה. ואחר כך הביא ראיה דלית ליה לאבא אלעזר בן גומל מרבה במעשרות עיין שם וגם בתוספות דפרק כל המנחות באות מצה דנ"ד ובס"פ כל הגט (גיטין ד' ל"א), וכתב שם דנהי דר' יוסי בר"י סבירא ליה דאפילו מעשר ניטל מאומד דילמא אבא אלעזר בן גומל לית ליה האי סברא:
והשאר חלה: לא גרסינן הכא.
ובירושלמי תניא הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת נוטל כדי תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת וכמה הן אחד מעשרים, ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין טבל, ועוד אחד מארבעים ושמונה סמוך לו חולין טבל, והשאר תרומה על הכל, ומהחולין הראשון שיש כאן הרי זה בצד זה מעשר ושאר מעשר סמוך לו, ומה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו והשאר חלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו ומחולל על המעות ע"כ. ופירש הר"ש והרא"ש ז"ל אחד מעשרים חמש סאין למאה, שנים לתרומה גדולה ואחד תרומת מעשר, ושנים חלה, ואין החשבון מצומצם דמעט יותר משנים צריך לחלה קרוב לכדי חלת סאה אחת ע"כ. וגם בברייתא זו היה גורס הר"ר שלמה שירילי"ו ז"ל ומאה חולין ופירשה על דרך שפירשה משנתינו. ובתי"ט גריס במתניתין והשאר חלה וסובר דקיצר התנא וכוונתו כדתניא בהך ברייתא:
בפירוש ר"ע ז"ל דר"מ סבירא ליה כר' אלעאי וכו'. אמר המלקט, כתב הרא"ש ז"ל ובירושלמי קאמר דעד חמישה עשר יום שרי ר"מ להפריש מזה על זה אבל טפי לא, ולפי זה עד חמישה עשר יום אין כאן רע ויפה ע"כ. ירושלמי תני כן ר' יהודה ור"ש אוסרין בתרומת מעשר ומתירין בחלה והתם מפרש אם כן מאי בינייהו, והביאו הר"ש ז"ל:
הפלטר: מצאתי כתוב פלטר שמוכר בשוק לשון פלטיא. והרי"ש היא כמו הסנדלר ע"כ.
ורש"י ז"ל פירש שם בפרק הזהב פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לענין תבואה, לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנונים ולנחתומים ע"כ ועיין שם בתוספות:
בפירוש ר"ע ז"ל ואף על פי שהן משני דפוסים. פירש הרמב"ם ז"ל כי יתכן כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הדפוסים ע"כ:
מנפול: הרמב"ם ז"ל פירש כפירוש פשט הירושלמי דאמרינן התם איזהו מנפול דבי ר' ינאי אמרין תשעה פלטרין ועשרה נחתומין תמניא מן תמניא וחד מן תרי, משמע שרוצה לומר דעיר שיש בה תשעה פלטרין ועשרה נחתומין על כן יש פלטר אחד שקונה משני נחתומין והוא המנפול, ומודה בה ר"י:
בסוף לשון ר"ע ז"ל והלכה כר' יהודה. אמר המלקט כתב הה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וכזה הלשון כתב הרמב"ם ז"ל ומשמע דהלכה קאי על דבר המחלוקת ואם כן הלכה כר"י שאומר מאחת על הכל, ומבואר לעיל שאין צריך להפריש מן דמאי רק תרומת מעשר, וצריך עיון לעיל בלוקח מן הנחתום וכו' פסקו כר"ש שאוסר בתרומת מעשר אפילו ביום אחד היכא שיש שני דפוסין וצריך לעשר מכל אחד ואחד, ואם כן כל שכן בפלטר דו"ק. ועיין בהרמב"ם ז"ל בפסקיו שפסק לעיל בנחתום גם כן כר' יהודה עכ"ל ז"ל. וכבר דבר בזה בתי"ט גם כן:
בולל ונוטל: כתב בערוך דאיכא מאן דגריס בורר ונוטל ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמוקי לה בשאינם גדולות אלא עד כזית ואז נבללין, אבל אי הוו גדולים חשיבי ואין בילה:
בזמן שמתנה מרובה: פירש הרמב"ם ז"ל מרובה כלומר גדולה וכו', ולפי פירוש זה ניחא לשון מרובה, דאילו לפירוש הירושלמי הוה ליה למימר בזמן שהמתנות שוות, והכי איכא בירושלמי דבי ר' ינאי אמרו בשעת הגרן שנו שהכל נותנין בשוה, היו הכל נותנים ממאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים, היו הכל נותנין מחמשים ואחד מארבעים מעשר מארבעים, היו הכל נותנין מארבעים ואחד משלשים מעשר משלשים, היו הכל נותנין משלשים ואחד מעשרים מעשר מעשרים, היו הכל נותנים מעשרים ואחד מעשרה מעשר מעשרה, היו הכל נותנין מעשרה ואחד מאחד מעשר מכל אחד ואחד, פירוש מעשר מחמשים בוללן ומחלקן לחלקים שיהא בכל חלק וחלק חמשים ומעשר מכל חלק וחלק, ותלינן דדלמא כל חד וחד מתרמי ליה דידיה ואין טעם ברור להתיר בכהאי גוונא, ודוקא בדמאי אבל בודאי לא, והכי איכא בירושלמי בדמאי התירו כר' יהודה אבל בודאי אמרינן התם לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, וכן אמר שמואל בפרקא קמא דראש השנה די"ג, ובתוספתא מחלק בין שנת השובע לשאר השנים והיינו משום דבעת השובע הכל נותנין מתנות מרובות הר"ש ז"ל. ואימתי דר"י בא לפרש כדקיימא לן בכמה דוכתי, ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל הלכה כמותו:
הלוקח כו': כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ובסיטון עם הארץ עסקינן, וכיון שלוקח תבואה מאנשים הרבה חיישינן שמא התבואה שמכר תחלה לקחה מעם הארץ שפירותיו דמאי, וזה שלקח בסוף מחבר שפירותיו מתוקנין משל אחד הם דבהא נאמן, ומסיק בירושלמי דאפילו השביח לו מקחו ששואל הלוקח אם הם טובים כשל אתמול וענה לו משל אחד הם כלומר וטובים הם כראשונים נאמן דבדמאי הקלו ומעשר מזה על זה ע"כ. ובירושלמי מפרש דין הלוקח מחנוני:
מעשר מזה על זה: ובלבד בתוך שנתו שאם לקט ירק ערב ראש השנה עד שלא תבא השמש וחזר וליקט משתבא השמש אין מעשר מזה על זה שאין תורמין משל שנה זו על של שנה אחרת:
בזמן שמביאין לו מגנותיו מעשר מאחד על הכל: ירושלמי א"ר יונה לאו דוקא מגנותיו אלא הוא הדין אם היה דרך בעלי הגנות האחרות שבעיר שמביאין לו הירק בטבלו ואומרים לו שהוא יעשר וינכה להם מן הדמים והיה זה מפורסם בעיר הלוקח מאותו בעל הבית אין צריך לעשר מכל אגודה ואגודה:
ומגנות אחרות מעשר מכל אחד ואחד: ירושלמי בעי ר' יונה נימא סתם מתניתין דקתני שכשמביאין לו מגנות אחרות מעשר מכל אגודה ואגודה דלא כר"מ, דלר"מ מכל קלח וקלח לבדו צריך לעשר, דתנינן תמן בפ"ו דמסכת מכשירין כל האגודות של בית השווקים טמאים ר' יהודה מטהר בלחים, א"ר מאיר וכי מפני מה טמאום אלא מפני משקה הפה, דסבירא ליה לר"מ דאף אגודות הלחות מוכשרות וטמאות שפעמים האגודה נתרת וקושר אותה בפיו ומשקה הפה מכשירה, שמע מינה דר"מ חייש להותר הקשר, הכי נמי ליחוש שמא הותרו שתים או שלוש אגודות וכשבא לקושרן מערב קלחים של זו בזו וצריך לעשר מכל קלח וקלח. ומשני התם ראוי לטמא כל האגודות שמא אחת הותרה וקשרה בפיו ואין ידוע איזו היא, אבל הכא אף כי הותרו שתים או שלש אין לחוש לעירוב, אלא כל אחד מהן קושרה לבדה בקלחים שלה, אלא שפעמים נותן מה שבחוץ בפנים ומה שבפנים בחוץ ואין בכך כלום, הלכך אין צריך לעשר אלא מכל אגודה ואגודה:
בפירוש ר"ע ז"ל משל ישראל על של נכרים האי תנא סבר וכו'. אמר המלקט, כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נראה לי דמיירי הכא שקנה תבואה מן הנכרי או מן הכותי קודם שמרחום הבעלים, ודוק היטב ונמצא שהכל עולה כהלכה ע"כ. נראה דאזיל לטעמיה שכתבתי לעיל סוף פ"ד דפאה סימן ט' בשמו שההלכה היא שאין קנין לנכרי כפשטיה אתיא כר"מ כדאוקמה בירושלמי והלכתא כוותיה אליבא דידיה ז"ל, ועיין במה שכתב שם בפאה:
הכי גרסינן: וכמדומה לי שכך ראיתיו במשנה כתיבת יד דווקנית, משל ישראל על של כותים ומשל כותים על של ישראל ומשל כותים על של כותים, וכך שנוייה בתוספתא וכך ראיתי רוב שוני משניות הדייקנין גורסין. אכן בספר תוי"ט נראה דלא גרסינן ליה במשנה.
וכתב הרש"ש ז"ל ומשל כותים על של כותים הא דלא תני ברישא ומשל נכרים על של נכרים דכל שכן הוא, ולא תני כותים אלא משום ר"א דפליג עלה ע"כ. ובירושלמי מפרש ר"י טעמא דר"א כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין תורמין ומעשרין מזה על זה כך עשו פירות כותי ודאי, דסבר תנא דידן גירי אמת הן ואין תורמין ומעשרין מזה על זה:
לשון ר"ע ז"ל תרם מהארץ אפילו לכתחלה וכו'. אמר המלקט, נראה דמתניתין דלא כרבי שמעון דאיהו משוי עציץ נקוב לשאינו נקוב עיין בתוספות דשבת ד' צ"ה:
מן הנקוב וכו': כתב הרש"ש ז"ל בשם רש"י ז"ל לאו דוקא עד שיפריש עליו תרומה ומעשרות ממקום אחר דהוא הדין דמפריש עליה הכהן מיניה וביה, ואיכא למידק דהא עציץ שאינו נקוב נמי טבל הוי מדרבנן ואמאי לא תני נמי גבי משאינו נקוב על הנקוב לא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות וכו', ויש לומר דברישא תני יחזור ויתרום דהוי אזהרה לבעל הבית משום דגבי דידיה הוי טבל דאורייתא דסבר דהנקוב נשאר מתוקן, וגבי כהן אין כאן אלא טבל דרבנן, וכן בסיפא תני לא תאכל עד וכו' דהוי אזהרה לכהן דטבל הוי גבי דידיה דלא חל שם תרומה ממה שהפריש מן הנקוב, ולגבי בעל הבית פשיטא דהוי טבל דאיהו לא חשיב נקוב מתוקן דלא תרם אלא על שאינו נקוב, וכי נמי אכיל בעל הבית שאינו נקוב אין כאן אלא איסור דרבנן, וכללא דתני תנא הדינין היכא דרמי איסור טבל החמור, וכל זה למדנו מתוך דברי רש"י ז"ל דהאיש מקדש ע"כ:
תרם מן הדמאי כו': ובירושלמי כמה דתימר מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות, נאמר מן הדמאי על הדמאי כן, ומשני ר' בון ב"ר חייא בשם ר' שמואל ב"ר יצחק זאת אומרת ספק דמוע וספק תרומת מעשר של דמאי פטור. והכי פירש המפרש כל מה שהצריכו חכמים לעשר מספק בדמאי שמא עם הארץ לא עישר, כשבא לנו אותו ספק בדמוע או בתרומת מעשר שנשנו במשנה זו מעיקרא פטרוהו מלעשר ע"כ. אבל הרא"ש ז"ל פירש דטעמא הוי משום דרוב עם הארץ מעשרין הן וכמו שפירש ר"ע ז"ל:
תרומה ויחזור ויתרום: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קצת קשה למה מותר לאכלה שמא טבל היא שהאחרת היתה מתוקנת וזו טבל, ויש לומר דהוי ספק ספקא שזה הדמאי שלוקח ממנו התרומה הוי ספק אם הוא טבל אם לאו, ואם תאמר טבל הוא יש ספק אחר שמא גם הדמאי האחר הוא טבל, וצריך עיון אם כן למה צריך לחזור ולתרום, ונראה לי עוד טעם לומר למה אין צריך להוציא ממנה מעשרות כי לא גזרו על כזה דהוי כמו חלת עם הארץ או שירי המנחות שפטורין מן הדמאי, כי לא גזרו עליהם כשגזרו על הדמאי כדקאמר בירושלמי ע"כ: