מלאכת שלמה על דמאי ז
<< · מלאכת שלמה · על דמאי · ז
בפירוש ר"ע ז"ל, והכא מיירי בהזמינו חברו ולא הדירו, דאי הדירו וכו' ע"כ. אמר המלקט, כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל וכן תירץ רבינו שמשון ז"ל וצריך עיון אי בהדירו כיון שיוכל לתקן כמו שאמר כאן למה יהא מותר בלתי שום תיקון, ולי נראה לפרש דלעיל מיירי שיאכל עמו ולא נודע לו באיזה יום וקראהו בשבת לאכול אצלו דאז אינו בידו לתקן, והכא מיירי שהזמינו מערב שבת ודוק עכ"ל ז"ל.
וכן פירש החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל וזה לשונו, המזמין את חברו מערב שבת שיאכל עמו בשבת ובעל הבית שהזמין לחבר עסיקינן, והאי חברו דקאמר אהובו קאמר. והוא אינו מאמינו, לאו דוקא אינו מאמינו דאפילו מאמינו אינו סומך עליו מן הסתם ואפילו אמר לו מעושרין הן. דלא התירו לו על ידי שאלה ובלבד שיאמר לו מעושרין הן אלא בשבת כששכח, אבל בחול מסתמא אפילו מאמינו ואפילו שואלו לא יאכל על פיו עד שיעשר, או בתנאי כדמפרש במתניתין ע"כ. וקרוב לזה כתב בתוי"ט. ומה שכתב בר"ע ז"ל מודד לו האחד ואחר כך [כו'] הוא לשון מועתק מהר"ש ז"ל, אמנם כבר מצאתי בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מוגה שם בר"ש ז"ל שמחק מלת מודד וכתב במקומה סמוך לו לזה האחד יהיה ואחר כך וכו' והוא תחלת דבור, וכמו שכתבתי בספר ההגהות שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל.
וכתב הרא"ש ז"ל בירושלמי מפרש דדוקא בדמאי התירו להתנות על דבר שאינו ברשותו, אבל בודאי בדבר שהוא ברשותו יכול להתנות כההיא דתנן לקמן בפרקין היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו וכו' אומר שני תאנים שאני עתיד להפריש וכו', אבל על דבר שאינו ברשותו אינו יכול להתנות. והמתנה על ודאי אם התנה בשבילו ובשביל אחרים מועיל התנאי אף לאחרים ואין צריך הבעלים לזכות להם *הערה 1: , אבל אם לא פירש אף לאחרים צריך לזכות להם.
ירושלמי א"ר ינאי צריך שיהא זכור תנאו, שמעון בר בא בש"ר יוחנן צריך להחליש *הערה 2: בשפתיו, ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ולא נמצא כמתקן בשבת דכיון שצריך לאמרו בשפתיו למחר הרי הוא כמפריש בשבת. אידחי תנא, כלומר נדחו דבריו כמו איסמייה. ויש גורסים אדהתנה כלומר כיון שהתנה מערב שבת מותר להחליש בשפתיו ואינו נראה כמתקן. ר' ירמיה בעי קומי ר' זירא ואינו אסור משום אובדן אוכלין, פירוש התרומה שהוא מפריש למחר צריך לאבדה שלא יכשל בה בעל הבית, אמר ליה מפרר כל שהוא ואוכל, פירוש דרך אכילתו מפרר אותה כל שהוא ופירורין דקין אין בהן משום אבוד אוכלין. א"ל וכי אינו אסור משום גזל, פירוש הזמינו לאכול אצלו ולא לאבוד אוכלין, אמר ליה שיהא קורת רוח, פירוש רוצה עם הארץ בנחת רוחו של זה החבר דאהובו הוא כיון דהזמינו. ופריך ליה מעובדא דרבי ור"י ב"ר יהודה נתארחו אצל בעל הבית אזל לישנא בישא, אמר ליה הב דעתך דאינון מחשדונך יתיב ליה מעיין לון ועבדין נפשין מזרקין דין לדין ואינו רוצה שיהא לו נחת רוח, אלמא חזינן דעיין עליהם והוצרכו לעשות כזורקין זה לזה לאבדו, ומשני רוצה ולא בעי דיחשדוניה ע"כ.
ובירושלמי תני ר' יהודה אוסר לתלמיד חכמים לאכול אצל עם הארץ המזמין אותו בשבת, דסבירא ליה דאין תנאי מועיל אפילו בדמאי במה שאינו ברשותו:
בפירוש ר"ע ז"ל, מזגו לו את הכוס ביום השבת. כתב החכם הר"י אשכנזי ז"ל בירושלמי לא פירשו כן, אלא פירשו לענין מזיגת הכוס יאמר מערב שבת מה שאני וכו' ע"כ:
אומר כו': עד ומחולל על המעות ועד בכלל, כל אלו הם דברי המתנה הרוצה לשתות הכוס שמזגו לו, ואחר שאומר כל הדברים הללו שותה ומניח כדי תרומת מעשר בשולי הכוס. וכתב החכם הרר"י אשכנזי ז"ל נראה לי שמותר לאבדו כי בודאי תרומה טמאה, ואם לא תאמר כן קשה מה יעשה ממנו:
בפירוש ר"ע ז"ל, בירושלמי פריך כו' עד וגם לא היה מדומע. אמר המלקט, כתב הרא"ש ז"ל, ותו פריך בירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת כי מה שנשאר בכוס הויא תרומה טמאה כי כל מה שהוא ביד עם הארץ בחזקת טמא הוא, א"ר אלעזר משייר כל שהוא חולין כדתנינן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, ולא דמיא תמן טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה, א"ר יוסי ב"ר בון עם יציאתו מן הכוס הוא קדוש כלומר אין התרומה קדושה עד שישתה, ומאז והלאה אינו מטלטל את הכוס אלא מניחו על השלחן. תמן תנינן הלוקח יין מבין הכותים וכו', ותניא ר' יוסי ור"ש אוסרין שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע, הדא מתניתין לא ר"י ור"ש היא, א"ר יעקב בר אידי הכל מודים בכוס שהוא על אתר, כלומר וליכא למיחש להא לבקיעת נוד. אינו מובן לי ירושלמי זה דמה בקיעת הנוד שייך הכא, בשלמא גבי הלוקח יין מבין הכותים יבקע הנוד קודם שיפריש למחר ונמצא מה ששתה למפרע טבל הוא כיון שלא בא לבסוף לידי הפרשה, אבל הכא אם נבקע הנוד קודם שתייה מאי חשש איכא ואם לאחר ששתה כבר הוא מתוקן עכ"ל ז"ל. ושמא דהירושלמי היא גופה משני כנראה לעניות דעתי. ולשון הר"ש ז"ל בנוד שמשהין בו היין יש לחוש שמא יבקע, אבל כוס דרך לשתות לאלתר, ומערב שבת למחר חשיב כמו לאלתר ע״כ:
ומעשר שני בפיו: בפי הכוס, ואף על גב דכוס לשון נקבה במקרא כדכתיב כוסי רויה, אך שמריה ימצו ישתו, לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.
כוס מזוג: כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית, כוס של ברכה מצטרף לטובה, הרש"ש ז"ל. ונראה לעניות דעתי דלאו דוקא בפיו דהוא הדין אם אמר בצפונו או בדרומו, אלא איידי דנקט שולי הכוס נקט פיו:
נוטל גרוגרת אחת: כתב החכם הר״י אשכנזי ז״ל נראה לי שאינו רשאי ליתנה לבעל הבית משום לפני עור לא תתן מכשול שהרי הוא עשאה תרומה, וכן הוא משמעות המשנה מדתנן שצריך לחסוך גרוגרת אחת, וכן יש בירושלמי שמאבדה ע״כ:
באחרונה: נוסחה אחרת באחרונות, והיא היא שרוצה לומר הבאות אחריהן, וכן בהדיא בתוספתא, ורוצה לומר הבאות אחרי התשע. ופשוט הוא דעד מלת וחושך הוא התנאי שמתנה, ולאו בערב שבת מתנייא אלא אגב רישא תנא לה:
וחושך: ראיתי מי שהגיה וחוסך בסמ"ך וכן לא יחסוך. ומצאתי שהגיה החכם הרר"י אשכנזי ז"ל וחוסך בסמ"ך כמו שכתבנו, וכן לא יחסוך ראשון גם שני, אף על פי שאין צורך דסי"ן בסבלת הוי כמו סמ"ך כדכתיב בקרא ולא חשכת וכן טובא, אלא שנראה שכן מצא בספרים מכתיבת יד ישנים ולשון מקרא לחוד ולשון משנה לחוד.
וכתב החכם הר"ר אלעזר אזכרי ז"ל, וזה לשון הרמב"ם שהיה רופא, הוקשה לו על דברי רשב"ג לפי פירוש של הר"ש והרא"ש ז"ל, דלא יתכן לומר שאם ימנע אדם עצמו מלאכול גרוגרת אחרת אחר שאכל תשעים ותשע יחליש כחו, לכך דחיק לפרש דתנא קמא דאמר וחושך גרוגרת אחת היינו שמחסר אחת משל בעל הבית, ורשב"ג חלק שלא יחסרנה מבעל הבית שהוא מחסר ממונו וגזל הוא בידו. ולשון ממעט מלאכתו היינו ממונו כמו לרגל המלאכה אשר לפני, אלא יחסר ויחשוך אותה מאכילתו, ועלה א"ר יוסי דלא יחשוך אותה מאכילתו אלא משל בעל הבית דתנאי בית דין הוא, וכתב דלא חלק ר' יוסי על תנא קמא אבל הודיענו טעם דבריו במה שכתב שהוא תנאי בית דין, ולדעת הרא"ש ז"ל ר' יוסי טעמו של רשב"ג בא לומר.
והנה הרא"ש והר"ר עובדיה ז"ל שניהם מבאר מים חיים של הרב ר"ש ז"ל שאבו וזה לשונו על דברי רשב"ג, לא יחשוך ויקח גרוגרת אחת ויאכל דאם לא יאכל מרעיב עצמו ונמצא ממעט מלאכתו של בעל הבית עכ"ל. ונחלקו בהבנת לשון זה, הה"ר עובדיה ז"ל הבין דלשון ויקח לשון קנין כמו כי יקח איש אשה, והרא"ש ז"ל שלא ביאר דבריו הבין דהיינו לשון לקיחה ותפישה כמו ולקח הכהן הטנא מידך, ולשון הירושלמי שהביא על דברי רשב"ג קשיא טובא על פירוש הרמב"ם ז"ל ע"כ. ובסמוך אכתוב דברי הירושלמי. אמר המלקט ואני מצאתי מוגה בפירוש ר"ש ז"ל מפירוש כתיבת יד ויקנה. ופירוש הרמב"ם ז"ל דר' יוסי לא בא לחלוק על תנא קמא אלא לפרש דבריו הלכך הלכה כמותו ולא כרשב"ג, אף על גב דקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, וכן פסק שם בחבורו. ירושלמי, תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה לאחרים ביום ולא יעשה בשל עצמו בלילה וישכיר עצמו ביום, לא ירעיב עצמו ולא יסגף עצמו מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית. ר' יוחנן אזל לחד אתר אשכח ספרא אטימוס פירוש חולה בלשון יון, אמר להון מהו כן אמרין ליה ציים, אמרו ליה אסור לך ומה אם מלאכת בשר ודם אסור מלאכת הקב"ה לא כל שכן, דבמלאכתו של בשר ודם תנן לא יחשוך אפילו גרוגרת אחת, הר"ש והרא"ש ז"ל:
מבין הכותים: אף על גב דר"מ גזר על יינם והך סתמא ר"מ היא, דבתוספתא קתני עלה דברי ר"מ ור' יוסי ור"ש אוסרין, הכא מיירי קודם שגזרו על יינם, ואף על גב דר"י ור"ש אית להו בפרק ר"י במנחות דכותים גרי אריות הם, אפשר כשגזרו על יינם של עובדי כוכבים לא גזרו על של כותים משום דפרשי מעבודה זרה טפי מעובדי כוכבים וגם מחזיקים בתורה שבכתב, אף על פי שגזרו על פתן מימות עזרא אפילו הכי יינם היה מותר, מידי דהוה למאן דאמר דגרי אמת הן דפתן אסור ויינן היה מותר עד שגזר ר"מ על יינם, אי נמי במטהר יין הכותי הרא"ש ז"ל.
וכן כתבו תוספות ז"ל בפרק כל הגט (גיטין ד' כ"ה.). ועוד כתבו ז"ל ועשרה מעשר ראשון כו' לאו דוקא עשרה ותשעה, דכשהסיר שני לוגין לתרומה גדולה פשו להו מאה נכי תרתי, ויש מפרשים דאין המעשר מתמעט משום תרומה גדולה כיון דחטה אחת פוטרת את הכרי ע"כ. עוד כתבו ז"ל שני לוגין שאני עתיד להפריש, כותים אפילו תרומה גדולה לא מפרשי דאף על גב דבפרק שלושה שאכלו אמרינן הני כותאי עשורי מעשרי כראוי דבמאי דכתיב באורייתא מיזהר זהירי, הני מילי כשעושין לאכול לעצמן ואפילו מעשר ראשון מפרישין, אבל למכור אין מפרישין כלל דלא קפדי אלפני עור, אף על גב דאין חשודין על גזל לא חשיב להו גזל דהוי ממון שאין לו תובעין דהא עם הארץ נמי לא נחשדו על הגזל ונחשדו על המעשר, ועוד דכל זמן שלא הופרש אינו דומה להן גזל שעדיין לא נתחייב ליתן לכהן וללוי, ועוד סומכין כותים אהא דדרשינן בבבא מציעא ואכלת ולא מוכר ע"כ. ובפרק הישן (סוכה ד' כ"ג) כתבו עשרה מעשר ראשון תשעה מעשר שני לאו דוקא, דכבר הפריש מן המאה שני לוגין לתרומה גדולה ונמצא חסר מהנך עשרה ותשעה מעשר של שני לוגין דהיינו חומש הלוג, וכן גבי תאנים דמסכת דמאי. ומיהו יתכן שהפריש שנים ממאה ושנים, דהא זמנין דמפריש נמי אחד מששים כדתנן במסכת תרומות פ"ד תורם כדעת בעל הבית אחד מששים פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה, כדאמרינן בכתובות פרק אלמנה דאיכא תורם בעין רעה. ויש מפרשים משום דכותים שמא הפרישו תרומה גדולה והשאר לא הפרישו ולכך אין מתמעט שיעור המעשר, ולא יתכן לומר כן בתאנים של טבל דמסכת דמאי פ"ז. ועוד יש מפרשים משום דחטה אחת פוטרת את הכרי אינה ממעטת את המעשר אפילו כשמרבה בתרומה, וגם זה לא יתכן כלל ע"כ.
כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל אין להקשות למה לא תנן והמעשר סמוך לה, כי אין עושין כן אלא בדמאי שאין צריך להפרישו ואז אין בו חשש על עירובו אבל בודאי שצריך להפרישו יש לחוש שמא יתערב אחר שהפריש את התרומה ולא יקח את הסמוך לה, וזהו הטעם גם במה שלא אמר במעשר שני ומעשר שני בצפונו כו' כי כיון שאינו יכול לחללו עתה יותר טוב הוא לתלותו במה שאני עתיד להפריש ואז יוכל להפריש ולחללו מתי שירצה ע"כ.
עוד מצאתי שכתב על הפירוש שהביא ר"ע ז"ל וזה לשונו, כל אלו החילוקים איני יודע מנין לו וכן מה שכתב דלא איירי אלא בין השמשות, והנה מה יאמר גבי תאנים שהוא עצמו לא פירש שם כן, שכתב שמתירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר שמע מינה שיש פנאי לעשר אלא שאינו בבית שיוכל לעשר, שלעולם אין צריך לחלל המעשר שני תיכף אלא כשהוא רוצה לאכלו מיד אז הוא מחללו תיכף לקריאת השם. והנה בדמאי שהוא מותר להפריש את התרומת מעשר למחר ביום השבת, יכול הוא לאוכלו ביום השבת כשיפריש את התרומת מעשר ואחר כך תחול הקדושה על המעשר שני והרי הוא מחולל ויוכל לאכלו בשבת, אבל בודאי טבל כיון שאינו יכול להפריש את התרומה ותרומת מעשר כאחת אינו יכול לאכול ולשתות את המעשר שני, שהרי אסור להקדים הפרשת המעשר שני לראשון ולתרומה, *הערה 3: ואפילו הכי כל זמן שלא הפריש את התרומה ומעשר ראשון אינו רשאי להפרישו למעשר שני ע"כ.
עוד כתב על מה שתירץ ר"ע ז"ל דהכא לא קתני מה שאני עתיד להפריש למחר כו', כתב תירוץ זה אינו נראה לי דהא גבי תאנים נמי לא קתני למחר, ונראה לי לפרש הכי דמשום הכי לא קתני למחר משום דביום השבת אסור להפריש תרומה ומעשרות מן הודאי כדתנן מי שקרא שם לתרומת מעשר [של דמאי] ומעשר עני של ודאי לא יטלם בשבת, אבל גבי דמאי שרי להפרישו למחר ביום השבת, ועל כן לעולם גבי דמאי אומר למחר ע"כ:
בפירוש ר"ע ז"ל, אבל כאן שהוא טבל ודאי צריך ליתן המעשר ללוי והלוי יקרא שם לתרומת מעשר. אמר המלקט, ואפילו תמצא לומר דלוקח מן הכותי כלוקח מן העובד כוכבים דאמרינן בפ"ב דבכורות מעשרן והן שלו משום דקא אתי מכח גברא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה, מכל מקום אסור להפריש בשבת על ידי קריאת שם בבין השמשות מאחר דבין השמשות אין מעשרין את הודאי:
עוד בסוף הלשון המתחיל ועשרה מעשר ראשון כתוב שם וחומש עשירית. אמר המלקט פירוש ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל רוצה לומר ועשירית מן החומש ע"כ:
עוד בלשון המתחיל מיחל ושותה עד וסתם מתניתין אתיא כר"מ, אמר המלקט והכי מסיים בברייתא בגיטין פ"ג ד' כ"ה דברי ר"מ, ר' יהודה ור' יוסי ור"ש אוסרין. ובירושלמי טעמיה דר' יוסי לא כטעמיה דר"ש עיין שם.
ובסוכה פרק הישן (סוכה ד' כ"ג) פירש רש"י ז"ל אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש מן המאה לתרומה הרי שם תרומה קרוי עליהם בתוכו, וכגון שהגיע לילי שבת ואין עמו כלים טהורים להפריש לתוכן תרומה ומעשר, והאי דנקט כותים אשמעינן דגרועים הן מעם הארץ והלוקח מהן צריך לעשר ודאי ולא דמאי שאף על התרומה נחשדו. ומיחל, מעשר שני שהוא יכול לחללו מחללו בתוכו על מעות שיש לו בתוך ביתו ושותה מיד, וסמכינן אברירה וכשיבא לביתו יפריש ואמרינן יש ברירה שאלו הן מעשרן ותרומתן ע"כ. וז"ל שם בחולין אומר שני לוגין וכו', אם אין לו כלים להפריש או שהיתה חשכה בליל שבת שאין שהות להפריש ע"כ, ולפי זה נראה שמלת ואין עמו כלים שכתב שם בסוכה רוצה לומר או אין עמו כלים וכו', או שמא צריך להגיה בהדיא או אין עמו כלים טהורים וכו' דו"ק.
ובשלהי פרקא בתרא דמעילה רמי עלה ההיא מתניתין דהתם דתנן סוף פרקא שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס, ופירשו שם בתוספות אף על פי שלא נמצא אותו דבור בספרי יד, דמר' מאיר פריך למה ליה למימר שאני עתיד להפריש במוצאי שבת כי לא אמר נמי נשארה התרומה באחרונה כמו גבי כיסין שפרוטה של הקדש באחרונה, ויש מפרשים דפריך מר' יהודה ור' יוסי ור"ש דאוסרין דלית ליה ברירה דהתם גבי כיס נמי לימא דאין ברירה וכל פרוטה ופרוטה איכא למימר שהיא הקדש, כדסבירא ליה הכא גבי מעשר דאין ברירה ואכל כוס וכוס איכא למימר שהוא תרומה ומעשר ואפילו מראשון, ולא נהירא דמאן לימא לן דר' יהודה ור' יוסי ור"ש היא ע"כ ביתור לשון קצת מועתק מפירוש רש"י ז"ל שדחהו הדבור הנזכר.
ויש סוברים ומחל ושותה מיד בנוסחאות המשנה, ורש"י ז"ל פירש ומיחל ושותה ומחלל בדבורא בעלמא על מעות שיש לו בבית דמה שאפשר לו לתקן לגמרי יתקן. ודחו פירוש זה תוספות ז"ל וכדפירוש ר"ע ז"ל דכיון דאינו רשאי לקבוע לו מקום וכו', וזה לשון התוספות אשר שם בפרק הישן והא דאין קורא שם הכא לתרומת מעשר ולא גבי תאנים טבל ואילו גבי מזמן ובההיא דדמאי אשכחן שהוא קורא שם לתרומת מעשר, משום דגבי דמאי דמעשרן והן שלו מתקן המעשר כדי לאכול אבל כאן שהוא ודאי צריך ליתן ללוי, ולהכי לא קתני הכא מעשר שני בצפונו או בדרומו כדקתני גבי דמאי משום דקביעות מקום כהפרשה. ותנן פרק במה מדליקין ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי, ומתניתין בין השמשות ולהכי נמי לא קתני הכא ומחלל על המעות כדקתני גבי דמאי אלא קתני ומחל ושותה והיינו מתחיל ושותה, דאי מחלל על המעות ושותה ליתני מחלל על המעות כדקתני בכולהו, ועוד כאן דאמר שאני עתיד להפריש סתם ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו אין יכול לחללו, כדתניא בתוספתא מעשר שני שבחפץ זה מחולל וכו' ע"ש:
היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו: ודוקא בתוך ביתו דבדמאי הוא דהקלו גבי מזמן אף על גב דלאו ברשותו הוא והא נמי בערב שבת מיירי, וצריכי דאי תנא תאנים הוה אמינא משום דלא שייך בהו משקין מעורבין שרינן אבל גבי יין אימא לא, ואי תנא יין הוה אמינא דוקא גבי יין לא יקבע לו מקום משום דמעורב הכל אבל גבי תאנים אימא דאפילו קביעות מקום שרי צריכי, הרש"ש ז"ל. ותוי"ט הניחו בקצת קשה:
או בשדה אומר שתי תאנים שאני וכו': כך צריך להיות:
היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר: הרב ר"ש ז"ל לא גרסינן הכא למחר, וזה לשונו לעיל פ"ד סימן ד' וגבי היה לו תאנים של טבל קתני שאני עתיד להפריש ולא קתני למחר משום דכיון דודאי טבל הוא אסור להפרישו בשבת אף על פי שקרא שם, ומיהו אין מזה ראיה דהכי נמי בסיפא דקתני היו דמאי ולא קתני למחר והא דקתני למחר גבי מזמן משום דאין מפריש שם אלא מה שאוכל, והוא הדין נמי במי שיש לו תאנים של טבל שיכול להפריש מה שיאכל בשבת אלא לפי שירצה לתקן אף המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר דלצורך חול אסור להפריש ע"כ. וכן כתב גם כן במתניתין דלעיל, ועיין עוד שם.
וז"ל תוי"ט לא גרסינן למחר כו', אבל אין מובן מלשונו דמיירי גם כן אבבא דהיו דמאי כמו שמבואר מלשון הר"ש ז"ל שהעתקתי. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל, כל הנך בבות בין בדמאי בין בודאי בערב שבת מיירו כמו קמייתא דבריש פרקין וכבר פירשתים ע"כ. וכתב הר"א אזכרי ז"ל עליו, לא בא הרב ז"ל למעט שלא יועיל תנאי מיום חול ליום חול דהא לעיל בריש פרקא מייתי עובדא דנתארחו רבי ור' יוסי אצל עם הארץ והיו סומכין על תנאיהון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מעשר, אלא כוונת הרב ז"ל לומר דבשבת עצמה אי אפשר להתנות אפילו על מנת שיפריש למחרת שבת אפילו בדמאי דקריאת שם חשיב כהגבהת תרומות ומעשרות, וכמו שכתבנו לעיל בפ"ד ע"כ:
מעשרות זו בזו: מעשר ראשון ומעשר שני או מעשר עני בזמנו, ותרומה גדולה דרך להפרישה מיד בשעת הגרן:
הראשונה מעושרת: הא מלתא דפשיטא היא, וגם לא שייך כאן ראשונה דלא תיקן אלא אחת, אלא אגב סיפא נקטיה.
ובירושלמי א"ר אלעזר דר' מאיר היא דאמר אין תופס אלא לשון ראשון גבי תמורת עולה תמורת שלמים, בפרקא קמא דתמורה אתמר עלה א"ר אלעזר לוקה מפני שהקדים מעשר שני של חבירתה למעשר ראשון שלה, דכשאמר של זו בזו הרי קרא שם מעשר שני מתוכה על חבירתה קודם שהפריש מעשר ראשון מתוכה על עצמה וקא עבר משום מלאתך ודמעך לא תאחר, דמעשר ראשון יש תרומת מעשר בתוכו וקרינן ביה ודמעך לא תאחר. ירושלמי א"ר יוסי ב"ר חנינא אדראשונה עובר בעשה אשנייה בעשה ולא תעשה, אראשונה עובר בעשה שקבע שני שמות כאחת ושהקדים שני שבראשונה לראשון שבשניה וקרי ליה עשה מה שקובע שני המעשרות כאחת שהיה לו להקדים מעשר ראשון, אבל לא תאחר ליכא שהרי לא איחר, וריב"ח קאי אמעשרות כלכלה בחברתה, אבל על של זו בזו ושל זו בזו לא עבר על שנייה כלום שאינה מתוקנת. וקשה אמאי איכא לא תעשה כלל הרי יכול להפריש תחלה מעשר ראשון על שתיהן ואחר כך מעשר שני, ויש לומר דמשמע ליה דאינו מתקן לחצאין אלא מתקן תחלה כלכלה אחת לגמרי ואחר כך מתקן השנייה, אי נמי הכי קאמר פעמים שעובר אשנייה בעשה ולא תעשה אם הפריש תחלה כל מעשרות חברתה ואותה שמפריש ממנה תחלה קרי לה שנייה לפי שנתקנה באחרונה, ר"ש והרא"ש ז"ל.
אבל התוספות ז"ל כתבו בריש תמורה דמשנה זו בדמאי מיירי מדלא קתני דמפריש תרומה גדולה עיין שם, וגם הירושלמי הזה פרשוהו ז"ל שם בשני דרכים. והתם בריש תמורה משמע מפירוש רש"י ז"ל דלא גרסינן בבבא דרישא הראשונה מעושרת, אלא הכי גרסינן ואמר מעשרות זו בזו או שאמר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה קרא שם. וכן מצאתי שדקדק גם כן החכם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל, ובנוסחת משנה כתיבת יד מדוייקת מצאתי בבבא תנייתא של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת והשנייה אינה מעושרת ע"כ. ובתוספתא קתני של זו בזו ושל זו בזו אין הראשונה מעושרת. וכתב הר"ש ז"ל דכן כתבו בכל הספרים ובמתניתין קתני הראשונה מעושרת וסמי ברייתא מקמי מתניתין, אי נמי גרסינן אין השניה מעושרת, אי נמי הכי קאמר אין הראשונה מעושרת בפני עצמה אלא שתיהן מעושרות כר' יוסי דכיצד מערימין גבי תמורת עולה תמורת שלמים הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימין ע"כ, ועוד האריך עיין שם. וכתבו תוספות ז"ל שם מעשרותיהן מעשר כלכלה בחברתה קרא שם שהרי מתוקנים הם יחד זה בזה, ואף על גב דקיימא לן דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, הכא כיון דעתיד לתקוני תרווייהו הוי כאומר מעשר של ראשונה תהא בשנייה חוץ מעשרה שישארו טבל בראשונה לתקן השנייה וחל המעשר של זו בזו ושל זו בזו ע"כ.
וכתב החכם הרר"י אשכנזי ז"ל צריך עיון דבמסכת תרומות פליגי ר"ש ורבנן בהאומר תרומת כרי זה בתוכו וכו', דר"ש אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו כו', דמשמע דהאי סתמא אתי כר"ש ע"כ. עוד כתב אמה שפירש ר"ע ז"ל הראשונה מעושרת ומפריש מן השנייה המעשרות של שתיהן, כתב כי זה שהוא מפרש כאן אין נראה כי אינו יכול להפריש מאומה כי הוא מעורב חולין ומעשרות, וכן יש בפירוש בירושלמי דתרומה פ"ג ה"ה ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל אבל אינו מפריש וכו' כתב, אינו נראה לומר שזה הוא מה שהשמיע אותנו המשנה, אלא נראה לי שקרא שם וכל אחת יש בה מעשר וחולין מעורבין וצריך לעשות כמו שאומר למטה שאם הם מאה חולין מאה מעשר נוטל וכו' ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל פירוש אחר ועיקר וכו' כתב, פירוש זה אין לו שרש מהו זה שהוא אומר שקרא שם כיון שיכול ליקח מאיזה מקום שירצה ע"כ:
מאה טבל כו': מצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל על פירוש ר"ע ז"ל שפירוש מאה טבל ומאה חולין שנתערבו כו', כתב פירוש זה אינו נראה דמה ענין זה לכאן, אלא נראה דמיירי במה שנזכר למעלה היו לפניו שתי כלכלות וכו' ואמר מעשרות של זו בזו וכו', וכגון שיש בכלכלה זו שתיקן מאה מתוקנים והמאה האחרים שהן טבל הם גם כן בכלכלה עם המתוקנים כגון שלא יש בכלכלה שניה כדי לתקן את כולה, והנה עכשיו כשהוא בא להפריש על הטבל את המעשרות ואין לו פרנסה ממקום אחר וצריך לעשר מזו הכלכלה עצמה צריך שיקח מאה ואחת, מאה להפריש מהם המעשרות והאחת ליתן אותה לתרומת מעשר על החולין מתוקנין, וכן אם עשה מאה מהתאנים שבכלכלה אחת מעשר על התאנים האחרים שיש לו בכלכלה השניה והרי הם מעורבין עם המאה האחרות שהן טבל גם אז צריך ליטול מאה ואחת כמו שפרשנו, ואם יש בה מאה חולין ומאה מעשר כגון כשאמר מעשרותיהן מעשרות כלכלה בחברתה והמעשרות של חברתה הן בתוך הכלכלה הזו שהיא מתוקנת בכלכלה האחרת אז צריך ליטול מאה ועשר מן הכלכלה כדי לתקנם כמו שפירש המחבר, כן נראה לי וצריך עיון ע"כ.
וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל כיוצא במשנה זו שנינו במסכת חלה ומוכח התם בפ"ג דטבל שנתערב בחולין ורובו טבל, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון, ואם לאו נעשין החולין כטבל לענין תרומה ותרומת מעשר ומפריש מהן כאילו היו טבל, אבל מעשר ראשון ושני ומעשר עני אין מוציא אלא לפי חשבון, ומיהו צריך להפריש כולן דאי אפשר להפריש תרומת מעשר על הכל אם לא שיפריש תחלה המעשר על הכל, ועוד אם לא היה מעשר על הכל אם כן אין פירותיו מתוקנים דכל מה שמעשר יש בהן חולין לפי חשבון ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב אלא כל המעשרות צריך להפריש, אבל אינו נותן ללוי ולעניים ואינו מחלל מעשר שני אלא לפי חשבון, אבל תרומה ותרומת מעשר כשמפריש על הכל נמצא חולין שבהן מדומעין ונותן הכל לכהן או מוכר לכהן העודף על הראוי לתרום. והכא מיירי בשאין לו פרנסה ממקום אחר, הלכך נוטל מאה פירוש ממאה יפריש כדין טבל מעשר ראשון ויתנהו ללוי ומעשר שני יחלל, ואחת פירוש משאר המאה שהיו חולין יטול אחת לתרומת מעשר כאילו היו טבל, אבל במעשר ראשון ושני לא יפסיד כלום כדפרישית ע"כ.
ובירושלמי פריך ארישא דקתני נוטל מאה ואחד דאמאי קתני נוטל מאה לשם טבל ואחר כך נוטל אחד ממאה הנשארים או של חולין או של מעשר כאילו היו אלו הנשארים טבל, נימא דיטול תשעים ותשעה לשם טבל ומהמאה ואחד הנשארים יטול שתים לשם תרומת מעשר של שני הצבורים, ותירץ ר' בון דאין הכי נמי אם רצה לעשות כן עושה, ומתניתין הכי קתני מאה טבל ומאה חולין שנתערבו או מאה טבל ומאה מעשר, אם נטל חציין שהן המאה והפרישן במקום אחר הרי גילה דעתו שאלו המאה שהפריש רוצה לעשר אותן לעצמן ונקבעו בהן מעשרותיהן, ומעשר המאה שהפריש לשם טבל מתוכן ומן המאה הנשארים יפריש אחת לשם תרומת מעשר שבו כאילו הוא טבל:
מאה חולין מתוקנים: כתב הרש"ש ז"ל, והא דתנא הכא חולין מתוקנים פירש הרמב"ם ז"ל דברישא לא הוו חולין מתוקנים אלא שניטלה תרומתן, ואינו נכון דהא רישא דהך תנן היו לו שתי כלכלות של טבל והיינו בניטלה תרומתן וקרי ליה טבל והכא קרי ליה חולין, ועוד דכל טבל דקתני הכא היינו טבול לראשון ולשני, כדאיתא בגמרא ירושלמית דקאמר ר' יונה כל טבל דאנן קיימין הכא טבול לראשון כלומר ולא לתרומה גדולה והיכי קרי לטבול לראשון ולשני חולין, לכך נראה דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו וכדפרישנא וכפירוש הר"ש ז"ל, אלא משום דתני לה גבי מעשר לא מצי למימר חולין דמעשר נמי חולין דאין בו קדושה ומשום הכי תני חולין מתוקנין כלומר אין בהם איסור גזל השבט, ועוד דלאשמעינן דמעשר הוי טבול תנא ליה אבל במציעתא דתנא מעשר גבי טבל לא תנא ליה עכ"ל ז"ל.
ומה שכתב שהרמב"ם ז"ל כתב דברישא לא הוו חולין מתוקנין, לא נתברר בדברי הרמב"ם ז"ל אלא מדיוק דבריו ז"ל הכי משתמע לכאורה, אמנם כבר כתבתי דברי התי"ט *הערה 4: ובהן נתיישב קצת ממה שהקשה הרש"ש ז"ל. ולפירוש שכתב הרש"ש ז"ל דלעולם רישא נמי חולין מתוקנין נינהו, נראה לעניות דעתי שמתורץ קצת דקדוק התי"ט דלא נקט מאה מעשר ומאה חולין מתוקנים, דלהכי שינה וסמך לשנות חולין מתוקנין ברישא לרמוז דגם חולין דרישא דמתניתין הוו חולין מתוקנין דוק:
בסוף פירוש ר"ע ז"ל, והכא שהטבל יותר עשר על החולין חשבינן וכו'. אמר המלקט, נראה שצריך לומר יתר עשר על המעשר, וכן הוגה גם כן בדפוס בתוי"ט. וכתב הר"א אשכנזי ז"ל צריך עיון לעיל פ"ה סימן' ח' בפירושו כגון שנתערב לחברו חולין מועטין בטבל מרובה שאין לטבל זה תקנה עד שיעשר עליו ממקום אחר, ואפשר דלעיל מיירי שלא היה עשר יותר ודוק ע"כ. ועיין במה שכתב הר"ש ז"ל בשם הירושלמי:
זה הכלל כל זמן כו': לאתויי בבא דרישא מאה טבל ותשעים חולין תשעים טבל ושמונים חולין, הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בלשון ר"ע ז"ל, המתחיל עשר שורות וכו' עד חבית אחת שבשורה החצונה. אמר המלקט, כתב הר' אפרים אשכנזי ז"ל רוצה לומר איזה חבית שירצה רק שיתן מן השורה החצונה, ולא אמר מן שורות החצונות ודוק היטב ע"כ. והחכם מה"ר יהוסף אשכנזי ז"ל כתב על לשון ר"ע ז"ל פירוש זה אינו נראה דאין הלשון משמע כן כלל, אלא רוצה לומר שעשה את כל השורה מעשר כמו שפירשתי ע"כ. עוד כתב על מה שפירש ר"ע ז"ל וימלא משתיהן חבית אחת, פירוש זה אינו נראה כלל דמה תועלת יש במה שימלא מהם חבית אחת הרי המותר שבחבית גם הוא בספק מעשר, וכן כשאמר חבית אחת מעשר מה תועלת יש שיקח מכל חבית וחבית מעשר, על כן נראה דהספק הוא על תרומת המעשר, ועל כן כשאמר שורה החיצונה אחת מעשר רוצה לומר שכל השורה תהיה מעשר והרי הוא צריך ליקח מאותו המעשר תרומת מעשר, ועל כן צריך ליקח שתי חביות לתרומת מעשר ויאמר אם שורה זו או זו היא מעשר הרי זו תרומת מעשר עליה, ואם לאו הרי זו תרומת מעשר והרי הפסיד חבית אחת בעבור שלא ידע. וכן כל המשנה מדברת שנוטל אותה לתרומת מעשר, ומטעם זה אמר עשר שורות של עשר עשר כו' דלפי פירוש המחבר קשה למה הוצרך לאמר עשר וכו', מה הפרש יש בין שהיו עשר שורות או עשר כדים לאילו היו שתים או שלש שורות וכן בחביות למה אמר עשר עכ"ל ז"ל:
עוד בלשון ר"ע ז"ל, המתחיל שורה אחת מעשר וכו' עד מכל העשר חביות חבית אחת ותהיה מעשר. אמר המלקט, ובבא אחריתי דקתני חצי שורה אחת מעשר רוצה לומר ואם אמר חבית אחת מחצי שורה אחת מעשר ולא יחד איזו חצי שורה, יקח עשרים חביות עשר על אלכסון אחת ועשר על אלכסון אחר העובר עליו ונמצא לוקח חבית מכל חצי שורה, כן כתב בקצת דפוס מפירוש הרמב"ם ז"ל ועיקר ודלא מן הדפוסים שכתוב בהן יקח תשע עשרה חביות, דדוקא כשהמספר אינו זוגות מוכרח הוא שתמנה החבית האמצעית לשתי האלכסונות ויחסר אחת מן המנין, אבל מתניתין דנקטא עשר שורות של עשר עשר כדי יין דהיינו זוגות לעולם לא תמצא העשרה של כל אלכסון ואלכסון שאין בהם שום אחת אמצעית שתפגע בה למנותה פעמים אלא כולן אחרות חדשות, ולפי זה המוחש אינם מובנים אלי דברי הר"ש והרא"ש ז"ל שכתבו תשעה עשר, וגם בתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז"ל לא הוגה בר"ש ז"ל בזו המלה כלל ועיקר, וצריך עיון לעניות דעתי:
נוטל מכל חבית וחבית: כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נראה דהכי פירושו דלא נוכל לומר כאן איזה חבית שירצה דצריך לסיים מקומו, דבשלמא לעיל סיים מקומו להיות משורה חצונה דוקא, אבל הכא לא היה מסיים מקומו כלל, אלא ודאי הכי קאמר שיטול מעשר מכל חבית וחבית כך נראה לי לפירוש הרמב"ם ור"ע ז"ל. אבל שמעתי משם חכם אחד ושמו מהור"ר יהוסף אשכנזי ז"ל דהכי פירושו שורה החיצונה אחת מעשר רוצה לומר ששורה החצונה שהיא עשרה חביות יהא מעשר ראשון על כולם, נוטל שתי חביות לוכסן רוצה לומר מחמת תרומת מעשר, חצי שורה החצונה אחת מעשר פירוש לא בא לעשר מעשר ראשון רק מן החציה, ודוק כי זה הפירוש הוא פשוט יותר, וכ"ה בר"ש ז"ל עיין שם, עכ"ל של החכם הר"א אשכנזי ז"ל.
וראיתי להעתיק הנה פירוש הרא"ש ז"ל שרובו ככולו הוא פירוש הר"ש ז"ל וזה לשונו, עשר שורות ובכל שורה ושורה עשר כדים, ובכל צד שתמנה בין ממזרח למערב או מצפון לדרום תמצא עשר שורות של עשר עשר, וכולן חולין מתוקנין חוץ מאותן שקורא להן שם מעשר שהם טבל *הערה 5: , ואמר שורה החצונה אחת מעשר, עשר כדים שבשורה החצונה יהיו מעשר על תשעים כדים אחרים שאינם באלו השורות, ואינו ידוע איזו היא מארבע שורות החצונות לארבע רוחות אם שורה שבמזרח או שבדרום או שבמערב או שבצפון, נוטל שתי חביות. פתח בכד וסיים בחבית לומר דהיינו כד היינו חבית, ונ"מ למו"מ כדאיתא בראש פרק המניח את הכד בבבא קמא.
לוכסן, שהן מכוונות זו כנגד זו באלכסון אחד מקרן מזרחית דרומית ואחד מקרן מערבית צפונית וקורא עליהם תרומת מעשר ואיזו שורה שתהיה, הרי הפריש ממנה חבית ונותן אחת לכהן והשניה מוכר לו בדמי תרומה ונותן תשע חביות ללוי למעשר. חצי שורה אחת מעשר, הפריש חמש חביות שבשורה אחת על ארבעים וחמש כדין טבל שבמקום אחר ואין ידוע באיזה שורה ובאיזו צד של השורה, נוטל ארבע חביות מארבע זויות, דממה נפשך נטל מאותה חצי שורה חבית אחת ומכל חבית מפריש חצי חבית לתרומת מעשר על החמשה, ונותן חצי חבית לכהן ומוכר שלש חצאי חביות בדמי תרומה ונותן ארבע חביות וחצי ללוי.
שורה אחת מעשר, ואין ידוע איזו היא בפנימיות או בחצוניות, נוטל שורה אחת לוכסן מקרן מזרחית דרומית עד קרן מערבית צפונית ונוטל עשר חביות באלכסון, אחת מזרחית דרומית והשנית שבשנית והשלישית שבשלישית והרביעית שברביעית והחמשית שבחמשית והששית שבששית והשביעית שבשביעית והשמינית שבשמינית והתשיעית שבתשיעית ואחת שבקרן מערבית צפונית, וממה נפשך נוטל משורת המעשר אחת ונותן לכהן אחת ומוכר לו תשע. חצי שורה אחת, ואין ידוע באיזו מכולם ובאיזו צד מהשורות. נוטל שתי שורות לוכסן, אחת מקרן דרומית מזרחית עד קרן מערבית צפונית ואחת מקרן מזרחית צפונית עד קרן מערבית דרומית והם תשע עשרה חביות, ויש בהן ממה נפשך אחת מהחצי שורה של מעשר, ומפריש חצי מכל חבית וחבית לתרומת מעשר של החמשה (פירוש של חצי השורה), ומוכר לכהן שמנה עשר *הערה 6: חצאי חבית, נוטל מכל חבית וחבית אחד מעשרה לתרומת מעשר וכולן ספק ומוכרן לכהן חוץ מאחת. ולהכי צריך להיות בכולן חולין מתוקנים חוץ מאותם שקורא להם שם מעשר, דאם היו כולן טבל כשאמר שורה החצונה אי מעשר היינו על התשע שורות וכן חצי שורה החצונה אחת מעשר על חמש שורות קאמר, אם כן אמאי נוטל ארבע חביות מארבע זויות, יחזור ויאמר אותה חצי שורה האחרת תהא גם היא מעשר על השאר ויספיק בשתי חביות לוכסן, וכן נמי כשאמר חצי שורה אחת מעשר.
ויש מפרשים בשם רב האי גאון ז"ל דאחת לאו דוקא אשורה קאי אלא אחבית אחת, כלומר שורה החצונה חבית ממנה קבעתי מעשר על איזה חבית שארצה ואין ידוע באיזו שורה של החצונות, וכן חצי שורה קבע בה חצי חבית למעשר על חמשה מאיזה שירצה והאחרים חולין מתוקנים ואין ידוע איזו חצי חבית. אחת מעשר דקתני בסיפא היינו שקבע חבית אחת מעשר על אחת מן השורות ואין ידוע איזו חבית מכל המאה, ולפירוש זה ניחא דנקט עשר שורות של עשר עשר עכ"ל ז"ל:
סליק פרקא וסליקא לה מסכת דמאי. ובעה"י יוסד ארץ ונוטה שמים. נתחיל מסכת כלאים
הערות
[עריכה]- הערה 1: הגה"ה: ועיין בר"ש
- הערה 2: אולי צריך להיות להלחיש, וכן לקמן
- הערה 3: אולי צריך להיות ומשום הכי
- הערה 4: ואנחנו השמטנו אותם כי ימצאם הדורש במקומן
- הערה 5: הגה"ה: לשון הר"ש ז"ל, דהנהו מעשר נינהו ולא ניטלה מהם תרומת מעשר
- הערה 6: הגה"ה: נראה תשעה עשר חצאי חביות, ולשון הר"ש ז"ל ומפריש מכל אחת ואחת מספק חציה לתרומת מעשר והשאר מותר