מלאכת שלמה על דמאי ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

המקבל שדה מישראל או מן הנכרי או מן הכותי:    גבי חוכר לא קתני מן הנכרי או מן הכותי כדקתני גבי מקבל דבמקבל דינם שוה אבל בחוכר מישראל קתני תורם ובחוכר מן הנכרי בעי עשורי משום קנסא. ורשב"ג סבר דגם החוכר מן הנכרי חולק ומניח לפניו. ורבנן דפליגי עליה סברי תורם ונותן לו:

בפי' ר"ע ז"ל ומסתברא דמנכה לו התרומה וכו'. אמר המלקט הוא לשון הר"ש והרא"ש ז"ל וכמו שאעתיק בסמוך ומצאתי שכתב הח' ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל לפי זה הפי' לא שפיר קאמר אבל אם נתן לו וכו' מעשר ונותן לו דלא הוי דומיא דתורם ונותן לו. לכן נ"ל דאינו מנכה לו כלום דכיון דמחייב ליתן פירות וא"א לגרן שתעקר וכו' משא"כ במעשר ודו"ק ע"כ. והילך לשון הרא"ש ז"ל ובירושלמי בעי הכא גבי ישראל קתני תורם ונותן לו והכא גבי נכרי קתני מעשר ונותן לו. חבריא בש"ר יוחנן קנסו בחוכר מעובד כוכבים ולא קנסו בחוכר מישראל. ר' לא בש"ר יוחנן תפסה מדת הדין בחוכר מנכרי ולא תפסה בחוכר מישראל. חבריא סברי יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מיד מעשר ומן הדין חוכר פטו' ואע"ג דלוקח מן הנכרי חייב מדרבנן ה"מ בלוקח ממנו תבואה. והכא קנסא בעלמא הוא כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבים וימכרנה לישראל בדמים קלים וכה"ג אשכחן בב"מ בשלהי המקבל אמרי' אמתני' דבסמוך המקבל שדה אבותיו מן העובד כוכבים דאפי' התם קנסו כדי שתהא בורה ביד עובד כוכבי' ואע"ג דמה"ט ראוי להחמיר אף במקבל מ"מ לא קנסו אלא בחוכר דדמי לפורע חובו. אבל בחוכר מישראל לא קנסו. וא"ת היאך הי' יכול לפרוע חובו מחלק הכהן והלוי וי"ל דאינם מפסידין בזה כלל שהרי בעל השדה יפריש ויתן להם. ואפי' הוא ע"ה רובן של ע"ה מעשרין הן. ואע"ג דאין מוכרין טבל לע"ה שאני הכא דמארעא דידיה יהבינן. ואין בעל השדה יכול לומר לו תתן לי חכירות הפירות מתוקנין דכל חוכר דעתו כך שיתן לו חכירותו מפירות הגדלין בשדה בטבלן. והא שתורם משום דאין להשהות התרומה כדאמרי' בירושלמי פ"ק דמעשרות דא"א לגרן שתעקר אא"כ נתרמה ממנה ת"ג ומסתבר דמנכה לו התרומה מחכירותו דמ"ש תרומה ממעשר. ור' לא סבר אין קנין. ותפסה מדת הדין בחוכר דהוי כפורע חובו מחלק הכהן והלוי שהרי הנכרי לא יעשר: א"ר יהודה אימתי. לכאו' משמע דקאי אף אמקבל דרישא. ומיהו מסתברא דקאי דוקא אחוכר דסגי בתורם כשנותן לו מאותה שדה ומאותו המין. אבל אם נתן לו משדה אחרת אף מאותו המין או ממין אחר אף מאותו שדה כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דדמי לפורע חובו וגם אין דעת החוכר (נר' המחכיר) לקבל פירות טבולים אלא כשפורע לו מאותה שדה ומאותו המין. ומיהו בתוספתא משמע דר"י אמקבל נמי קאי דתניא בתוספתא המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר"י אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו. ומיהו מסתבר דמקבל לאו דוקא אלא בחוכר מיירי וכן יש במס' ב"מ פ' המקבל טובא המקבל דמפ' בגמ' דהיינו חוכר. דלא מסתבר דאית ליה לשום תנא דמקבל מישראל מעשר. ובחוכר מנכרי פליגי בירושלמי {הגה"ה בפי' הר"ש רשב"ג ורבנן. ושתי הפלוגתו' תמצאם בירו' ר"מ ורבנן במתני' דבסמוך. או רבי במקום ר"מ. ורשב"ג ורבנן במתני' דהכא כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:} ר"מ ורבנן. אי צריך לעשר אבל במקבל משמע דכולהו מודו אף מנכרי עכ"ל ז"ל. ובירושל' הכא במתני' רמי נמי דברישא תנן תורם ונותן לו ובסמוך גבי חוכר מן הנכרי תנן מעשר ונותן לו. א"ר יוחנן זו דברי רבי אבל חכמי' אומרי' בישראל חולק ובנכרי סגי לקנוס לתרום וליתן לו. ורשב"ג פליג אמתני' דהיינו רבי ואבריי' דהיינו חכמים וס"ל איהו סברא שלישית דחוכר שדה מן הנכרי לא מעשר ולא תורם אלא חולק ונותן לו טבל דלא קניס כלל. ועוד גרסי' התם תני ר' חייא מאותה שדה בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו. משדה אחרת בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן לו והיינו כת"ק דמתני' וקשה ליה לירושלמי וכי מחלוקת שנה רבי במתניתין והא קיי"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי במשנה לא בא לחלוק רק לפרש. ומשני דמתני' דשמעת מינה פי' דברי ר"י הא מאותה המין שלא מאותה שדה מאותה שדה שלא מאותו המין מעשר ונותן לו. מיירי במקום שדרך השדות שבו לעשות שעורים כפלים בחטים וכיון שהמין משונה כ"כ כאילו משדה אחר הוא הלכך כשנותן לו ממנו מעשר ונותן לו. ובריי' דר"ח מיירי בשדות שעושין השעורים כחטים הלכך כמין א' חשיבי ע"כ מפי' הר' אלעזר אזכרי ז"ל:

משנה ב[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

משנה ג[עריכה]

כך חולקין בתרומה:    כתב הח' הר"ר יהוסף ז"ל פי' ולא אמרי' כיון שא"א לגרן שתעקר בלתי הפרשת תרומה לא יחלקו אלא במה שנותר אחר הפרשת התרומה אלא אע"פ שמפרישין התרומה חולקין אותה ג"כ. ור"א אומר לא זו בלבד שנוטלים חלקם אלא שגם חלקו של בעה"ב בתרומה שע"מ כן באו בודאי שהוא יחזיק עמהם טובה זו ויתננה להם והוי כאילו התנו. ולא תרומה בלבד אלא אף המעשרות אמרי' הכי ואע"ג דבכל הספרים לא מצאתי הגי' אף המעשרות מ"מ אינו ר"ל דוקא מעשרות ולא תרומה אלא בכלל תיבת המעשרות יש ג"כ תרומה. כי גם התרומה נכללה בתיבה כמו שמצינו בכ"מ בתלמוד שכשמזכיר תרומה ומעשרות אינו אומר תיבת תרומה אלא כוללה בתיבת מעשרות כההיא דתנו לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות וכן ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות וכו' וכן מה שאמרו יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות וכן כדומה לזה הרבה שכולם ר"ל גם התרומה וכן צריך לפרש בכל הפרק כשאמר המעשרות לבעלים שר"ל תרומה ומעשרות. ע"כ. וכתב הרש"ש ז"ל והא דנקטי רבנן תרומה רבותא אשמעי' דאע"ג דתרומה לא חזיא לזרים וה"א דשיירה למקבל דחזי' ליה קמ"ל. ור"א נקט מעשר לרבותא דאע"ג דמעשר חזי לזרים וחזי לבעל השדה וה"א דמעשר מיהת שניהם שוין בו קמ"ל כיון דבעי ליתנו ללוי אחר משום גזל השבט מקבל קדים ע"כ וכן בתוי"ט. ויש גורסים במשנה במילתיה דר"א אף וא"כ פשיטא דלרבותא נקט מעשרות:

משנה ד[עריכה]

המעשרות לבעלים:    מפ' בתוספתא דהיינו תרומה ומע"ר. והכי תניא התם ישראל שקבל שדה מכהן תרומה לכהן ומע"ר ומע"ש חולקין בשוה. לוי שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מע"ר ומע"ש חולקין בשוה. כהן שקבל שדה מלוי מעשר ללוי תרומה ותמ"ע חולקין בשוה ע"כ:

הקרתני:    יש גורסין אף הקרתני. קרתני פי' ע"ש עירו כמו ירושלמי ע"ש ירושלים הר"ש והרא"ש ז"ל והרמב"ם ז"ל פי' קרתני איש מיוחס לכפר וירצה לומר איש משאר א"י חוץ מירושלים וכן פי' בערוך. ירושלמי. על דעתיה דר' ישמעאל כו' עד ולאכלו בירושלים. פי' אבל למכרו אינו יכול למכור דאין מע"ש נמכר ובירושלים אין דעתו לטרוח מסתמא. הר"ש ז"ל. וכמדומה לי שנפל טעות בס' תוי"ט:

משנה ה[עריכה]

המקבל זיתים לשמן:    ישראל שקבל מכהן ומלוי קרקע שגדל בו הזיתים והתנו שלא יחלקו הזיתים אלא המקבל יטענם בבית הבד ויחלקו השמן חולקין גם התרומה. ול"ד להא דלעיל שחולקים הפירות מיד הכי משמע פשטא דמתני'. וע"פ הירושלמי משמע שלא קבל ממנו הקרקע לעבדו ולשמרו אלא קבל ממנו האילנות אחר שגדלו הזיתים ללקטן ולעוטנן בבית הבד דגרסי' בירושלמי ר' יהודה עביד זיתים כקרקע {הגה"ה מצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל ואע"ג דלעיל לבעלים הכא שאני דלא קבל קרקע כו' כתב קשה דק"ו הוא כיון שאין לפועל בה אלא האילנות כ"ש שאין לו במעשרות כלום ונ"ל דהאי דזיתים מיירי שיש למקבל חלק בגוף האילן ומש"ה סברי רבנן שיש לפועל חלק בתרומה וכן משמע בירוש' וצ"ע ע"כ:} ורבנן לא עבדי זיתים כקרקע וקאמר התם פרתו של כהן שהיתה שומא אצל ישראל וילדה בכור הבכור לכהן דברי ר' יהודה וחכ"א הבכור לשניהם. הרא"ש ז"ל:

או למחצית שכר:    גרסינן. ופי' הרש"ש ז"ל למחצית שכר למחצית הריוח כגון שקבלן עליו בשומא בכך וכך מעות ומוכרן למחצית הריוח וכגון דיהיב ליה שכר עמלו או טובל בציר מיהת דאמרי' באיזהו נשך דליכא משום רבית ע"כ:

משנה ו[עריכה]

אלא לחבר:    פי' אילני זיתים שילקוט מהם הזיתים. ולא קשי' עלה הא דתנן לעי' המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ דההיא איירי בתלוש ולתרומה כי הוא פטור לגמרי מן התרומה. ע"כ מן החכם הר"ר יהוסף ז"ל:

אף למעשר:    דבעלילה כל דהו דמצינן לתלות תלינן וה"נ אמרו ב"ה בפרק ה' דמסכת שביעית דמותר למכור לו פרה חורשת בשביעית מפני שהוא יכול לשוחטה אע"פ שאין דרך כלל לשחוט פרה העומדת לחרישה. והק' הר' אפריים אשכנזי ז"ל לפי' הרמב"ם ז"ל דמפ' טעמא דב"ש דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י אמאי נקט דוקא זיתיו והלא החבר אסור למכור לע"ה לח ויבש כדלעיל פ"ב והניחו בצ"ע. ובירושלמי ושוין שמוכר לו שבלים לעיסתו. כלומ' אע"פ שהן מרובין כדי עיסת הקונה אותם אפ"ה תולין שלא יעשה אותן עיסה אלא קליות. תני ושוין שאין מוכרין גדיש של חטים ועביט של ענבים ומעטן של זיתים אלא לחבר ולמי שהוא יודע שהוא עושה אותן בטהרה דכיון דמכר לו כל הזיתים בתוך המעטן אפי' ב"ה אסרי דמוכחא מילתא דודאי להוציא שמנן קונה אותם. וכן עביט של ענבים. וכן גדיש של חטים או שעורים וכיו"ב מוכחא מילתא בהדיא כיון דמוכר לו כל הגדיש לאו לקליות הוא קונה אלא לעשות מהן עיסות. והאי דלא קתני במתני' בש"א לא ימכור אדם את זיתיו אלא לחבר ולמי שהוא יודע שעושה אותן בטהרה כדקתני בברייתא דשוין ב"ה עם ב"ש. פי' הר' אלעזר אזכרי ז"ל דמפ' בירושלמי דמן הדין כך הי"ל לשנות. ומאי דנקט לחבר בלבד מתורת חסידות וסלסול בטהרות שאינו מוכר אלא לחבר שכל דבריו בדקדוק ואין תקלה יוצאה מתח"י לעולם:

וצנועי ב"ה:    ירושלמי אמר רב חסדא כאן שנינו שהכשר נקרא צנוע כלומר מכאן למדנו שבכ"מ שנזכר במשנה ובבריי' לשון צנוע לאו ירא שמים בלבד הוא דהא ע"כ הכא אינו ר"ל צנועי ב"ה יראי שמים. שכולן היו יראי שמים ולא נפל א' מהם ח"ו אלא ר"ל המתנהגין בחסידות וזה בנה אב לכ"מ המוזכר שם צנוע. אבל בברכות פ' הרואה תניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא:

משנה ז[עריכה]

שנים שבצרו כו':    ז"ל הרמב"ם ז"ל שם ספ"ט שנים שבצרו את כרמיהם בתוך גת א' והאחד מהם אינו נאמן על המעשרות אע"פ שעישר זה הנאמן על חלקו כשהוא נוטל חלקו מן היין חייב להפריש ממנו מעשר דמאי על חצי חלק ע"ה כיצד וכו'. וכן ג"כ פי' בפי' המשנה וכתב שם בכ"מ דמתני' מיירי כשהם שותפים בכרם וחלקו הענבים והפריש המְעַשֵׁר מחלקו מעשרותיו ואח"כ עירבו הענבים של זה ושל זה בגת ודרכו כולם ביחד נמצא שחצי התירוש שלקח זה המעשר י"ל בו שהוא מחלק חבירו משום דאין ברירה ולפיכך מפריש עליו דמאי אבל במתני' דבסמוך דש"מ דיש ברירה מיירי שכשבאו לחלוק עדיין לא הפריש החבר כלום וכשנוטל חטים שבמקום פלוני לחלקו אז יפריש מעשרות המחוייבים לחלקו. ולא אתא מתני' אלא ללמדינו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע"ה קמ"ל דכיון דשניהם מין א' שרי ואין זה ענין למתני' דשנים שבצרו את כרמיהם לתוך גת אחת עכ"ל ז"ל בתרצו בעד הרמב"ם ז"ל. אכן הראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב ונ"ל שהוא קנס לפי שלא היה לו להתערב עמו בגת א' שהרי לא הי"ל שותפות עמו בכרם ומה לזה שיערבו פירותיו עמו ע"כ. ומצאתי שכתב הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל יש ספר אחר וחולקו וי"ס אחר וחילקו ונ"ל לפרש גירסא זו וחולקו דה"ק המעשר מעשר את שלו כלומ' מה שנתן כי אסור לו למכור טבל ואח"כ חולקו ליין. ומ"ש בכ"מ שהוא. חוזר למעלה וה"ק מעשר את שלו בכ"מ שהוא כלומר בין שהוא כאן בין שאינו כאן אלה מעשרותיו ואח"כ חולקו ליין עם חברו. וכדומה לזה יש במס' שביעית פ"ד מלקט אדם מתוך שלו כדרך שהוא מלקט מתוך של חברו את הגס הגס. והנה במשנה לא פרשו באיזה אופן יעשר אח"כ וזה פירשוהו בירושלמי שבתחלה מעשרו כדין ודאי ואח"כ היין שלו מעשרו בתורת דמאי עכ"ל ז"ל. ועל הפי' שהביא ר"ע ז"ל כתב עליו פי' זה אינו נראה דהא במתני' תנן מעשר את שלו וחלקו ומפ' בירושלמי מעשר את שלו ודאי וחלקו דמאי פי' הדבר הוא מעשר את אותו שהיה שלו כבר בתורת ודאי ואת שהוא עתה נופל לחלקו שהוא בא מיד חבירו מעשרו בתורת דמאי את כולו ולא חציו ע"כ:

משנה ח[עריכה]

בפי' ר"ע ז"ל. והתם אין ברירה וכו'. כתב עליו הח' הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין ברירה בזה כמו בזה אלא נראה שכיון שחולקים קודם שמתחייב במעשרות הוא מותר וא"צ לעשר שעדיין אינם חייבים וצ"ע בירושלמי ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' דדינים הללו אין בהם דבר מענין איסור והיתר אלא בדיני ממונות מיירי שיכול לומר לחברו אחר שהחלקים שוין והמינים שוין קח אתה היין שיש שם שהוא קרוב למקומך ואני אקח זה שהוא קרוב למקומי וכופין אותו על כך מפני שהוא דומה למדת סדום וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות ע"כ. אבל בחבורו שחברו אחר פי' המשנה הביא דין זה בה' מעשר פ' ששי סי' י"ד ומסיים בה מפני שמוכרין את הטבל. וכתב בתיו"ט ונ"ל שהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כו' ע"ש שפתים וידים ישק. והיינו נמי דהכא קתני סתם שנים שקבלו שדה ובמתני' דבסמוך קתני חבר וע"ה בהדיא וכ"כ בסמוך בשם הרש"ש ז"ל. וזה פי' הרא"ש ז"ל. לכאו' דמיא להא דשנים שבצרו את כרמיהם דלעיל דכל מה שגדל בשדה הוא של שניהם ואפילו נטל זה חטים שבמקום פלוני וזה חטים שבמקום פלוני חצי חלקו של זה ביד זה וחצי חלקו של זה ביד זה. אלא שיש לחלק דלעיל בצרו הכל לגת אחת ונתערב הכל במקום א'. אבל הכא לא נתערב חלקם ובדמאי הקלו בכה"ג. ובירושלמי מוכח דהכא מיירי שחלקו שדה בקמתה הלכך אמרי' זהו חלקו המגיעו. אבל לעיל שחלקו בתלוש צריך לעשר. ואע"פ שחלקו במחובר חטים ושעורים אסור וחטים וחטים נמי בדמאי הקלו שמשורת הדין היה ראוי לאסור גם בהם עכ"ל ז"ל. ולפי דבריו ז"ל נראה דבשדה א' מיירי מתני' או כולה זרועה חטים או שעורים או חציה חטים וחציה שעורים. ויש הבדל ביניהם שאינם כלאים ומקום פלוני היינו צד א' מן השדה עכ"ל ז"ל וע' בהשגות ספ"ט דה' מעשר:

משנה ט[עריכה]

חבר וע"ה שירשו כו':    הא תנא כבר או שירשו ולא הוסיף כלום אלא דלעיל לא איירי אלא בדין מעשר. והכא איירי אף בדין טהרות דהזכיר לח ויבש והא מילתא דפשיטא היא כיון דרישא איירי באינו מעשר כ"ש דאינו נאמן על הטהרות ואגב דבעי למתני גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול לומר לו טול אתה ע"ז ואני מעות תנייה. הר"ש והרא"ש ז"ל. וכתב הח' הר"ר יהוסף ז"ל משנה זו אינה צריכה דהא אפי' בעבור המעשרות אסור להחליף עם ע"ה כדתנן לעיל. ואפשר לומר דהאי ע"ה מיירי בע"ה לטהרות אבל נאמן על המעשרות ע"כ. וז"ל הרש"ש ז"ל חבר וע"ה שירשו אביהם איצטריך למיתני הא בבא בחבר וע"ה דאפי' בחבר וע"ה שרי חטים וחטים ורישא איצטריך דאפי' בחבר וחבר חטים ושעורים אסור ע"כ. ופשוט הוא דלפי' הר"ש והרא"ש ז"ל ה"נ בקמותיה ובענבים המחוברים דוקא:

משנה י[עריכה]

טול אתה ע"ז ואני מעות:    שם בפ' בתרא דע"ז רצה לדקדק מכאן דרוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ שלא יאבדו שרי בחלופיהן ודחי לה שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שמא יחזור לסורו. ובירושלמי תניא ישראל ועובד כוכבים שקנו ביתו של עובד כוכבים והיה שם יי"נ וע"ז ומעות לא יאמר לו טול אתה יי"נ וע"ז ואני מעות ופריך מתני' פליגא ומשני אימא סיפא ודוק ותשכח דלית היא פליגא דקתני סיפא אם משבאו לרשות הגר אסור והכא מכיון שקנה כמו שנכנס לרשותו ולפי מה שחלקנו בע"ז משום דהקילו בירושת הגר לא פליגא מתני' אלא דבעי לשנויי אף אם תמצא לומר דרוצה בקיומה (אם) שרי בחלופיהן ולא צ"ל דהקילו בירושת הגר. ומה שמותר עד שלא באו לרשותו אע"פ שכבר זכה בחלקו מזה מדקדק בפ"ק דקדושין ד' י"ז דירושת הגר את אביו מדרבנן דאי ס"ד דאוריי' כי לא באו לרשותו חליפי ע"ז קא שקיל ולהכי ל"פ לעיל בחבר וע"ה שירשו אביהם ע"ה בטול אתה חטים ואני שעורים בין עד שלא באו לרשותו למשבאו לרשותו דירושה דאוריי'. הרא"ש ז"ל:

משנה יא[עריכה]

ואמר משל א"י הן חייב לעשר:    פי' חייב לעשר אפי' נקנו מן העובד כוכבים. דאי איירי דנקנו מישראל אפי' לא אמר מא"י הן חייב לעשר כיון דהם משל ישראל הם. ולאחר מירוח מיירי דקודם מירוח אסור לעשרן ואפשר שאינו נאמן. ואע"פ שיש לדחות ולומר שמשנה זו מדברת כשרוב א"י נתונה ביד ישראל ובעבור זה חייב. אך כבר אומר בירושלמי בפירוש בריש פ"ב דכשרוב א"י נתונה ביד עובדי כוכבים הוי ודאי טבל וכשהיא ביד ישראל הוי דמאי ובממורחין מיירי דקודם מירוח לא הוי דמאי אפי' כשהיא ביד ישראל. מן הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. ולפי שעדיין לא נכבשה כל א"י. אמר המלקט פי' כי היבוסי היה יושב בירושלים עדיין. ומה שפי' ז"ל דכבוש דדוד היה כבוש רבים הוא נגד הר"ש והרא"ש ז"ל. וז"ל הרא"ש ז"ל משל א"י הן חייב לעשר אבל אם לא אמר א"צ לעשר דרוב פירות הנמכרים בסוריא מח"ל באו הלכך כי אמר מעושרין הן נאמן במגו דאי בעי הוה שתיק וכן כשאמר משלי הן חייב לעשר דכבוש יחיד שמיה כבוש ואפי' אי לאו שמיה כבוש בפירות של סוריא גזרו על הדמאי ולא פטרו מדמאי אלא מגזיב ולהלן עכ"ל ז"ל. ובירושלמי פריך תמן פ' בתרא דפאה תנינן נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ומשמע דוקא על הלקט עצמו אבל אם הביא חטים ואמר מעושרין הן אינו נאמן במגו דאי בעי אמר של לקט הן והכא את אמר דנאמן במגו דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וקשה דהתם נמי נימא הפה שאסר ואמר חטים אלו לא של לקט הן אלא טבל היו הוא הפה שהתיר בגמר דבריו שאמר אני עשרתים. ומשני דאין ראוי לומר אלא מגו דאי בעי שתיק כי הא דמתני' דאפי' היה מוכר בסוריא פירות בשתיקה הלוקח ממנו פטור מלעשר. והוא לא שתק אלא אסר אותן בדבורו שאמר של א"י הן ואח"כ התיר אותן בדבורו שאמר עשרתים נאמן מגו דאי בעי שתיק והיה הקונה ממנו פטור משום דרוב פירות הנמכרות בסוריא מח"ל הן באין שפטורין מן המעשר דאמרי' הסר כל דבורו מכאן ותדין אותו כאילו מכר בשתיקה. אבל ההיא דמתני' דפאה אפי' בשעת הקציר אם היה ע"ה עני מוכר חטים בשתיקה היה הקונה ממנו חייב לעשר דרוב חטים טבל הן והמיעוט לקט שכחה ופאה ובתר רובא אזלי' ונהי דאם בא ואמר חטים הללו לשו"פ הם היה נאמן כיון דשעת קציר הוא ודרך עניים ללקט אז. מ"מ כשאמר טבל הוא אינו נאמן עוד לומר ואני עשרתים מגו דאי בעי אמר מעיקרא לשו"פ הן דשמא ירא לשקר משום דשום אדם אולי ראה שהביא אותם חטים מקרקעו או קנה אותם ע"כ:

ואם ידוע שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר:    אע"ג דלא קא' שלי דחזקתו משדהו הביאם ומש"ה חייב הלוקח ממנו לעשר ואפי' אמר מעושרין הן דהא ע"ה לא מהימנינן ליה. והכא מהימן משום מגו ובסיפא הוי מגו במקום עדים וכיו"ב שנינו בפ"ב דכתובות כך נ"ל לפרש הך מתני'. הרש"ש ז"ל:

משנה יב[עריכה]

עם הארץ כו':    לשון ר"ע ז"ל כגון שהיה החבר וכו' עד ואין חבר מחליפה בשלו. אמר המלקט כדמוכח בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ב) דחזקה שליח עושה שליחותו ולא אמרי' חזקה אין חבר מוציא מתח"י דבר שאינו מתוקן אלא כד הוו פירי דידיה דחייש אלפני עור לא תתן מכשול אבל שליח איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי. וז"ל הרא"ש ז"ל ובירושל' משמע דלאו טעמא משום ברירה ומיירי באגודה א' שלא קנה חבר לעצמו כלום ומייתי בריי' דר' יוסי פוטר ור' יהודה אומר צריך לעשר ומפ' טעמא דר' יהודה סבר דלא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח ור' יוסי סבר לא נתכוון לזכות אלא לבעה"ב. ופריך מהא דתניא בכתובות פ' אלמנה הוסיפו לו אחת יתירה לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין. מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן לא נתכוון לזכות אלא לבעה"מ וכא אפכא ומשני באומר מעות של זה ורגלים של זה כלומר שאמר למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר: ונתערבו חייב לעשר דשמא את שלו נתן לע"ה: ואפי' הן מאה. דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל. ובירושלמי תני רשבג"א אם החליף את המעות צריך לעשר. א"ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן אבדו חייב באחריותן. ונ"ל דאם החליפן בשוגג קאמר דלא נתכוין לשליחות יד דומיא דמתני'. דאי לקחן והוציאן ושם אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש. ואין חזרת המעות מועלת בלא דעת בעלים. עוד גרסי' בירושלמי שמואל אמר במחלק בידיו א"ר אלעזר והוא שנוטל חלקו בסוף. א"ר יונה צורכה לדין וצורכה לדין. חלק בידיו ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר אלא שלו. במחלק בידיו לאו אנתערבו קאי אלא קמ"ל שמואל דמחלק בידיו בלא נתערבו נמי חייב לעשר את שתיהן וכדמוקי לה ר' אלעזר כשנטל חלקו בסוף דהוי כמוכר לו. אבל חלק בידיו ואמר זו שלי וזו של חבירי ונטל חלקו בתחלה אינו מעשר את שלו דלא מזבין ליה מידי דהך דפיישי ממילא שקיל לה ע"ה ע"כ.