רמב"ם על דמאי ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על דמאי · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

מקבל שדה הוא שיפסוק עם בעל השדה לעבדה ולזרוע אותה ולתת לו חלק ממה שתוציאה הארץ כגון חציו או השלישית וזולתו מן החלקים ואמר שהוא חולק מה שהוציאה הארץ לפניהם ויטול חלקו ויתן לבעל השדה חלקו ועל תנאי שיהיה החלוקה לפני בעל השדה שידע שמה שנתן לו הוא טבל:

וחוכר. הוא שיפסוק עם בעל השדה לתת לו בשכירות שדהו כך וכך מן הזרע שיעו' קצוב ואמר שיוציא תרומה מכל מה שהוציאה הארץ ואז יתן לו הפסק שפסק עמו לתת לו ולא יוציא ממנו מעשרות וביאר ר' יהודה כי זה הדין שיתן לו הפסק ההוא ממה שהוציא אותו ב] אשר שכר לו ומהמין שהתנה עמו אם חטה חטה אם שעורים שעורים אבל אם חכר ממנו זה השדה בעשר סאין חטה ואח"כ חרשה לחטה ולשעורים ונתן לו עשר סאין מחטה אחרת מאשר לא הוציאה השדה ההיא או נתן לו כנגדן מן השעורים שהוציאה השדה ההיא לא יתן לו עד שיוציא התרומה והמעשרות והלכה כר' יהודה:

משנה ב[עריכה]

כבר בארנו כי חוכר הוא שוכר שדה בערך קצוב מן הפירות וכבר הקדמנו לך שהחוכר שדה מישראל אינו חייב אלא בתרומה ובכאן הוא חייב במעשרות קנס הוא כדי שלא ישכור אדם השדה מאותו הנכרי ותשאר בורה בידו ויצטרך למכרו לישראל וזה העיקר בידינו הוא מה שאמר הכתוב לא תכרות להם ברית ולא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חנייה בקרקע ולפיכך נדחוק אותם שלא ישכרו אותה ממנו עד שיצטרך למכרה וכל זה בארץ ישראל:

ואמר רבי יהודה שהמקבל שדה אבותיו מן הנכרי קונסין אותו וחייב כמו כן להוציא המעשרות ואז יתן לנכרי חלקו אשר פסק עמו ולא יחשוב עמו במעשר וזה כי האדם מחבב להחזיק בשדה אבותיו וישכרנו לעצמו ואפי' שיוסיף בשכרה ואם אחרים ישכרו זה השדה ברביעית תבואה ישכור אותה הוא בשלישית וכשיהיה חייב הוא להוציא המעשרות המחויבת לכל התבואה מחלקו לבדו יניחנה ותשאר בורה ביד הנכרי ויצטרך למכרה לישראל ואיני רואה חולק על ר' יהודה מפני שתנא קמא הוא מדבר בחוכר ורבי יהודה מדבר במקבל שדה אבותיו ואחר שהגמרא מבאר דעת רבי יהודה הלכה כמותו:

משנה ג[עריכה]

כשם שחולקין בחולין כך חולקין בתרומה. ר"ל שזה הלוי או הכהן כשיפסיק עם ישראל בעל השדה לתת לו שלישית התבואה או רביעית' צריך לתת לו שלישית התרומה והמעשר כפי החלק ההוא ויקחנה ישראל ויתן החלק ההוא אשר נפל לו מן התרומה והמעשר למי שירצה מן הכהנים והלוי:

ואמר רבי אליעזר לא אלא אותו הכהן יקח כל התרומה ואם יהיה המקבל לוי יקח כל המעשר:

שעל מנת כן באו. רוצה לומר שהם לא יקבלו זה השדה מישראל אלא לזה הענין להיות המתנות האלה להם ואין הלכה כרבי אליעזר:

משנה ד[עריכה]

קרתני. איש מיוחס לכפר וירצה לומר איש משאר ארץ ישראל חוץ מירושלים והלכה כחכמים שאמרו יקח כל אחד מהם ממעשר שני כפי חלקו בחולין:

משנה ה[עריכה]

המקבל. ר"ל על דרך כלל אחד מהם שיהיה המקבל כהן או לוי מישראל או ישראל מכהן ולוי וחלק רבי יהודה בפרק השני ואמר שישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים: ופי'

למחצית שכר. חצי הריוח ר"ל שאם פסקו שיעבוד ישראל הזיתים וימכור וכל מהשיעלה ביניהם יהיה בשוה ולפיכך אין לו חלק במעשרות ואין הלכה כרבי יהודה:

משנה ו[עריכה]

כבר בארנו שחבר הוא תלמיד חכם והוא הנאמן על הטומאה וטהרה ואומר בית שמאי שלא ימכרו הזיתים מפני שהם עומדים לדרוך אותם אלא למי שהוא נאמן על הטומאה שמא יתעסק בטומאה בשמן:

ובית הלל אומרים שמותר למכרן למי שהוא נאמן על המעשרות ואף על פי שלא יהיה נאמן על הטומאה לפי שדעת בית הלל שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל וזו היא משנה אחרונה שהוא מותר וכן הלכה:

וצנועי ב"ה. הם הם המדקדקים במצות מחבורות הלל:

משנה ז[עריכה]

כבר בארנו בגמ' גמר זה המשנה ואמרו המעשר מעשר את שלו ודאי וחלקו בכל מקום שהוא דמאי וענין הדבר כי כשיבצרו הענבים מוציא מעשר ודאי מחציו וכשידרוך אותם עם חלק חבירו שאינו מעושר ונתערב הכל ולקח חלקו מן התירוש חייב להוציא ממנו מעשר דמאי המחויב לחצי מה שלקח מן התירוש לפי שהספק אינו אלא בחצי של חבירו שאינו מעושר וזה ענין מה שאמר וחלקו בכל מקום שהוא דמאי ר"ל חלק חבירו שאינו מעושר בכל מקום שהוא מממונו ואע"פ שאינו מיוחד והוא מעורב לפיכך יוציא מעשר דמאי שנתחייב בו אותו החלק:

משנה ח[עריכה]

אלו הדינין שהוא זוכר בכאן אין בהם דבר מענין איסור והיתר *אבל הם בדיני ממונות וזכר אותם בכאן מפני שנתגלגל הענין בשותפות הקרקעות כמו שנזכר במסכת פאה שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכל מה שנחבר אליו מן הדינין אבל יתקיים זה הדין שזכר שיהיו שני מינין מן החטה או מן היין שוין ולא יהיה ביניהם שום חלוף ושינוי אלא מקומותיהם ואז יהיה רשות לאחד מן השותפין או מן היורשין לומר לחבירו אחר שיין זה כמו היין ההוא וזה קרוב למקומי ושלך קרוב למקומך קח אתה היין שיש שם ואני אקח זה ואל תצריכני שאקח אני הרחוק ממני ואצטרך לשאתו ולא יוכל חבירו למנוע ממנו שאין היזק אליו בדבר ההוא שהעיקר אצלנו כופין על מדת סדום ר"ל דבר שיועיל לרעך ולא יזיק לך יכריחוך עליו כי מניעת דבר זה הוא ממדת אנשי סדום אך אם יש לחבירו בקחתו היין ההוא מן המקום שאמר לו שום היזק לא יכריחהו עליו:

משנה ט[עריכה]

מבואר הוא שכל אחד מהם יש לו החצי בכל הנמצא מנכסי אביהם וכשיאמר לו החבר טול אתה חטים ואני שעורים נמצא מוכר לו החבר חצי חטים שירש מאביו בחצי השעורים של עם הארץ ומחליף עמו ונמצא מוכר דמאי כי אביהם שמת עם הארץ ופירותיו דמאי וכבר הקדמתי לך שאסור למכור דמאי לע"ה:

משנה י[עריכה]

יין העכו"ם הוא נסך ועוד יתבאר לך במקומות מן המשנה שיין נסך וע"א אסורין בהנאה והתירו לגר לומר לעכו"ם טול אתה ע"א ואני מעות ולא התיר כזה במה שנזכר למעלה בענין חבר וע"ה וזה כי חבר וע"ה יורשין את אביהם מן התורה וגר אינו יורש את אביו מן התורה לפי שאין ביניהם קורבא שהדת הבדיל ביניהם אבל יירשנו בתקנת החכמים שמא ימיר ויחזור לדתו כדי שיירש את אביו וע"כ התירו לו החליפין כל זמן שלא הגיע חלקו לידו אבל הגיע חלקו לידו אותו הדבר האסור לא התירו לו להחליפו באחר לפי שזכה זכות גמורה לדבר ההוא והוא אסור בהנאה ויתחייב באיבודו:

משנה יא[עריכה]

וזה העיקר אשר זכר בכאן והוא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא עיקר אמת תמצאהו נוהג בכל המצות כלם החמורים והקלים וכן בממונות וכן כל מי שחייב* נפשו שום חיוב והתנה בדבריו תנאי שהוא מבטל החיוב ההוא יהיה נאמן בכל דבריו אחרי שאין עליו עד ועוד אביא לך בענין ההוא דמיונות רבים בדינין משתנים: ומה שאמר משלי הוא. ר"ל מן השדה שלי אשר בכאן בסוריא שיתחייב במעשר כמו שבארנו:

משנה יב[עריכה]

ההלכה הזאת מיוסדת על שלשה עיקרים האחד שהוא אסור למכור דמאי כל שכן טבל לע"ה ומותר למוכרם לתלמיד חכם מפני שהוא יפריש מהם תרומות הכתוב ואז יאכלם והעיקר השני שזה המוכר תלמיד חכם והעיקר השלישי שזה המוכר ידע השליחות ששלח עם הארץ לתלמיד חכם לקנות לו ועל כן כשיאמר תלמיד חכם השליח לתלמיד חכם המוכר תן לי באלו הדמים כך וכך ולא הודיעהו אם זה הדבר הקנוי לעצמו יקנהו או לעם הארץ יקנהו אשר שלחו זה הדבר הקנוי פטור שמאחר שידע תלמיד חכם המוכר כי זה הקונה בשליחות עם הארץ בא לקנות לא יתן לו אלא פירות מתוקנים כדי שלא יבא עם הארץ לידי מכשול:

ואם יבא ת"ח השליח אל המוכר ויאמר לו אלו הדמים לי ואלו לחבירי ר"ל לעם הארץ ששלחהו ויתן לו בזה הכסף בפני עצמו ובזה האחר בפני עצמו יש לומר אולי מה שנתן לחבירו הוא טבל מפני שידע כי לא יאכלנו עד שיוציא תרומותיו ומה שנתן לעם הארץ חבירו הם פירות מתוקנין כפי אשר בארנו וכשיתערב נתחייב הדבר ההוא המעורב במעשר:

ואלו קנה לעצמו אגודה אחת ולחבירו מאה ונתערב יתחייב הכל מעשר דמאי וכל זה כשלא ישאל למוכר אבל אם ישאל למוכר ויאמר לו מתוקנין הן יהיה נאמן וכל מה שיקנה ממנו פטור מפני שהוא תלמיד חכם: ופירוש גלוסקין לחם בתבלין מתוקן היטב: