משנה דמאי ז ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ז · משנה ה | >>
היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו, והוא בבית המדרש או בשדה, אומר: "שתי תאנים שאני עתיד להפריש, הרי הן תרומה, ועשר מעשר ראשון, ותשע מעשר שני".
היו דמאי, אומר: "מה שאני עתיד להפרישט למחר, הרי הוא מעשר, ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו. ומעשר שני בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות".
הָיוּ לוֹ תְּאֵנִים שֶׁל טֶבֶל בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְהוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אוֹ בַּשָּׂדֶה, אוֹמֵר:
- שְׁתֵּי תְּאֵנִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה,
- וְעֶשֶׂר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן,
- וְתֵשַׁע מַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
- הָיוּ דְּמַאי, אוֹמֵר:
- מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לְמָחָר, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ.
- זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר – עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו.
- וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִּדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת.
היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו,
- והוא בבית המדרש או בשדה - אומר:
- "שתי תאנים שאני עתיד להפריש - הרי הן תרומה;
- ועשר - מעשר;
- ותשע - מעשר שני".
- היו דמאי - אומר:
- "מה שאני עתיד להפריש למחר - הרי הוא מעשר;
- ושאר מעשר - סמוך לו;
- זה שעשיתי מעשר - עשוי תרומת מעשר עליו;
- ומעשר שני -
- בצפונו או בדרומו, ומחולל על המעות".
- והוא בבית המדרש או בשדה - אומר:
הוצרך לזה כשיהיה ערב שבת, ויהיה חושש שמא יכנס השבת, ולא יהיה לו פנאי להוציא המתנות. וכל זה הדבר מבואר, כשתבין כל מה שהקדמנו.
ומאשר קדם לו גם כן תדע, כי מה שנאמר בתאנים של טבל, אינה הלכה. לפי שהטבל חייב במתנות מדאורייתא, והעיקר ב"דאורייתא, אין ברירה", ואין לו תקנה, אלא אם כן הוציא אלו המתנות קודם אכילתו, וזה מותר בשבת, בשביל התנאי מערב שבת:
היו דמאי. כל הנך בבות בין בדמאי בין בודאי בע"ש איירי כמו בקמייתא בריש פירקין וכבר פירשתים:
והוא בבית המדרש - בערב שבת ומתיירא שמא יקדש עליו היום ולא יוכל לעשר:
היו לו תאנים של טבל וכו'. קצת קשה למאי איצטריך תו הא שמעינן לה ממשנה הקודמת:
להפריש למחר. לא גרסינן למחר לפי מ"ש הר"ב לעיל לחלק בין כשאינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנאד. דאי גריס אין צריך לחלק בהכי אלא הוה ליה לחלק בין ודאי לדמאי. וכ"כ הר"ש בהדיא לעיל פ"ד משנה ד דל"ג למחר גם בהך בבא ולכך מסיק כדמחלק הר"ב. וגם להרמב"ם לא גרסינן למחר אבל מטעמא אחרינא שהוא מפרש לשתי המשניות לזאת ולהקודמת במתנה בערב שבת מבעוד יום וכדלעיל בר"פ דמפריש למחר ה"נ דכוותה. ואין חילוק בין דמאי לודאי. אלא דבדמאי אע"פ שבערב שבת אינו ברשותו רשאי להתנות ובודאי צריך שיהיה ברשותו. וכ"כ בהדיא בפרק ט מהלכות מעשר שזה החילוק בין דמאי לודאי ואח"כ כתב כיצד היה לו מאה תאנים של טבל וכו' אומר שני תאנים וכו' ולמחר מפריש ואוכל וצריך לרחוש בשפתיו וכמ"ש לעיל במ"ב ולדידיה לא מוקמינן בבין השמשות:
(ט) (על המשנה) להפריש. ל"ג למחר לפי מ"ש הר"ב לעיל לחלק בין שאינו מתקן אלא מה שאוכל למתקן את כל הנאד. דאי גרס אין צריך לחלק בהכי אלא הוה ליה לחלק בין ודאי לדמאי ועיין בתוי"ט:
היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו: ודוקא בתוך ביתו דבדמאי הוא דהקלו גבי מזמן אף על גב דלאו ברשותו הוא והא נמי בערב שבת מיירי, וצריכי דאי תנא תאנים הוה אמינא משום דלא שייך בהו משקין מעורבין שרינן אבל גבי יין אימא לא, ואי תנא יין הוה אמינא דוקא גבי יין לא יקבע לו מקום משום דמעורב הכל אבל גבי תאנים אימא דאפילו קביעות מקום שרי צריכי, הרש"ש ז"ל. ותוי"ט הניחו בקצת קשה:
או בשדה אומר שתי תאנים שאני וכו': כך צריך להיות:
היו דמאי אומר מה שאני עתיד להפריש למחר: הרב ר"ש ז"ל לא גרסינן הכא למחר, וזה לשונו לעיל פ"ד סימן ד' וגבי היה לו תאנים של טבל קתני שאני עתיד להפריש ולא קתני למחר משום דכיון דודאי טבל הוא אסור להפרישו בשבת אף על פי שקרא שם, ומיהו אין מזה ראיה דהכי נמי בסיפא דקתני היו דמאי ולא קתני למחר והא דקתני למחר גבי מזמן משום דאין מפריש שם אלא מה שאוכל, והוא הדין נמי במי שיש לו תאנים של טבל שיכול להפריש מה שיאכל בשבת אלא לפי שירצה לתקן אף המותר הכל בבת אחת לא קתני למחר דלצורך חול אסור להפריש ע"כ. וכן כתב גם כן במתניתין דלעיל, ועיין עוד שם.
וז"ל תוי"ט לא גרסינן למחר כו', אבל אין מובן מלשונו דמיירי גם כן אבבא דהיו דמאי כמו שמבואר מלשון הר"ש ז"ל שהעתקתי. וכתבו הר"ש והרא"ש ז"ל, כל הנך בבות בין בדמאי בין בודאי בערב שבת מיירו כמו קמייתא דבריש פרקין וכבר פירשתים ע"כ. וכתב הר"א אזכרי ז"ל עליו, לא בא הרב ז"ל למעט שלא יועיל תנאי מיום חול ליום חול דהא לעיל בריש פרקא מייתי עובדא דנתארחו רבי ור' יוסי אצל עם הארץ והיו סומכין על תנאיהון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות מעשר, אלא כוונת הרב ז"ל לומר דבשבת עצמה אי אפשר להתנות אפילו על מנת שיפריש למחרת שבת אפילו בדמאי דקריאת שם חשיב כהגבהת תרומות ומעשרות, וכמו שכתבנו לעיל בפ"ד ע"כ:
יכין
היו לו תאנים של טבל בתוך ביתו: לראב"ד [פ"א ממעשרות] דכל תרומת פירות מד"ס. חוץ מדגן תירוש ויצהר [דלא כרמב"ם פ"ב מתרומה דהכל דאורייתא]. נ"ל דקמ"ל הכא בתאנה אף דהו"ל מדרבנן. והול"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש עכ"פ הכא. מדאפשר. יקרא שם עכ"פ קודם שבת. וג"ל עוד לפ"ז. דקמ"ל משנה א' וב' דבמאכל ע"ה צריך לקרוא שם לתרמ"ע קודם שבת. וקמ"ל משנה ג' דאפי' בדמאי בפירות דמעשרן רק מד"ס. צריך שיקרא שם קודם אכילה. וקמ"ל מ"ד בכותי צריך לקרוא שם לתרומה. אבל גם בשבת מדודאי כבר הפריש הכותי הכל לצורך אכילת עצמו. ורק משום דמה שמפריש לתרמ"ע הרי ישאר אצל הישראל ויכול לחלל המע"ש למחר. להכי לא יחללו בשבת. וקמ"ל תו משנה ה'. דאע"ג דבתאנים גוף התרומה מד"ס. ואפי' הן ג"כ דמאי דהו"ל תרי דרבנן. אפ"ה צרוך לקרוא שם מקודם. ואפי' הם ודאי טבל. כיון דתרומת פירות מד"ס. מהני קריאת שם שמע"ש:
והוא בבית המדרש או בשדה: בע"ש בין השמשות. וא"א לו לילך לביתו ולעשרם:
אומר שתי תאנים שאני עתיר להפריש הרי הן תרומה ועשר מעשר ראשון ותשעה מעשר שני: נ"ל דהכא נמי צריך לקבוע מקום לומר שהמע"ש יהיה בצפונה או בדרומה ומחולל על המעות. דמדהשתא ע"ש הוא וקבע לו מקום כבר. רשאי לחללו. רק דאסיפא סמיך ולא חש להאריך. א"נ דרק בסיפא שהוא דמאי. וכשהוכשר הרי כבר נטמא המע"ש ביד הע"ה צריך לפדותו ככל מע"ש שנטמא. אבל הכא שהמע"ש טהור. א"צ רק לקבוע לו מקום:
היו דמאי: שא"צ ליתן ממנו רק תמ"ע. ונ"ל דקמ"ל דאף דאיכא תרתי. תרומה דרבנן ודמאי דרבנן. אפ"ה צריך לקרוא שם תחילה:
אומר מה שאני עתיד להפריש למחר: לא גרסי' למחר. אלא כלעיל סי' ט"ו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת