תוספות יום טוב על דמאי ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על דמאי · ה · >>

משנה א[עריכה]

אחד ממאה ממה שיש כאן. לשון הר"ב מכל מה שיש כאן משמע אף עם כדי שיעור חלה וכו'. כבר כתבתי בפ"ק מ"ג מדתנן התם וחלת דמאי פטורה מן המעשרות מה שנראה בזה לדעת הר"ב:

[הרי זה. פירוש זה האחד ממאה יהיה בצד זה מעשר והיינו קביעות מקום ולא ידעתי למה אומר כאן בצד זה ולא בצפונו או בדרומו כדלקמן אבל מ"ש הר"ב שלא יפרישם הוא כפי מ"ש הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו פרק ט מהל' מעשר פיסקא ה כתב מפריש וכו' ומניחה בצד הפירות]:

ושאר מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר וכו'. ומסיים הרמב"ם בפ"ט מהלכות מעשר לענין מעשר את הדמאי וה"ה ללוקח מנחתום דהכא וז"ל ונוטל אותה ונותנה לכהן שאינו רשאי להפריש תרומת מעשר קודם המעשר לכתחלה ע"כ. וז"ש הר"ב לעיל אדתני נוטל כדי ת"מ וחלה ולא שיפרישם מן הככר ע"כ. והטעם מפורש בפי' הרמב"ם שא"א להפרישה קודם המעשר שהיא לו תרומה ע"כ. וכמ"ש בכ"מ שאם אין המעשר היאך יפריש עשירתו. (ויש שם טעות סופר שצ"ל אבל תרומת מעשר קודם מעשר לא) ע"כ. ולפי שההפרשה היא לתרומת מעשר בלבד. אבל המעשר אין צריך להפריש דכיון שקרא שם ונטל תרומתו תו הוי הלוי המוציא מחבירו עליו הראיה הלכך קובע מקום ומסיים לאחד ממאה ולא לכל המעשר דהיינו לעשרה חלקים ממאה לפי שאח"כ יצטרך להפריש עוד אחד מהעשרה. ושתי קביעות מקום לשתי שיעורים למה לי. אלא קובע לשיעור אחד ממאה שזה יפריש אח"כ ואומר ששאר מעשר סמוך לו בלא שיעור רק קובע בסתם שאר מעשר סמוך לו:

והשאר חלה ומעשר שני כו'. כתב הרמב"ם והקשו בש"ס מפני מה הקדים הפרשת מעשר [ראשון] קודם החלה ואמרו כי הראוי להקדימה תחלה על המעשרות כולם כי נתחייבו בה כשנכנסו בא"י והוא שאמר הכתוב (במדבר טו) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו. אבל אחרו אותה מפני שקרא הכתוב שם מעשר ראשון ראשית ולא קרא שם מעשר שני ראשית ולפיכך תקנו להפריש אחר מעשר ראשון וקודם מעשר שני ע"כ. ופי' הר"ש דראשון שקראו הכתוב ראשית כלומר שיש בה תרומת מעשר ותרומה קרויה ראשית ע"כ. וא"ת והרי חלה נקרא נמי ראשית כדכתיב (שם) ראשית עריסותיכם לא קשיא דתרומה נקראת (דברים יח) ראשית דגנך והדגן קודם לעריסה:

[בצפונו או בדרומו. שכן דרכם של בני אדם בהושטת ידם ליקח ממה שלפניהם שלוקחים ממה שאצל מימינו או שאצל משמאלו ושכנגד ימינו הוא שמאלו של אותו דבר לכן מקדים צפונו. נ"ל]:

משנה ב[עריכה]

נוטל א' משלשים ושלש ושליש. שחולק המאה לג' חלקים ומכל חלק נוטל עשירית העשירית ושלש העשיריות הן אחד מל"ג ושליש. וזה קל יותר משאם יקח ג' חלקים ממאה שיצטרך לחלק הצבור למאה חלקים [וגם הוא קל יותר משאם מתחלק מתחילה לל"ג ושליש חלקים ונוטל אחד מהן אעפ"י שלשון המשנה כך משמע. נראה לפרש כמ"ש לפי שהחלוקה ההיא היא קלה ביותר אף מזו] ודתנן נוטל היינו כדפירש הר"ב לעיל ולא שיפריש וכמו שביארתי שם בס"ד. והרמב"ם פירשה גם בכאן:

אחד ממאה. פי' הרמב"ם ותהיה כוונתו בדבר הזה לג' חלקים. ונראה לי שצריך להיות לשליש החלקים:

תולין. דהכא במפריש גם תרומה גדולה ואסור לקרוא מעשר קודם לתרומה גדולה כדתנן בפרק ג דתרומות להכי קורהו חולין ולא מעשר כדלעיל. ועיין במשנה ז פרק ז מה שכתבתי שם:

ומאה חולין. פי' הרמב"ם חלק ממאה מכלל זה. וגירסת הר"ב והר"ש מהחולין:

זה שעשיתו מעשר וכו'. כתב הר'"ב ולא שליש שלם אלא חסר דבר מועט וכו' ומתניתין אתיא כאבא אלעזר וכו'. ואיהו נמי שרי להפריש תרומת מעשר באומד וכו' עד כאן. וכלומר והשתא אין אנו צריכים לפרש שליש חסר דבר מועט כיון דבלאו הכי מתניתין כאבא אלעזר מדשרי להפריש הישראל תרומת מעשר דבודאי איירי מדמפריש תרומה גדולה וכן כתב הר"ש. וכן העתיקה הרמב"ם בפרק ג מהלכות תרומה לענין ודאי. וטעמו דשרי להפריש תרומת מעשר באומד כתבתי בפרק ט דבכורות משנה ז. ומ"ש הר"ב בפ' כל המנחות הוא בדף נד ע"ב:

והשאר חלה. הכי קאמר כדתני בירושלמי הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה כאחת וכמה הן אחד מעשרים ואומר אחד )מכ' שיש כאן. ופירש הר"ש אחד מכ' דהיינו ה' סאה ממאה דשנים מהם תרומה גדולה ואחד תרומת מעשר ושנים לחלה שהיא אחת ממ"ח אלא דכן אין החשבון מצומצם עכ"ל. ור"ל לכך לא תני כך ולא כללינהו בחד בבא אלא תני בתחלה חשבון המצומצם יותר. ואחר כך קיצר ותני והשאר חלה:

משנה ג[עריכה]

ומן הצוננת על החמה. פירש הר"ב דס"ל כרבי אלעאי דאמר התורם וכו' וכוותיה סתים לן תנא בסוף פרק ב דתרומות. ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:

מטפוסין. פירש הרמב"ם כמו דפוסים לפי שהיו עושין הלחם בדפוסים ע"כ ועיין בפירש"י לפ' תרומה (כה פ' כט):

רבי יהודה אוסר וכו'. פי' הר"ב דלא חייש לדפוסים. ופירש הרמב"ם במתניתין דלקמן כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם בדפוסים משתני' זה מזה:

רבי שמעון אוסר וכו'. כתבו הרמב"ם והר"ב והלכה כרבי שמעון. עיין בסמוך:

משנה ד[עריכה]

רבי יהודה אומר מאחת על הכל. כתבו הרמב"ם והר"ב והלכה כרבי יהודה. ולעיל פסקו הלכה כר"ש והלא ר"ש אוסר בשני דפוסים. ור"י דשרי בפלטר משום דלא חייש לדפוסים. ובסוף הלכות מעשר פוסק הרמב"ם כר"י בנחתום ובפלטר ולענין חלה פוסק בריש פרק ו מהלכות בכורים להא דר"ש. ואם לא כוונו לומר הלכה כרבי שמעון אלא לענין חלה ובהא אף ר"י מודה כמו שכתב הר"ב והוא מהירושלמי ואף ר"י מודה בה ותני כן וכו' היה להם לומר והל' כר"ש בחלה שאין חולקים עליו. ודוחק לתרץ דלעיל פוסק הר"ב כר"ש לענין הכל והכא פוסק כרבי יהודה לענין חלה לאפוקי לרבי מאיר צריך שיתן חלה מכל דפוס ודפוס שזה דוחק לפי שמשנתנו במעשר שנויה:

משנה ה[עריכה]

וכן העני. ורוצה לעשר כדתנן בריש פרק ג והרוצה לתקן יתקן:

פרוסות פת. לשון הר"ש חתיכות לחם שנותנין לעני המחזר על הפתחים מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיה נח) :

פלחי דבילה. לשון הר"ש כשנתייבשו ודרוסות בעיגול מתעגל העיגול לפלחים שיש בפלח כמה דבילות עד כאן. ופלח מלשון פולח ובוקע (תהלים קמא):

אבל בזמן שמתנה מועטת. לשון הר"ב כלומר שמתנה אחת מועטת מחברתה וכו'. וחיישינן שמא מן הרוב מפריש על המועט. וכן כתב הר"ש. וכלומר דלא אתרמי לכל חד וחד דידיה הואיל ואין המתנות שוות ונמצא שהפריש מאחד על של שני ושמא זה חיוב וזה פטור. ולפי שלעולם המועט נכלל במרובה וכל דפריש מרובא פריש. הלכך נקטי שמא מן הרוב מפריש על המועט ואין הכי נמי דחשש בהפך נמי הוי שמא מן המועט על המרובה ושמא זה חיוב וזה פטור. אלא שדברו בהווה. ויש להרמב"ם בזה פירוש אחר וז"ל. לפי שנאמר מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה איש נדיב הוא ולא יקשה בעיניו המעשר ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות ויתעשר הכל דמאי ואם הית' מתנה מועטת נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי ולא עישר ולפיכך לא יתערב הכל שמא יפריש מדמאי על הודאי וזה אינו מותר כמו שיתבאר אח"כ עכ"ל. וסברתו שהנותנים מתנה מרובה הם בכלל רוב עניים (צ"ל ע"ה) דמעשרים והנותנים מתנה מועטת יצאו מכלל זה וקרובים לודאי שאינם מעושרים. וכתב עוד והלכה כר' יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם וצ"ל שהוא מפרש הדבר המוקדם:

משנה ו[עריכה]

הסיטון. עיין בפרק ב משנה ד מה שכתבתי שם. ומה שכתב הר"ב ומוכר לאחרים במדה גסה. מסיים הר"ש דשרי למכור דמאי כדתנן לעיל בפרק ב:

מאותו המין. לשון הר"ב דשניהם שחמתית או לבנה. עיין פרק ה דב"ב משנה ו:

משנה ז[עריכה]

ומגנות אחרות. אם לקח ממנו וחזר ולקח ממנו פעם שניה. הרמב"ם סוף הלכות מעשר:

משנה ח[עריכה]

אף ע"פ שאמרו אין אדם רשאי וכו'. שאין רשאי להוציא מידו בלתי מתוקן. דשמא לא יודיע ללוקח. כדלעיל פרק ג משנה ג [והכי קאמר אע"פ שאמרו הלוקח וכו' לא שרשאי שאין אדם רשאי וכו'] ויש מפרשים אע"פ שאמרו וכו' אפי' הכי אם עבר מעשר וכו':

אלא לצורך. כתב הר"ב כגון שנתערב לחבירו חולין מועטין בטבל מרובה דאי איפכא טבל מועט בחולין מרובין נתבטל הטבל מועט בחולין המרובין מדאורייתא דבטל ברוב ולא נתחייבו אלא מדרבנן. הלכך אין לתקן בטבל ודאי שממקום אחר דהוי מן החיוב על הפטור. כ"פ הר"ש מגמרא מנחות פ"ג דף לא. ועיין לקמן במשנה ז פרק ז. ומ"ש הר"ב ודוקא לחבר. כן הלשון בירושלמי. וכן העתיק הרמב"ם בפרק ו מהלכות מעשר. ונראה דלאו דוקא אלא הוא הדין לנאמן על המעשרות. ועיין סוף פרק ו:

משנה ט[עריכה]

מעשרין. עיין מה שכתבתי בריש פרק ד. ובמנחות פרק ר' ישמעאל דף סו ע"ב איכא ברייתא דמתני' בהני דיני ותני תורמין:

על של נכרי. כתב הר"ב האי תנא סבר אין קנין וכו'. ורבי מאיר היא. וכך כתב הרמב"ם. וכן פירשו במשנה ט פ"ד דפאה. ועיין מ"ש שם. [עוד מ"ש מדעת הרמב"ם בסוף פ"ד דגיטין]. ומה שקשה מדלקמן בסוף פ"ק דע"ז אפרש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב הא אם נמכר צמותה. לר"מ דרשינן בירושלמי והארץ לא תמכר לצמיתות לחלטנית כלומר דהא קמ"ל קרא שלא תוכל למכרה לחלוטין להפקיע מן המעשרות:

על של כותים. כתב הר"ב פירות כותים ודאי טבל. וכ"כ בפרק ז משנה ד וטעמא דסבר תנא דידן דכותים גירי אמת הן. ומה שכתב הר"ב [כשמוכרין אינן מעשרין] דלא חיישי על לפני עור. מסיים הר"ש דררשי ליה כפשטיה. ומשום גוזל את הכהן ואת הלוי נמי לא חיישי דהוי ממון שאין לו תובעים. ועוד משום דלא הוברר חלקן כדתניא בהשוכר את הפועלים (דף פח) עשר תעשר ואכלת ולא מוכר ע"כ:

משל כותים על של כותים. לכאורה הוה ליה לשנות משל כותים על של ישראל כמו ברישא. וכן שנויה בתוספתא. והא דתני משל כותים על של כותים משום ר"א נסיב לה ועיין פ"ד דביצה משנה ו:

רבי אליעזר אוסר משל כותים על של כותים. כתב הר"ב דשמא האחד מעושר והא' לא וכו'. וכ"ש דמהאי טעמא פליג על משל ישראל על של כותים:

משנה י[עריכה]

עציץ. מ"ש בפירוש הרמב"ם שחורשים בו. רוצה לומר שזורעים בו. וכן בריש פרקין דלקמן כתב גם כן ואחר כך חרשה לחטים ולשעורים. ונמצא כן בכתוב פרשת ויגש אשר אין חריש וקציר ותרגם אונקלוס דלית זרועא וחצדא דתכלית חרישה לזריעה:

תרומה. ועיין במשנה ה פ"ב דחלה ומ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב כיון שקרא לה שם וכו' עיין משנה ו פ"ז:

[משאינו נקוב על הנקוב וכו'. ואם גם על שאינו נקוב עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה דלקמן]:

ולא תאכל וכו'. פירש הר"ב משום דהוי טבל דאורייתא. [ואסור אף לכהנים כדתנן במשנה ב פרק ח דתרומות] ודרשו בספרי פרשת קרח יכול יאכלו לוים וכהנים פירותיהן בטבלן תלמוד לומר (במדבר יח) כן תרימו גם אתם. אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים וכתבה הרמב"ם בריש הלכות מעשר:

[עד שיוציא וכו'. הבעל הבית ואחר כך יתננה לכהן. הרמב"ם]:

משנה יא[עריכה]

תרם מן הדמאי. תרומת מעשר בדמאי ובודאי אף תרומה גדולה בכלל להכי תנן סתמא:

ויחזור ויתרום. כתב הרמב"ם שהרי אפשר שאחד מהם טבל אבל אם תרם מעציץ שאינו נקוב על שאינו נקוב תרומתו תרומה לפי ששניהם בערך אחד וחיוב התרומה לשניהן מדרבנן ע"כ: