מלאכת שלמה על דמאי ו
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ו · >>
המקבל שדה מישראל או מן הנכרי או מן הכותי: גבי חוכר לא קתני מן הנכרי או מן הכותי כדקתני גבי מקבל, דבמקבל דינם שוה אבל בחוכר מישראל קתני תורם ובחוכר מן הנכרי בעי עשורי משום קנסא, ורשב"ג סבר דגם החוכר מן הנכרי חולק ומניח לפניו, ורבנן דפליגי עליה סברי תורם ונותן לו:
בפירוש ר"ע ז"ל ומסתברא דמנכה לו התרומה וכו'.
אמר המלקט הוא לשון הר"ש והרא"ש ז"ל וכמו שאעתיק בסמוך. ומצאתי שכתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל לפי זה הפירוש לא שפיר קאמר אבל אם נתן לו וכו' מעשר ונותן לו דלא הוי דומיא דתורם ונותן לו, לכן נראה לי דאינו מנכה לו כלום דכיון דמחייב ליתן פירות ואי אפשר לגרן שתעקר וכו' מה שאין כן במעשר ודו"ק ע"כ.
והילך לשון הרא"ש ז"ל ובירושלמי בעי הכא גבי ישראל קתני תורם ונותן לו והכא גבי נכרי קתני מעשר ונותן לו, חבריא בש"ר יוחנן קנסו בחוכר מעובד כוכבים ולא קנסו בחוכר מישראל, ר' לא בש"ר יוחנן תפסה מדת הדין בחוכר מנכרי ולא תפסה בחוכר מישראל. חבריא סברי יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומן הדין חוכר פטור, ואף על גב דלוקח מן הנכרי חייב מדרבנן הני מילי בלוקח ממנו תבואה, והכא קנסא בעלמא הוא כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבים וימכרנה לישראל בדמים קלים. וכהאי גוונא אשכחן בבבא מציעא בשלהי המקבל, אמרינן אמתניתין דבסמוך המקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים דאפילו התם קנסו כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבים, ואף על גב דמהאי טעמא ראוי להחמיר אף במקבל מכל מקום לא קנסו אלא בחוכר דדמי לפורע חובו, אבל בחוכר מישראל לא קנסו. ואם תאמר היאך היה יכול לפרוע חובו מחלק הכהן והלוי, ויש לומר דאינם מפסידין בזה כלל שהרי בעל השדה יפריש ויתן להם, ואפילו הוא עם הארץ רובן של עם הארץ מעשרין הן, ואף על גב דאין מוכרין טבל לעם הארץ שאני הכא דמארעא דידיה יהבינן, ואין בעל השדה יכול לומר לו תתן לי חכירות הפירות מתוקנין דכל חוכר דעתו כך שיתן לו חכירותו מפירות הגדלין בשדה בטבלן, והא שתורם משום דאין להשהות התרומה כדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דמעשרות דאי אפשר לגרן שתעקר אלא אם כן נתרמה ממנה תרומה גדולה, ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמאי שנא תרומה ממעשר. ור' לא סבר אין קנין, ותפסה מדת הדין בחוכר דהוי כפורע חובו מחלק הכהן והלוי שהרי הנכרי לא יעשר.
א"ר יהודה אימתי, לכאורה משמע דקאי אף אמקבל דרישא, ומיהו מסתברא דקאי דוקא אחוכר דסגי בתורם כשנותן לו מאותה שדה ומאותו המין, אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין או ממין אחר אף מאותו שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר, דדמי לפורע חובו וגם אין דעת החוכר (נראה המחכיר) לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין. ומיהו בתוספתא משמע דר"י אמקבל נמי קאי דתניא בתוספתא המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר"י אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו, ומיהו מסתבר דמקבל לאו דוקא אלא בחוכר מיירי, וכן יש במסכת בבא מציעא פרק המקבל טובא המקבל דפירש בגמרא דהיינו חוכר, דלא מסתבר דאית ליה לשום תנא דמקבל מישראל מעשר. ובחוכר מנכרי פליגי בירושלמי *הערה 1: ר"מ ורבנן אי צריך לעשר, אבל במקבל משמע דכולהו מודו אף מנכרי עכ"ל ז"ל.
ובירושלמי הכא במתניתין רמי נמי דברישא תנן תורם ונותן לו ובסמוך גבי חוכר מן הנכרי תנן מעשר ונותן לו, א"ר יוחנן זו דברי רבי אבל חכמים אומרים בישראל חולק ובנכרי סגי לקנוס לתרום וליתן לו, ורשב"ג פליג אמתניתין דהיינו רבי ואברייתא דהיינו חכמים וסבירא ליה איהו סברא שלישית דחוכר שדה מן הנכרי לא מעשר ולא תורם אלא חולק ונותן לו טבל דלא קניס כלל. ועוד גרסינן התם תני ר' חייא מאותה שדה בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו, משדה אחרת בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו והיינו כתנא קמא דמתניתין. וקשה ליה לירושלמי וכי מחלוקת שנה רבי במתניתין והא קיימא לן כל מקום שאמר ר"י אימתי במשנה לא בא לחלוק רק לפרש, ומשני דמתניתין דשמעת מינה פירוש דברי ר"י הא מאותה המין שלא מאותה שדה מאותה שדה שלא מאותו המין מעשר ונותן לו, מיירי במקום שדרך השדות שבו לעשות שעורים כפלים בחטים וכיון שהמין משונה כל כך כאילו משדה אחר הוא הלכך כשנותן לו ממנו מעשר ונותן לו, וברייתא דר"ח מיירי בשדות שעושין השעורים כחטים הלכך כמין אחד חשיבי, ע"כ מפירוש הר' אלעזר אזכרי ז"ל:
כך חולקין בתרומה: כתב החכם הר"ר יהוסף ז"ל, פירוש ולא אמרינן כיון שאי אפשר לגרן שתעקר בלתי הפרשת תרומה לא יחלקו אלא במה שנותר אחר הפרשת התרומה, אלא אף על פי שמפרישין התרומה חולקין אותה גם כן, ור"א אומר לא זו בלבד שנוטלים חלקם אלא שגם חלקו של בעל הבית בתרומה שעל מנת כן באו בודאי שהוא יחזיק עמהם טובה זו ויתננה להם והוי כאילו התנו. ולא תרומה בלבד אלא אף המעשרות אמרינן הכי, ואף על גב דבכל הספרים לא מצאתי הגירסה אף המעשרות, מכל מקום אינו רוצה לומר דוקא מעשרות ולא תרומה אלא בכלל תיבת המעשרות יש גם כן תרומה, כי גם התרומה נכללה בתיבה, כמו שמצינו בכל מקום בתלמוד שכשמזכיר תרומה ומעשרות אינו אומר תיבת תרומה אלא כוללה בתיבת מעשרות, כההיא דתנו לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות, וכן ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות וכו', וכן מה שאמרו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות, וכן כדומה לזה הרבה שכולם רוצה לומר גם התרומה, וכן צריך לפרש בכל הפרק כשאמר המעשרות לבעלים שרוצה לומר תרומה ומעשרות ע"כ.
וכתב הרש"ש ז"ל והא דנקטי רבנן תרומה רבותא אשמעינן, דאף על גב דתרומה לא חזיא לזרים והוה אמינא דשיירה למקבל דחזיה ליה קא משמע לן, ור"א נקט מעשר לרבותא דאף על גב דמעשר חזי לזרים וחזי לבעל השדה והוה אמינא דמעשר מיהת שניהם שוין בו, קא משמע לן כיון דבעי ליתנו ללוי אחר משום גזל השבט מקבל קדים ע"כ. וכן בתוי"ט. ויש גורסים במשנה במילתיה דר"א אף, ואם כן פשיטא דלרבותא נקט מעשרות:
המעשרות לבעלים: פירש בתוספתא דהיינו תרומה ומעשר ראשון, והכי תניא התם ישראל שקבל שדה מכהן תרומה לכהן ומעשר ראשון ומעשר שני חולקין בשוה, לוי שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין בשוה, כהן שקבל שדה מלוי מעשר ללוי תרומה ותרומת מעשר חולקין בשוה ע"כ:
הקרתני: יש גורסין אף הקרתני.
קרתני, פירוש על שם עירו, כמו ירושלמי על שם ירושלים, הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פירש קרתני איש מיוחס לכפר, וירצה לומר איש משאר ארץ ישראל חוץ מירושלים, וכן פירש בערוך.
ירושלמי, על דעתיה דר' ישמעאל כו' עד ולאכלו בירושלים, פירוש אבל למכרו אינו יכול למכור דאין מעשר שני נמכר ובירושלים אין דעתו לטרוח מסתמא, הר"ש ז"ל. וכמדומה לי שנפל טעות בספר תוי"ט:
המקבל זיתים לשמן: ישראל שקבל מכהן ומלוי קרקע שגדל בו הזיתים והתנו שלא יחלקו הזיתים אלא המקבל יטענם בבית הבד ויחלקו השמן, חולקין גם התרומה. ולא דמיא להא דלעיל שחולקים הפירות מיד הכי משמע פשטא דמתניתין. ועל פי הירושלמי משמע שלא קבל ממנו הקרקע לעבדו ולשמרו אלא קבל ממנו האילנות אחר שגדלו הזיתים ללקטן ולעוטנן בבית הבד, דגרסינן בירושלמי ר' יהודה עביד זיתים כקרקע *הערה 2: ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע, וקאמר התם פרתו של כהן שהיתה שומא אצל ישראל וילדה בכור הבכור לכהן דברי ר' יהודה וחכמים אומרים הבכור לשניהם, הרא"ש ז"ל:
או למחצית שכר: גרסינן. ופירש הרש"ש ז"ל למחצית שכר למחצית הריוח, כגון שקבלן עליו בשומא בכך וכך מעות ומוכרן למחצית הריוח, וכגון דיהיב ליה שכר עמלו או טובל בציר מיהת דאמרינן באיזהו נשך דליכא משום רבית ע"כ:
אלא לחבר: פירוש אילני זיתים שילקוט מהם הזיתים. ולא קשיא עלה הא דתנן לעיל המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ, דההיא איירי בתלוש ולתרומה כי הוא פטור לגמרי מן התרומה, ע"כ מן החכם הר"ר יהוסף ז"ל:
אף למעשר: דבעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן, והכי נמי אמרו בית הלל בפרק ה' דמסכת שביעית דמותר למכור לו פרה חורשת בשביעית מפני שהוא יכול לשוחטה אף על פי שאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה.
והקשה הר' אפריים אשכנזי ז"ל לפירוש הרמב"ם ז"ל דפירש טעמא דבית שמאי דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, אמאי נקט דוקא זיתיו והלא החבר אסור למכור לעם הארץ לח ויבש כדלעיל פ"ב, והניחו בצריך עיון.
ובירושלמי ושוין שמוכר לו שבלים לעיסתו, כלומר אף על פי שהן מרובין כדי עיסת הקונה אותם אפילו הכי תולין שלא יעשה אותן עיסה אלא קליות. תני ושוין שאין מוכרין גדיש של חטים ועביט של ענבים ומעטן של זיתים אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה, דכיון דמכר לו כל הזיתים בתוך המעטן אפילו בית הלל אסרי דמוכחא מילתא דודאי להוציא שמנן קונה אותם, וכן עביט של ענבים, וכן גדיש של חטים או שעורים וכיוצא בזה מוכחא מילתא בהדיא כיון דמוכר לו כל הגדיש לאו לקליות הוא קונה אלא לעשות מהן עיסות. והאי דלא קתני במתניתין בית שמאי אומרים לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר ולמי שהוא יודע שעושה אותן בטהרה כדקתני בברייתא דשוין בית הלל עם בית שמאי, פירש הר' אלעזר אזכרי ז"ל דפירש בירושלמי דמן הדין כך היה לו לשנות, ומאי דנקט לחבר בלבד מתורת חסידות וסלסול בטהרות שאינו מוכר אלא לחבר שכל דבריו בדקדוק ואין תקלה יוצאה מתחת ידיו לעולם:
וצנועי בית הלל: ירושלמי אמר רב חסדא כאן שנינו שהכשר נקרא צנוע, כלומר מכאן למדנו שבכל מקום שנזכר במשנה ובברייתא לשון צנוע לאו ירא שמים בלבד הוא, דהא על כן הכא אינו רוצה לומר צנועי בית הלל יראי שמים, שכולן היו יראי שמים ולא נפל אחד מהם חס וחלילה, אלא רוצה לומר המתנהגין בחסידות וזה בנה אב לכל מקום המוזכר שם צנוע, אבל בברכות פרק הרואה תניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא:
שנים שבצרו כו': ז"ל הרמב"ם ז"ל שם סוף פ"ט שנים שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות, אף על פי שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חצי חלק עם הארץ כיצד וכו'. וכן גם כן פירש בפירוש המשנה וכתב שם בכל מקום, דמתניתין מיירי כשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המְעַשֵׁר מחלקו מעשרותיו ואחר כך עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד, נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר יש לו בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי, אבל במתניתין דבסמוך דשמע מינה דיש ברירה מיירי שכשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו, ולא אתא מתניתין אלא ללמדינו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לעם הארץ, קא משמע לן דכיון דשניהם מין אחד שרי ואין זה ענין למתניתין דשנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת עכ"ל ז"ל בתרצו בעד הרמב"ם ז"ל. אכן הראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב ונראה לי שהוא קנס לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת אחת, שהרי לא היה לו שותפות עמו בכרם ומה לזה שיערבו פירותיו עמו ע"כ.
ומצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל יש ספר אחר וחולקו ויש ספר אחר וחילקו, ונראה לי לפרש גירסא זו וחולקו, דהכי קאמר המעשר מעשר את שלו כלומר מה שנתן כי אסור לו למכור טבל ואחר כך חולקו ליין. ומה שכתב בכל מקום שהוא, חוזר למעלה, והכי קאמר מעשר את שלו בכל מקום שהוא כלומר בין שהוא כאן בין שאינו כאן אלה מעשרותיו ואחר כך חולקו ליין עם חברו, וכדומה לזה יש במסכת שביעית פ"ד מלקט אדם מתוך שלו כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו את הגס הגס. והנה במשנה לא פרשו באיזה אופן יעשר אחר כך, וזה פירשוהו בירושלמי שבתחלה מעשרו כדין ודאי ואחר כך היין שלו מעשרו בתורת דמאי עכ"ל ז"ל. ועל הפירוש שהביא ר"ע ז"ל כתב עליו פירוש זה אינו נראה, דהא במתניתין תנן מעשר את שלו וחלקו ופירש בירושלמי מעשר את שלו ודאי וחלקו דמאי, פירוש הדבר הוא מעשר את אותו שהיה שלו כבר בתורת ודאי ואת שהוא עתה נופל לחלקו שהוא בא מיד חבירו מעשרו בתורת דמאי את כולו ולא חציו ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, והתם אין ברירה וכו'. כתב עליו החכם הר"ר יהוסף ז"ל פירוש זה אינו נראה דאין ברירה בזה כמו בזה, אלא נראה שכיון שחולקים קודם שמתחייב במעשרות הוא מותר ואין צריך לעשר שעדיין אינם חייבים, וצריך עיון בירושלמי ע"כ.
והרמב"ם ז"ל פירש דדינים הללו אין בהם דבר מענין איסור והיתר אלא בדיני ממונות מיירי, שיכול לומר לחברו אחר שהחלקים שוין והמינים שוין קח אתה היין שיש שם שהוא קרוב למקומך ואני אקח זה שהוא קרוב למקומי וכופין אותו על כך מפני שהוא דומה למדת סדום, וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות ע"כ. אבל בחבורו שחברו אחר פירוש המשנה הביא דין זה בהלכות מעשר פרק ששי סימן י"ד ומסיים בה מפני שמוכרין את הטבל. וכתב בתיו"ט ונראה לי שהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כו', עיין שם שפתים וידים ישק. והיינו נמי דהכא קתני סתם שנים שקבלו שדה ובמתניתין דבסמוך קתני חבר ועם הארץ בהדיא, וכן כתב בסמוך בשם הרש"ש ז"ל.
וזה פירוש הרא"ש ז"ל, לכאורה דמיא להא דשנים שבצרו את כרמיהם דלעיל דכל מה שגדל בשדה הוא של שניהם ואפילו נטל זה חטים שבמקום פלוני וזה חטים שבמקום פלוני חצי חלקו של זה ביד זה וחצי חלקו של זה ביד זה, אלא שיש לחלק דלעיל בצרו הכל לגת אחת ונתערב הכל במקום אחד, אבל הכא לא נתערב חלקם ובדמאי הקלו בכהאי גוונא. ובירושלמי מוכח דהכא מיירי שחלקו שדה בקמתה הלכך אמרינן זהו חלקו המגיעו, אבל לעיל שחלקו בתלוש צריך לעשר, ואף על פי שחלקו במחובר חטים ושעורים אסור וחטים וחטים נמי בדמאי הקלו שמשורת הדין היה ראוי לאסור גם בהם עכ"ל ז"ל. ולפי דבריו ז"ל נראה דבשדה אחת מיירי מתניתין או כולה זרועה חטים או שעורים או חציה חטים וחציה שעורים, ויש הבדל ביניהם שאינם כלאים, ומקום פלוני היינו צד אחד מן השדה עכ"ל ז"ל. ועיין בהשגות סוף פ"ט דהלכות מעשר:
חבר ועם הארץ שירשו כו': הא תנא כבר או שירשו ולא הוסיף כלום, אלא דלעיל לא איירי אלא בדין מעשר והכא איירי אף בדין טהרות דהזכיר לח ויבש, והא מילתא דפשיטא היא כיון דרישא איירי באינו מעשר כל שכן דאינו נאמן על הטהרות, ואגב דבעי למתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול לומר לו טול אתה עבודה זרה ואני מעות תנייה, הר"ש והרא"ש ז"ל.
וכתב החכם הר"ר יהוסף ז"ל משנה זו אינה צריכה דהא אפילו בעבור המעשרות אסור להחליף עם עם הארץ כדתנן לעיל, ואפשר לומר דהאי עם הארץ מיירי בעם הארץ לטהרות אבל נאמן על המעשרות ע"כ. וזה לשון הרש"ש ז"ל חבר ועם הארץ שירשו אביהם איצטריך למיתני הא בבא בחבר ועם הארץ דאפילו בחבר ועם הארץ שרי חטים וחטים, ורישא איצטריך דאפילו בחבר וחבר חטים ושעורים אסור ע"כ. ופשוט הוא דלפירוש הר"ש והרא"ש ז"ל הכי נמי בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא:
טול אתה עבודה זרה ואני מעות: שם בפרק בתרא דעבודה זרה רצה לדקדק מכאן דרוצה בקיומו של עבודה זרה ויין נסך שלא יאבדו שרי בחלופיהן, ודחי לה שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שמא יחזור לסורו. ובירושלמי תניא ישראל ועובד כוכבים שקנו ביתו של עובד כוכבים והיה שם יין נסך ועבודה זרה ומעות, לא יאמר לו טול אתה יין נסך ועבודה זרה ואני מעות, ופריך מתניתין פליגא, ומשני אימא סיפא ודוק ותשכח דלית היא פליגא, דקתני סיפא אם משבאו לרשות הגר אסור והכא מכיון שקנה כמו שנכנס לרשותו, ולפי מה שחלקנו בעבודה זרה משום דהקילו בירושת הגר לא פליגא מתניתין אלא דבעי לשנויי אף אם תמצא לומר דרוצה בקיומה (אם) שרי בחלופיהן ולא צריך לומר דהקילו בירושת הגר.
ומה שמותר עד שלא באו לרשותו אף על פי שכבר זכה בחלקו מזה מדקדק בפרקא קמא דקדושין ד' י"ז דירושת הגר את אביו מדרבנן, דאי סלקא דעתך דאורייתא כי לא באו לרשותו חליפי עבודה זרה קא שקיל, ולהכי לא פרשינן לעיל בחבר ועם הארץ שירשו אביהם עם הארץ בטול אתה חטים ואני שעורים בין עד שלא באו לרשותו למשבאו לרשותו דירושה דאורייתא, הרא"ש ז"ל:
ואמר משל ארץ ישראל הן חייב לעשר: פירוש חייב לעשר אפילו נקנו מן העובד כוכבים, דאי איירי דנקנו מישראל אפילו לא אמר מארץ ישראל הן חייב לעשר כיון דהם משל ישראל הם, ולאחר מירוח מיירי דקודם מירוח אסור לעשרן ואפשר שאינו נאמן. ואף על פי שיש לדחות ולומר שמשנה זו מדברת כשרוב ארץ ישראל נתונה ביד ישראל ובעבור זה חייב. אך כבר אומר בירושלמי בפירוש בריש פ"ב דכשרוב ארץ ישראל נתונה ביד עובדי כוכבים הוי ודאי טבל וכשהיא ביד ישראל הוי דמאי, ובממורחין מיירי דקודם מירוח לא הוי דמאי אפילו כשהיא ביד ישראל, מן החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל, ולפי שעדיין לא נכבשה כל ארץ ישראל. אמר המלקט פירוש כי היבוסי היה יושב בירושלים עדיין.
ומה שפירש ז"ל דכבוש דדוד היה כבוש רבים, הוא נגד הר"ש והרא"ש ז"ל. וזה לשון הרא"ש ז"ל, משל ארץ ישראל הן חייב לעשר, אבל אם לא אמר אין צריך לעשר דרוב פירות הנמכרים בסוריא מחוצה לארץ באו הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן במגו דאי בעי הוה שתיק, וכן כשאמר משלי הן חייב לעשר דכבוש יחיד שמיה כבוש ואפילו אי לאו שמיה כבוש בפירות של סוריא גזרו על הדמאי ולא פטרו מדמאי אלא מכזיב ולהלן עכ"ל ז"ל.
ובירושלמי פריך תמן פרק בתרא דפאה תנינן נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ומשמע דוקא על הלקט עצמו, אבל אם הביא חטים ואמר מעושרין הן אינו נאמן במגו דאי בעי אמר של לקט הן, והכא את אמר דנאמן במגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וקשה דהתם נמי נימא הפה שאסר ואמר חטים אלו לא של לקט הן אלא טבל היו הוא הפה שהתיר בגמר דבריו שאמר אני עשרתים. ומשני דאין ראוי לומר אלא מגו דאי בעי שתיק כי הא דמתניתין דאפילו היה מוכר בסוריא פירות בשתיקה הלוקח ממנו פטור מלעשר, והוא לא שתק אלא אסר אותן בדבורו שאמר של ארץ ישראל הן ואחר כך התיר אותן בדבורו שאמר עשרתים נאמן מגו דאי בעי שתיק, והיה הקונה ממנו פטור משום דרוב פירות הנמכרות בסוריא מחוצה לארץ הן באין שפטורין מן המעשר דאמרינן הסר כל דבורו מכאן ותדין אותו כאילו מכר בשתיקה, אבל ההיא דמתניתין דפאה אפילו בשעת הקציר אם היה עם הארץ עני מוכר חטים בשתיקה היה הקונה ממנו חייב לעשר דרוב חטים טבל הן והמיעוט לקט שכחה ופאה ובתר רובא אזלינן, ונהי דאם בא ואמר חטים הללו לשכחה ופאה הם היה נאמן כיון דשעת קציר הוא ודרך עניים ללקט אז, מכל מקום כשאמר טבל הוא אינו נאמן עוד לומר ואני עשרתים מגו דאי בעי אמר מעיקרא לשכחה ופאה הן דשמא ירא לשקר משום דשום אדם אולי ראה שהביא אותם חטים מקרקעו או קנה אותם ע"כ:
ואם ידוע שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר: אף על גב דלא קאמר שלי דחזקתו משדהו הביאם ומשום הכי חייב הלוקח ממנו לעשר ואפילו אמר מעושרין הן דהא עם הארץ לא מהימנינן ליה, והכא מהימן משום מגו, ובסיפא הוי מגו במקום עדים, וכיוצא בזה שנינו בפ"ב דכתובות כך נראה לי לפרש הך מתניתין, הרש"ש ז"ל:
עם הארץ כו': לשון ר"ע ז"ל, כגון שהיה החבר וכו' עד ואין חבר מחליפה בשלו. אמר המלקט, כדמוכח בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ב) דחזקה שליח עושה שליחותו, ולא אמרינן חזקה אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן אלא כד הוו פירי דידיה דחייש אלפני עור לא תתן מכשול, אבל שליח איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי.
וז"ל הרא"ש ז"ל, ובירושלמי משמע דלאו טעמא משום ברירה ומיירי באגודה אחת שלא קנה חבר לעצמו כלום, ומייתי ברייתא דר' יוסי פוטר ור' יהודה אומר צריך לעשר, ופירש טעמא דר' יהודה סבר דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח, ור' יוסי סבר לא נתכוון לזכות אלא לבעל הבית. ופריך מהא דתניא בכתובות פרק אלמנה הוסיפו לו אחת יתירה לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין, מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן לא נתכוון לזכות אלא לבעל המעשר וכאן אפכא, ומשני באומר מעות של זה ורגלים של זה כלומר שאמר למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר.
ונתערבו חייב לעשר, דשמא את שלו נתן לעם הארץ. ואפילו הן מאה, דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. ובירושלמי תני רשבג"א אם החליף את המעות צריך לעשר, א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן אבדו חייב באחריותן, ונראה לי דאם החליפן בשוגג קאמר דלא נתכוין לשליחות יד דומיא דמתניתין, דאי לקחן והוציאן ושם אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש, ואין חזרת המעות מועלת בלא דעת בעלים. עוד גרסינן בירושלמי שמואל אמר במחלק בידיו א"ר אלעזר והוא שנוטל חלקו בסוף, א"ר יונה צורכה לדין וצורכה לדין, חלק בידיו ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר אלא שלו, במחלק בידיו לאו אנתערבו קאי אלא קא משמע לן שמואל דמחלק בידיו בלא נתערבו נמי חייב לעשר את שתיהן וכדמוקי לה ר' אלעזר כשנטל חלקו בסוף דהוי כמוכר לו, אבל חלק בידיו ואמר זו שלי וזו של חבירי ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר את שלו דלא מזבין ליה מידי דהך דפיישי ממילא שקיל לה עם הארץ ע"כ.
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגה"ה בפירוש הר"ש רשב"ג ורבנן, ושתי הפלוגתות תמצאם בירושלמי ר"מ ורבנן במתניתין דבסמוך, או רבי במקום ר"מ, ורשב"ג ורבנן במתניתין דהכא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:
- הערה 2: הגה"ה מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על מה שפירש ר"ע ז"ל ואף על גב דלעיל לבעלים הכא שאני דלא קבל קרקע כו', כתב קשה דקל וחומר הוא כיון שאין לפועל בה אלא האילנות כל שכן שאין לו במעשרות כלום, ונראה לי דהאי דזיתים מיירי שיש למקבל חלק בגוף האילן ומשום הכי סברי רבנן שיש לפועל חלק בתרומה, וכן משמע בירושלמי וצריך עיון ע"כ: