משנה דמאי ה ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הלוקח מן העני, וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבילהט, מעשר מכל אחד ואחד.

ובתמרים ובגרוגרות, בולל ונוטל.

אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהמתנה מרובה; אבל בזמן שהמתנה מועטת, מעשר מכל אחד ואחד.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַלּוֹקֵח מִן הֶעָנִי,

וְכֵן הֶעָנִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ פְּרוּסוֹת פַּת,
אוֹ פִּלְחֵי דְּבֵלָה,
מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וּבַתְּמָרִים וּבַגְּרוֹגְרוֹת,
בּוֹלֵל וְנוֹטֵל.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מְרֻבָּה;
אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַמַּתָּנָה מֻעֶטֶת,
מְעַשֵּׂר מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד:

נוסח הרמב"ם

הלוקח מן העני וכן העני שנתנו לו פרוסות פת או פלחי דבלה מעשר מכל אחד ואחד ובתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל אמר רבי יהודה אימתיי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד.

פירוש הרמב"ם

בולל ונוטל. הוא שיערב הכל ויוציא המעשר מהכל וזה יהיה כשיתנו לו הרבה לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעכ"פ הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם היתה מתנה מועטת נחשב עליו שהוא עכ"פ כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אחר כן והלכה כרבי יהודה שהוא (*מפריש הרבה מהמוקדם):

פירוש רבינו שמשון

פרוסות פת. חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח):

פלחי דבלה. כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות דבוקות זו בזו:

בולל ונוטל. מלשון (ויקרא ב) בלולה דכשדורס התמרים או הגרוגרות יחד נבללים וקא מפריש מן החיוב על החיוב אבל פרוסות ופלח דבלה אין נבללים ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב או מן החיוב על הפטור:

בזמן שהמתנה מרובה. אימתי דר' יהודה לפרש ואתא למימר דמועלת בילה בזמן שהכל נותנין מתנה מרובה שכל המתנות שוות אבל בזמן שהמתנה מועטת דאם האחד נתן מתנה מרובה ואחד נתן מועטת לא מהניא בילה דדילמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט וכעין שיטה זו מפרש בירושלמי והכי איתא בירושלמי (הל' ה) דבי רבי ינאי אמרי בשעת הגורן שנו שהכל נותנין ממאה סאה היו הכל נותנין ממאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים היו הכל נותנין מחמישים ואחד מארבעים מעשר מארבעים היו הכל נותנין מארבעים ואחד משלשים מעשר משלשים היו הכל נותנין מל' ואחד מכ' מעשר מכ' היו הכל נותנין מכ' וא' מי' מעשר מי' היו הכל נותנין מי' וא' מא' מעשר מכל אחד ואחד פי' מעשר מחמשים בוללן ומחלקן לחלקים שיהא בכל חלק וחלק נ' ודורסן ומעשר מכל חלק וחלק ותלינן דלמא כל חלק וחלק מתרמי דידיה אבל בענין אחר לא מעשר הואיל ויש ביניהן אחד שאין מתנתו שוה ואין טעם ברור להתיר כי האי גוונא בודאי שלא התירו אלא בדמאי כדאמרי' בירושלמי (שם) [רבי יוסי בשם רבי זעירא בדמאי התירו כר"י דפליגי עליה]* רבי יוסי בשם בר פדייה רבי יונתן בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד ר' יוחנן אמר עד כזיתים הנבללין ובפרק קמא דראש השנה (דף יג :) איכא פלוגתא דאמר שמואל לכל אין בילה חוץ מן היין ושמן ובתוספתא (פ"ה) מחלק בין שנת השובע לשאר השנים והיינו משום דבעת השובע הכל נותנין מתנות מרובות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הלוקח מן העני - המחזר על הפתחים:

פלחי דבילה - חתיכות של דבילה:

בולל ונוטל - דורס התמרים או הגרוגרות ומערבן יחד והן נבללים ומתערבים ונמצא מפריש מן החיוב, דקסבר יש בלילה בדבר היבש. אבל פרוסות של לחם ופלחי דבילה אין נבללין ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב:

בזמן שהמתנה מרובה - בזמן שהכל נותנין מתנה מרובה, שכל המתנות שוות אז מועלת בלילה:

אבל בזמן שהמתנה מועטת - כלומר שמתנה אחת מעוטה מחברתה לא מהניא בלילה, דדלמא כל חד וחד לא מתרמי דידיה וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. כך נראה פירוש משנה זו בירושלמי י:

פירוש תוספות יום טוב

וכן העני. ורוצה לעשר כדתנן בריש פרק ג והרוצה לתקן יתקן:

פרוסות פת. לשון הר"ש חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח) :

פלחי דבילה. לשון הר"ש כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות עד כאן. ופלח מלשון פולח ובוקע (תהלים קמא):

אבל בזמן שמתנה מועטת. לשון הר"ב כלומר שמתנה אחת מועטת מחברתה וכו'. וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. וכן כתב הר"ש. וכלומר דלא אתרמי לכל חד וחד דידיה הואיל ואין המתנות שוות ונמצא שהפריש מאחד על של שני ושמא זה חיוב וזה פטור. ולפי שלעולם המועט נכלל במרובה וכל דפריש מרובא פריש. הלכך נקטי שמא מן הרוב מפריש על המועט ואין הכי נמי דחשש בהפך נמי הוי שמא מן המועט על המרובה ושמא זה חיוב וזה פטור. אלא שדברו בהווה. ויש להרמב"ם בזה פירוש אחר וז"ל. לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם הית' מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אח"כ עכ"ל. וסברתו שהנותנים מתנה מרובה הם בכלל רוב עניים (צ"ל ע"ה) דמעשרים והנותנים מתנה מועטת יצאו מכלל זה וקרובים לודאי שאינם מעושרים. וכתב עוד והלכה כר' יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם וצ"ל שהוא מפרש הדבר המוקדם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ט) (על המשנה) פלחי דבילה. כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל לפלחים שיש בפלח כמה דבילות. הר"ש. ופלח מל' פולח ובוקע:

(י) (על הברטנורא) הרמב"ם מפרש בד"א. לפי שנאמר שזה שנתן מתנה גדולה איש נ, דיב הוא ועכ"פ הוציא המעשרות וזה שנתן מתנה מועטת איש כילי הוא ולא עישר לכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בולל ונוטל:    כתב בערוך דאיכא מאן דגריס בורר ונוטל ע"כ. ובירושלמי איכא מאן דמוקי לה בשאינם גדולות אלא עד כזית ואז נבללין אבל אי הוו גדולים חשיבי ואין בילה:

בזמן שמתנה מרובה:    פי' הרמב"ם ז"ל מרובה כלומר גדולה וכו' ולפי פי' זה ניחא לשון מרובה דאילו לפי' הירושלמי הול"ל בזמן שהמתנות שוות והכי אי' בירושלמי דבי ר' ינאי אמרו בשעת הגרן שנו שהכל נותנין בשוה. היו הכל נותנים ממאה ואחד מחמשים מעשר מחמשים. היו הכל נותנין מחמשים וא' מארבעים מעשר מארבעים. היו הכל נותנין מארבעים וא' משלשים מעשר משלשים. היו הכל נותנין משלשים ואחד מעשרים מעשר מעשרים. היו הכל נותנים מעשרים. וא' מעשרה מעשר מעשרה. היו הכל נותנין מעשרה וא' מאחד מעשר מכל אחד ואחד. פי' מעשר מחמשים בוללן ומחלקן לחלקים שיהא בכל חלק וחלק חמשים ומעשר מכל חלק וחלק ותלינן דדלמא כל חד וחד מתרמי ליה דידיה ואין טעם ברור להתיר בכה"ג ודוקא בדמאי אבל בודאי לא והכי אי' בירושלמי בדמאי התירו כר' יהודה אבל בודאי אמרי' התם לכל אין בילה חוץ מיין ושמן וכן אמר שמואל בפ"ק דר"ה די"ג ובתוספתא מחלק בין שנת השובע לשאר השנים והיינו משום דבעת השובע הכל נותנין מתנות מרובות הר"ש ז"ל. ואימתי דר"י בא לפ' כדקיי"ל בכמה דוכתי ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל הלכה כמותו:


פירושים נוספים