לדלג לתוכן

משנה דמאי ו רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

(א) המקבל שדה מישראל,

או מן הנוכרי,
או מן הכותי - חולק לפניהם.
החוכר שדה מישראל - תורם, ונותן לו.
אמר רבי יהודה:
אימתי? - בזמן שנתן לו מאותה השדה, ומאותו המין;
אבל אם נתן לו משדה אחרת,
או ממין אחר - מעשר, ונותן לו.


(ב) החוכר שדה מן הנוכרי - מעשר, ונותן לו.

רבי יהודה אומר:
אף המקבל שדה אבותיו מן הגוי - מעשר, ונותן לו.


(ג) כוהן ולוי, שקיבלו שדה מישראל -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.
רבי אליעזר אומר:
המעשרות שלהם - שעל מנת כן באו.


(ד) ישראל, שקיבל שדה מכוהן ולוי - המעשרות לבעלים.

רבי ישמעאל אומר:
הקרתני, שקיבל שדה מירושלמי - מעשר שני של ירושלמי.
וחכמים אומרים:
יכול הוא הקרתני - לעלות, ולאכלו בירושלים.


(ה) המקבל זיתים לשמן -

כשם שחולקין בחולין - כך חולקין בתרומה.
רבי יהודה אומר:
ישראל, שקיבל מכוהן ומלוי,
זיתים לשמן, או למחצית שכר - המעשרות לבעלים.


(ו) בית שמאי אומרים:

לא ימכור אדם את זיתיו - אלא לחבר.
ובית הלל אומרים: אף למעשר.
וצנועי בית הלל - היו נוהגין כדברי בית שמאי.


(ז) שנים, שבצרו את כרמיהם בתוך גת אחת,

אחד מעשר, ואחד שאינו מעשר -
המעשר - מעשר את שלו, וחלקו בכל מקום שהוא.


(ח) שנים, שקיבלו שדה באריסות,

או שירשו, או שנשתתפו -
יכול הוא לומר לו:
טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;
אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.
אבל לא יאמר לו:
טול אתה חיטים - ואני שעורים;
טול אתה את היין - ואני אטול את השמן.


(ט) חבר ועם הארץ, שירשו את אביהם עם הארץ -

יכול הוא לומר לו:
טול אתה חיטים שבמקום פלוני - ואני חיטים שבמקום פלוני;
אתה יין שבמקום פלוני - ואני יין שבמקום פלוני.
אבל לא יאמר לו:
טול אתה חיטים - ואני שעורים;
טול אתה את הלח - ואני אטול את היבש.


(י) גר וגוי, שירשו את אביהם גוי -

יכול לומר לו:
טול אתה עבודה זרה - ואני מעות;
אתה יין - ואני פירות.
ואם משבאו לרשות הגר - אסור.


(יא) המוכר פירות בסוריה, ואמר:

"משל ארץ ישראל הן" - חייב לעשר.
"מעושרין הן" - נאמן,
שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
ואם אמר:
"משלי הן" - חייב לעשר.
"מעושרין הן" - נאמן,
שהפה שאסר - הוא הפה שהתיר.
ואם ידוע, שיש לו שדה בסוריה - חייב לעשר.


(יב) עם הארץ, שאמר לחבר:

"קח לי אגודת ירק אחת,
קח לי גלוסקין אחד" - לוקח סתם, ופטור.
ואם אמר לו:
"זו שלי, וזו של חברי", ונתערבו -
חייב לעשר, אפילו הן מאה.


הדף הראשי של משנה דמאי ו