משנה דמאי ו ח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ו · משנה ח | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

שנים שקבלו שדה באריסות, או שירשו או שנשתתפו, יכול הוא לומר: טול אתה חטים שבמקום פלוני ואני חטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני.

אבל לא יאמר לו: טול אתה חטים ואני שעורים, טול אתה יין ואני (אטול) שמן.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ שָׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, אוֹ שֶׁיָּרְשׁוּ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ,

יָכוֹל הוּא לוֹמַר:
טֹל אַתָּה חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי חִטִּים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי;
אַתָּה יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וַאֲנִי יַיִן שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
אֲבָל לֹא יֹאמַר לוֹ:
טֹל אַתָּה חִטִּים וַאֲנִי שְׂעוֹרִים;
טֹל אַתָּה יַיִן וַאֲנִי אֶטֹּל שֶׁמֶן.

נוסח הרמב"ם

שנים שקיבלו שדה באריסות או שירשו או שנשתתפו יכל הוא לומר לו טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני אבל לא יאמר לו טול אתה חיטים ואני שעורים טול אתה את היין ואני אטול את השמן.

פירוש הרמב"ם

אלו הדינין שהוא זוכר בכאן אין בהם דבר מענין איסור והיתר *אבל הם בדיני ממונות וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות כמו שנזכר במסכת פאה שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכל מה שנחבר אליו מן הדינין אבל יתקיים זה הדין שזכר שיהיו שני מינין מן החטה או מן היין שוין ולא יהיה ביניהם שום חלוף ושינוי אלא מקומותיהם ואז יהיה רשות לאחד מן השותפין או מן היורשין לומר לחבירו אחר שיין זה כמו היין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה ואל תצריכני שאקח אני הרחוק ממני ואצטרך לשאתו ולא יוכל חבירו למנוע ממנו שאין היזק אליו בדבר ההוא שהעיקר אצלנו כופין על מדת סדום ר"ל דבר שיועיל לרעך ולא יזיק לך יכריחוך עליו כי מניעת דבר זה הוא ממדת אנשי סדום אך אם יש לחבירו בקחתו היין ההוא מן המקום שאמר לו שום היזק לא יכריחהו עליו:

פירוש רבינו שמשון

טול אתה חטים שבמקום פלוני. למאי דאמרן לעיל היה ראוי לאסור כאן ושמא יש לחלק משום דלעיל לתוך גת אתת וכאן בב' מקומות אבל בירושלמי (הל' ו) מייתי עלה תני ישראל ונכרי שקנו שדה בסוריא הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלק ישראל חייב חלק נכרי פטור ומסיק עלה ר' יוחנן בשחלקו שדה בקמותיה דאמר זהו חלקו המגיעו אבל חלקו עומרים אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח של שותפות הוא משמע מתני' דהכא נמי בכי האי גוונא איירי אע"ג דקתני חטין ויין ואפי' הכי יין ושמן אסור דנמצאו [כמוכרים מחלקם] זה לזה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

טול אתה חטין שבמקום פלוני - הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים בכרם הלכך יש ברירה ואמרינן זהו חלקו המגיעו והמעשר מעשר את שלו ודיו. ולעיל איירי שחלקו בתלוש והתם אין ברירה דכל קלח וקלח של שותפים הוא וצריך לעשר דמאי על חלק חברו שבידו ט:

אבל לא יאמר לו טול אתה חטין ואני שעורים - דליכא למימר הכא זהו חלקו המגיעו אלא הוו כמחליפים זה לזה, ונמצא זה המעשר מוכר חלקו למי שאינו מעשר:

פירוש תוספות יום טוב

[או שירשו. עיין בפירוש הר"ב משנה י]:

טול אתה חטים וכו'. כתב הר"ב הכא מיירי שחלקו שדה בקמותיה וענבים המחוברים. וכ"כ הר"ש ומסיים אע"ג דקתני חטים ויין ע"כ. ולפירוש הרמב"ם שכתבתי לעיל ניחא. שאין אנו צריכים לחלק בין קמה לתלוש. אלא דלעיל מיירי שנתערבו אחר שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא חלקו ולא הפריש המעשר כלום. וכתב בכסף משנה סוף פרק ט מהל' מעשר ולא אתא מתני' אלא ללמדנו דלא נימא דאסור משום דהוי כמוכר טבל לע"ה קמ"ל דכיון ששניהם מין א' שרי ע"כ. ואע"ג דבפירוש המשנה מפרשה הרמב"ם לענין דיני ממונות לא לענין איסור והיתר אלא לאשמיעינן דכופין על מדת סדום. הרי בחיבורו חזר בו וכתבה בפרק ו מהלכות מעשר וכתב בסיפא דאסור משום שמוכרין את הטבל. ונראה לי שהרמב"ם אינו מפרש משנתינו דומיא דלעיל באחד מעשר וא' אינו מעשר. אלא אף בששניהם מעשרין דכיון דטעמו לאסור משום שמוכרים הטבל א"כ אף למעשר הא תנן במשנה ח פרק דלעיל דאין מוכרין אלא לצורך. ומסייעני מה שכתבה בחבורו קודם שהזכיר עדיין דין עם הארץ. שמע מיני' דלא מיירי כלל בדוקא אחד מעשר וא' אינו מעשר. וא"כ מ"ש בכ"מ דהוי כמוכר טבל לעם הארץ אגב ריהטא כתב כן ולאו דוקא. ולפום כך נמי מ"ש הר"ב בסיפא ונקט מעשר ואינו מעשר בחנם נקט הכי ועיין לקמן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על הברטנורא) ולפירוש הר"מ אין צריכין לחלק בזה. אלא דלעיל מיירי שנתערב אחרי שכבר חלקו. והכא מיירי שעדיין לא ח. לקו ולא הפריש המעשר כלום:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בפי' ר"ע ז"ל. והתם אין ברירה וכו'. כתב עליו הח' הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה דאין ברירה בזה כמו בזה אלא נראה שכיון שחולקים קודם שמתחייב במעשרות הוא מותר וא"צ לעשר שעדיין אינם חייבים וצ"ע בירושלמי ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' דדינים הללו אין בהם דבר מענין איסור והיתר אלא בדיני ממונות מיירי שיכול לומר לחברו אחר שהחלקים שוין והמינים שוין קח אתה היין שיש שם שהוא קרוב למקומך ואני אקח זה שהוא קרוב למקומי וכופין אותו על כך מפני שהוא דומה למדת סדום וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות ע"כ. אבל בחבורו שחברו אחר פי' המשנה הביא דין זה בה' מעשר פ' ששי סי' י"ד ומסיים בה מפני שמוכרין את הטבל. וכתב בתיו"ט ונ"ל שהרמב"ם ז"ל אינו מפרש כו' ע"ש שפתים וידים ישק. והיינו נמי דהכא קתני סתם שנים שקבלו שדה ובמתני' דבסמוך קתני חבר וע"ה בהדיא וכ"כ בסמוך בשם הרש"ש ז"ל. וזה פי' הרא"ש ז"ל. לכאו' דמיא להא דשנים שבצרו את כרמיהם דלעיל דכל מה שגדל בשדה הוא של שניהם ואפילו נטל זה חטים שבמקום פלוני וזה חטים שבמקום פלוני חצי חלקו של זה ביד זה וחצי חלקו של זה ביד זה. אלא שיש לחלק דלעיל בצרו הכל לגת אחת ונתערב הכל במקום א'. אבל הכא לא נתערב חלקם ובדמאי הקלו בכה"ג. ובירושלמי מוכח דהכא מיירי שחלקו שדה בקמתה הלכך אמרי' זהו חלקו המגיעו. אבל לעיל שחלקו בתלוש צריך לעשר. ואע"פ שחלקו במחובר חטים ושעורים אסור וחטים וחטים נמי בדמאי הקלו שמשורת הדין היה ראוי לאסור גם בהם עכ"ל ז"ל. ולפי דבריו ז"ל נראה דבשדה א' מיירי מתני' או כולה זרועה חטים או שעורים או חציה חטים וחציה שעורים. ויש הבדל ביניהם שאינם כלאים ומקום פלוני היינו צד א' מן השדה עכ"ל ז"ל וע' בהשגות ספ"ט דה' מעשר:


פירושים נוספים