רבינו שמשון על דמאי ו

<< · רבינו שמשון · על דמאי · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

המקבל. למחצה לשליש ולרביע כשאר אריסין:

חולק לפניהם. ואינו חייב להפריש אלא בטבלו נותן להם ואמר בירושלמי (הל' א) אמר רבי חנינא תיקנו במקבל שלא תבור ארץ ישראל שאם הייתי מחייב המקבל לעשר היו נמנעים מלקבל והשדות היו נעשות בורות  :

החוכר. דבר קצוב לשנה בכך וכך פירות לשנה בין עבדה בין לא עבדה:

מישראל. הכא בחוכר לא קתני מן הנכרי ומן הכותי כדקתני גבי מקבל דבמקבל דינן שוה אבל בחוכר מישראל קתני תורם ובחוכר מן הנכרי בעי מעשר וטעם מפרש בירושלמי (שם) הכא אתמר תורם ונותן לו והכא אתמר מעשר ונותן לו חבריי' בשם רבי יוחנן קנסו חכמים בחוכר מנכרי ולא קנסו חכמים בחוכר מישראל רבי לא בשם רבי יוחנן אמר תפשה מדת הדין בחוכר מן הנכרי ולא תפשה בחוכר מישראל פי' חברייא סברי יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר ומן הדין חוכר פטור דאף ע"ג דלוקח מן הנכרי חייב מדרבנן הני מילי בלוקח לאכילה והכא קנסא בעלמא כדי שתהא השדה בורה ביד נכרי וימכרנה לישראל בדמים קלים ואע"ג דמהאי טעמא הי' ראוי להחמיר אף במקבל מכל מקום לא קנסו אלא בחוכר משום דדמי לפורע חובו ועוד חשיב ליה קנס בישראל דקא אתי מכח נכרי דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה וכיוצא בה אמרינן בסוף פרק קמא דבכורות (דף יא :) אף על גב דלא דמי כולי האי וכמו שקנסו כאן כדי שתהא בורה אשכחן בשילהי השואל (דף קא :) אמתניתין דבסמוך דהמקבל שדה אבותיו מן הנכרי דמפרש כדי שתהא בורה בידו ולא כמו שפירש שם בקונטרס שתהא ברורה ביד ישראל שיקנה ממנו אבל בחוכר מישראל לא קנסו וכשפורע חכירותו מן הטבל לא הוי כפורע חובו מן חלקו של כהן ולוי שהרי המחכיר סופו להפריש ואפי' הוא ע"ה רוב עם הארץ מעשרין הן ולא דמי למוכר טבל לע"ה דאסור דשאני הכא דארעא דידיה הוא ומהא דפרע ליה טבל לא מצי לאשתעויי דינא בהדיה דסתם חוכרים לא על מנת לשלם פירות מתוקנים אלא כדרך גדילתן בשדה שהם טבל ומה שתורם ונותן לו מסתברא דמנכה ליה מחכירו את התרומה ומה שמפרישה לפי שאין דרך להשהותה כדאמרינן בירושלמי דמעשרות בכרק ג' (הל' א) דחי אפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה ממנו תרומה ורבי לא סבר אין קנין משום הכי קאמר דתפשה מדת הדין בחוכר מן הנכרי שדינו לעשר דהוי פורע חובו מחלקו של כהן ולוי שהנכרי לא יעשר ולא תפשה בחוכר מישראל שישראל סופו להפריש:

אימתי. לכאורה ר' יהודה קאי אמקבל דרישא ועוד יש לפרש דקאי אחוכר דהא דסגי ליה בתורם ולא בעי עשורי כשנתן לו באותה שדה ובאותו המין כלומר מאותו מין שגדל בשדה אבל אם נתן לו משדה אחרת מאותו המין או ממין אחר אפי' מאותה שדה כגון שזרע במקצת שדה מין אחר *חכירו מעשר ונותן לו דלא סגי ליה בתרומה דדמי טפי לפורע חובו במעשר ראשון  :

תניא בתוספתא (פ"ו) המקבל שדה מישראל תורם ונותן לו ר' מאיר אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נתן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו אם משדה אחרת וממין אחר נותן לו מעשר ונותן לו וחכמים אומרים אם מאותה שדה נותן לו בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו ואם משדה אחרת נותן לו בין מאותו המין בין ממין אחר מעשר ונותן פירוש מתוך כך היה משמע דרבי יהודה דמתניתין אמקבל קאי אבל על כרחין מקבל לאו דוקא אלא חוכר דלא מסתבר דלימא שום תנא במקבל מישראל תורם ונותן לו מעשר ונותן לו ובחוכר מנכרי פליגי בירוש' (הל' א) החוכר מנכרי תורם ונותן לו אמר רשב"ג ומה אם ירצה הנכרי זה שלא לתרום אינו רשאי בפירותיו אלא חולק ומניח לפניו משדה אחרת וממין אחר כלומר או ממין אחר:

משנה ב

מעשר ונותן לו. היינו דלא כרבנן ודלא כרשב"ג דירושלמי (שם):

שדה אבותיו. בשלהי השואל (דף קא.) בעי למימר דארץ ישראל קרי ליה שדה אבותיו וקסבר אין קנין ומקבל כחוכר דמי וחייב לעשר דפורע חובו ממעשר דמי ומתניתין דלעיל דאמר רבי יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה שדה דמשמע דמודה במקבל לתנא קמא בחוצה לארץ איירי אבל לסוף מסיק דשדה אבותיו שגזלה הנכרי מאבותיו ולדידיה קנסו דמתוך כך ידחוק עצמו לקנותה לפי שלא יוכל לקבל מן הנכרי אלא אם כן יעשר ויכבד עליו המעשר ואיידי דחביבא ליה יקנה אותה אבל אחר לא קנסוהו:

משנה ג

המעשרות שלהן. ותחלה נוטלין תרומה ומעשר מכל השדה והשאר חולקין למחצה לשליש ולרביע:

ירושלמי (הל' ב) מתיבין רבנן לר' אליעזר במה קנו אמר להם אף אתם מודים שאם התנו ביניהם שהמעשרות שלהן אפי' התנו במה קנו סתמן נעשה כאומר לו תלוש מקרקע זה שתקנה לך מעשרותיך  :

משנה ד

המעשרות לבעלי'. בהא אפילו רבנן מודו כיון דגוף השדה שלהן מקום מעשר שיורי משייר:

קרתני.על שם עירו כמו ירושלמי על שם ירושלים ובערוך פי' לשון קריה שדרך בני הכפרים לקבל שדות מבני הכרכים:

ירושלמי (הל' ג) על דעתיה דר' ישמעאל אילו כהן טמא שהיה שותף עם כהן טהור שמא אין חולקין במעשרות תמן יכול הוא למכרה לכהן טהור ברם הכא יכול הוא הקרתני לעלות ולאוכלו בירושלים פירוש אבל למוכרו אינו יכול למכור דאין מעשר שני נמכר ובירושלים אין דעתו לטרוח מסתמא:

משנה ה

המקבל זיתים לשמן שקיבל ישראל מכהן ולוי כדלעיל:

לבעלים. הכא שאני משום דקיבל לשמן ולא קיבל לזיתים:

ובירושלמי (הל' ד) אמרינן ר' יהודה עבד זיתים כקרקע ורבנן לא עבדין זיתים כקרקע משמע הטעם משום דמחלקין בין מקבל קרקע למקבל אילנות וקאמר התם פרתו של כהן שהיתה שומא אצל ישראל וילדה בכור הבכור לכהן דברי רבי יהודה וחכמים אומרי' אין הבכור לכהן:

משנה ו

את זיתיו. תלושין עד שלא הזיעו זיעת המעטן דלא מקבלי טומאה כדתנן בפ"ט דטהרות (מ"ט)  :

אלא לחבר. כרוש שעושה בטהרה:

אף למעשר. שקיבל עליו לעשר אף על כי שלא קיבל עליו טהרות:

צנועי בית הלל. הבשירים שמחמירין על עצמן:

ירושלמי (הל' ה) אמר רבי יוחנן טעמא דבית הלל דרך בני אדם לאכול זיתיהן עטונין וכן דרך בני אדם על ידי עילה בית הלל לדעתיהון דתנן לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לשחטה ואורחיה דבר נש מיכוס תורא דידיה אלא על ידי עילה פי' עטונין מלשון מעטן של זיתים כלומר בעוד שלא הוכשרו ופריך וכי דרך בני אדם לאכול כן ומשני על ידי עלילה מועטת התירו וב"ה לטעמייהו דשרי במס' שביעית (פרק ה משנה ח) למכור פרה לחרוש ובפ' קמא דע"א מייתי לה (דף טו :):

משנה ז

מעשר את שלו. אבל בשל חבירו לא מחייב דאין זה נחשב כמוכר דאסור למכור טבל:

וחלקו בכל מקום שהוא. דבכל מקום שחלקו שם יהא זה תרומה ומעשר עליו כדמשמע הלשון אבל בירושלמי שיטה אחרת:

ירושלמי (שם) א"ר אליעזר דר' מאיר הוא דאמר לא התירו למכור דמאי אלא לסיטון בלבד הוא פתר לה המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי ר' יונה בעי מוכר ודאי ומתקן דמאי לית לך אלא כי הא דא"ר יוחנן דברי הכל היא המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וחצי חלקו שביד חבירו עביד דמאי פי' ר' אליעזר משום דאין ברירה חשיב כמוכר לחבירו וחלקו בכל מקום שהוא דקתני אחלק חברו קאי דחייב המעשר לתקן חלק חבירו מדין דמאי דשמא חלקו ביד חבירו וחלקחבירו בידו והמעשרו' בידו והמעשרות שמחמת דמאי מעשרן והן שלו דהמוציא מחבירו עליו הראיה והא דחשיב ליה כמוכר דמאי אע"פ שאם חלקו ביד חבירו ודאי הוא קודם שיעשר מכל מקום קרי ליה דמאי לפי שהוא ספק דשמא חלקו בידו הוא ואין כאן מוכר ולמאן דשרי דמאי משום ספק האי נמי שרי דספק מוכר הוא ויש לפרש דאתיא אפילו כמאן דאמר יש ברירה וכגון שכל אחד בצר כרמו המיוחד לו ושניהן לגת אחת דכי האי גוונא א"א שלא יהא לכל א' חצי חלק חבירו אלא שלא יתיישב כ"כ הא דחשיב ליה מוכר ור' *יוחנן לא בעי למימר שיהא חייב לתקן כל חלקו מטעם ודאי וחלק חבירו מטעם דמאי דלא דמי למוכר כל חלקו ודברי הכל הוא דשום תנא לא שרי למכור ודאי אלא הכי קאמר וחלקו של עם הארץ בכ"מ שהוא דמאי הלכך האי חלקו של עם הארץ שביד המעשר דמאי הוא וחייב המעשר לתקן כדין דמאי דמה שבידו נחשב כאילו חצי משלו וחצי משל חבירו דמאחר דאין ברירה יש לכל אחד חלק במה שביד חבירו ורבי יוחנן לטעמיה דאמר בריש כל הגט (דף כה.) אין ברירה  :

משנה ח

טול אתה חטים שבמקום פלוני. למאי דאמרן לעיל היה ראוי לאסור כאן ושמא יש לחלק משום דלעיל לתוך גת אתת וכאן בב' מקומות אבל בירושלמי (הל' ו) מייתי עלה תני ישראל ונכרי שקנו שדה בסוריא הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלק ישראל חייב חלק נכרי פטור ומסיק עלה ר' יוחנן בשחלקו שדה בקמותיה דאמר זהו חלקו המגיעו אבל חלקו עומרים אף רשב"ג מודה לר' שכל קלח וקלח של שותפות הוא משמע מתני' דהכא נמי בכי האי גוונא איירי אע"ג דקתני חטין ויין ואפי' הכי יין ושמן אסור דנמצאו [כמוכרים מחלקם] זה לזה:

משנה ט

שירשו את אביהן ע"ה. הא כבר תנא ליה רישא או שירשו והא דתני ליה הכא משום דבעי למיתני גר ונכרי שירשו את אביהם נכרי ועוד משום דקתני הכא לח ויבש דאסור למכור לעם הארץ לח ויבש כדתנן לעיל בפרק ב' (משנה ג) :

משנה י

טול אתה ע"א ואני מעות אתה יין ואני פירות. בפרק בתרא דע"א (דף סד.) רוצה לדקדק מכאן שרוצה בקיומא דע"א ויין נסך שרי בחילופיהן ודחי מתני' בע"א המתחלקת לפי שבריה. ויין נסך בחרס הדרייני ופריך והא רוצה בקיומן שלא יאבדו ומסיק שאני ירושת גר דאקילי ביה רבנן שמא יחזור לסורו ולפי המסקנא ניחא הא דתני בירושלמי (הל' ז) ישראל ונכרי שקנו ביתו של נכרי והיה שם יין נסך וע"א ומעות לא יאמר לו טול אתה היין ועבודת אלילים ואני מעות והתם פריך מתני' פליגא בתמיה ומשני ליה הא פליגי אם משבאו לרשות הגר אסור והכא מכיון שקנה כמו שנכנס לרשותו ולפי מה שחילקנו משום דהקלו בירושת הגר לא היה צריך לטעם הזה אלא רוצה ליישב אפי' אם ת"ל דרוצה בקיומא שרי מכ"מ אסור בחילופיהן ועד שלא באו לרשותו דשרי משום דירושת הגר דרבנן דמהכא דייק לה בפרק קמא דקידושין (דף יז :) דאמר דאי סלקא דעתא דאורייתא שלא באו לרשותו נמי כי קא שקיל חליפי ע"א שקיל אבל לעיל גבי חבר ועם הארץ שירשו אביהן עם הארץ לא מפליג בטול אתה חטין ואני שעורים בין עד שלא באו לרשותו למשבאו לרשותו כיון דירושה דאורייתא היא וכי האי גוונא תני בתוספתא (פ"ו) גבי מרחץ דגר ונכרי שירשו את אביהם (ירשו) *(מרחץ אינו רשאי לומר לו טול אתה שבת בחלקך ואני חול בחלקי ואם התנה עמו *במנת כן מותר והתם נמי טעמא משום דירושת גר מדרבנן אבל לקחו כמו שבאו לרשותו ומכאן הקשה רבינו תם) להא דאמרי בשילהי פ' קמא דע"א (דף כב :) ישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות לא יאמר לו טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול ואם התנו מתחלה מותר דדוקא גבי שדה הוא דאסרינן בלא התנו משום דחלקו של ישראל מיתקן במלאכה שהנכרי עושה בשבת אבל תנור בלא התנו נמי שרי ולא יתכן כלל דהא מרחץ נמי כתנור דמי וקאסר ליה בתוספתא:

משנה יא

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. דנאמן לומר עישרתים מגו דאי בעי אמר של חוצה לארץ הם דבחוצה לארץ לא גזרו על הדמאי כדתנן לעיל בפרק קמא (משנה ג):

שיש לו שדה בסוריא חייב לעשר. דכיון דיש לו שדה בסוריא לא מהימן לומר של חוצה לארץ הם אע"פ שרוב פירות שבסוריא מחוצה לארץ באים האי כיון דיש לו שדה סתמא משל שדהו הן וחייב לעשר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ואפי' לאו שמיה כיבוש בסוריא גזרו על הדמאי דלא פטרו אלא מכזיב ולהלן אם יש לו שדה. בירושלמי (הל' ח) אמר בון בר חייא ושיהו מכניסין משלו כלומר אותה שדה שבסוריא:

משנה יב

עם הארץ שאמר לחבר שהיה הולך חבר לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי אגודה של ירק ולקח חבר שתי אגודות סתם ולא פירש זו לי וזו לעם הארץ פטור אותה שנתן לעם הארץ דיש ברירה כשנותנה לעם הארץ שזו היא שלקחה מתחלה לצרכו ואין חבר מחליפה בשלו כדמוכח בפ' בכל מערבין (דף לז :) והתם אייתי ברייתא אין צריך לעשר דברי רבי יוסי וחכמים אומרים צריך לעשר ומסיק איפוך משום דשמעינן ליה לר' יוסי דלית ליה ברירה ובירושל' (הל' ט') משמע דטעמא לאו משום ברירה *ואפי' באגודה אתת כליגי שלא קנה חבר לעצמו כלום ומייתי ברייתא דרבי יוסי פוטר ורבי יהודה אומר צריך לעשר ור' יהודה סבר לא נתכוון מוכר לזכות אלא ללוקח ורבי יוסי סבר לא נתכוון לזכות אלא לבעל המעות ופריך עלה מהא דתניא בכתובות בפרק אלמנה ניזונית (דף צח :) הוסיף לו אחת יתירה הכל לשליח דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר תולקים מחלפא שיטתיה דר' יוסי תמן אמר לא נתכוון לזכות אלא לבעל המעות וכה אמר כן ומשני באותן מעות של זה רגלים של זה כלומר שאומר למוכר אני שלוחו של פלוני ולכן פטור מלעשר:

קלוסקין. כמו גלוסקין דפרק הדר (דף סד :) והם ככרות:

ונתערבו חייב לעשר. דדלמא את שלו נתן לעם הארץ ולסוגיא דירושלמי נמי לא מיתוקמא הך סיפא אלא בשתי האגודות שהובררו ואחר כן נתערבו:

ירושלמי (שם) תני רשב"ג אומר אם החליף את המעות צריך לעשר א"ר יוסי הדא אמר הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדו חייב באחריות שמואל אמר במחלק בידיו א"ר אליעזר והוא שנטל חלקו בסוף אמר ר' יונה צורכא לדן וצורכא לדן חילק בידו ולקח חלקו בתחלה אינו מעשר אלא שלו פי' חייב באחריותן דהוה ליה שולח יד בפקדון ובמחלק בידיו לא אנתערבו קאי אלא אשמעינן שמואל דמחלק בידיו בלא נתערבו נמי חייב לעשר את שתיהן וכדמוקי לה ר' אליעזר בשנטל חלקו בסוף דהוי נמי כמזבין ליה אבל חילק בידו שאמר זו לי וזו לחברי ונטל חלקו תחלה אינו מעשר אלא על שלו דלא מזבין לי' מידי דהך דפיישי ממילא שקיל לה עם הארץ: