משנה דמאי ג ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ג · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר.

הלוקח ירק מן השוק ונמלך ה להחזיר, לא יחזיר עד שיעשרו, שאינו מחוסר אלא מנין.

היה עומד ולוקח וראה טוען אחר יפה ממנו, מותר להחזיר, מפני שלא משך.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הָרוֹצֶה לַחֲזֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ,

לֹא יַשְׁלִיךְ, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר.

הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר,

לֹא יַחֲזִיר, עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר;
שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן.
הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ, וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ,
מֻתָּר לְהַחֲזִיר,
מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ:

נוסח הרמב"ם

הרוצה לחזום עלי ירק, להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר.

הלוקח ירק מן השוק, ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד שיעשר, שאינו מחוסר אלא מנין.
היה עומד ולוקח, וראה טוען אחר יפה ממנו, מותר להחזיר, מפני שלא משך.

פירוש הרמב"ם

לחזום - לכרות, או לקצור, או לארות עלי הירקות, וישליכם כדי להקל משאו. לא ישליכם, עד שיוציא מהם מעשר, כדי שלא יתן מכשול לעניים אחרים.

והלוקח ירק מן השוק - הוא כשיקנה הירקות אגודות אגודות, בדמים ידועים.

ונטל האגודות, לקנות מהן מה שצריך לו, ואחר כך נמלך והחזירם למוכר - אין לו להחזיר הירקות שלקח, עד שיוציא מהם מעשר, ויתן לו דמיו. כי אחרי שבאו לידו, כבר זכה בהם, ואעפ"י שלא מנה האגודות, לא חסר לו אלא הספירה. ודבר זה אינו מפסיד המכירה, וזהו מה שאמר שאינו מחוסר אלא מנין.

היה עומד ולוקח - רוצה לומר, שקנה ולא נטל אותם בידו, אבל היה המוכר מונה ומייחד אותם לקונה. ועוד יתבאר זה במקומו, שאין המטלטלין נקנין בנתינת ממון, אבל עיקר זכותם - במשיכה.

ופירוש נמלך - חזר בעצמו. תרגום "איעצך" - "אמלכינך"(שמות יח, יט).

וטוען - הוא המשוי. וזאת המלה בלשון הקודש "טענו את בעירכם"(בראשית מה, יז), אבל "לחזום" היא מלה שאינה מצויה באשר נמצא בידינו מלשון הקודש, ולא נמצא לה חבר בתרגום:

פירוש רבינו שמשון

עלי ירק. שמפשח העלין מן הקלחין להקל ממשאו שלא יכבד עליו:

ולא ישליך עד שיעשר. במשליך מירק הנאגד דתנן (מעשרות פ"א מ"ה) ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר והא הפקר פטור ממעשר ומה שהוא משליך הוא מפקיר:

שם בירוש' (הל' ב) מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה כלו' זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה שאינו מעשר :

אלא מנין. מפרש בירושלמי שאינו מחוסר לבעלים אלא מנין והאי מעושר מלשון מתוסר כלו' כבר קנה במשיכה או בהגבהה ואינו מחוסר אלא מנין שהיה להם מנין קצוב כמה חלקים נותן במעה או בדינר אי נמי שהתנו ביניהם כמה חלקים יתן ואי אפשר להחזיר עד שיעשר כדתנן בפרקין דלעיל (מ"ב) מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר והכי איתא בהדיא בירושל' (שם) חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלים אלא מנין כיצד הוא עושה מן העליון נוטל ומתקן ואינו אסור משום גזל וכהדא ר' שמעון בר כהנא הוה מיסמך לר' אליעזר עברון על כרם חד אמר ליה אייתי לי קיסם מחציד שיניי חזר ואמר לא תיתי לי דאין אייתי כל בר נש מעבד כן אזל ליה סייגא דעבדא מן העליון פי' ירושלמי הוא דלעלין קרי עליון ולא חשיבי כולי האי כדקתני מתני' הרוצה לחזום עלי ירק לכן אין בהם משום גזל כדמייתי בעובדא דר' אליעזר ששאל להביא קיסם מן הגדר לחצות בו שיניו דאין דבר להקפיד עליו אלא שחזר בו לפי שיבואו בני אדם לעשות כן היה מפסיד אותו האיש סייג שעשה סביב לכרם ועלין נמי אין דרך להקפיד ועוד שדבר מועט הוא דאין להפריש אלא אחד מק' בשנה של מעשר עני והדר קאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כיון שמשך קנה לא היה חסר אלא ממני ליה כיצד הוא עושה נותן לו דמי אחת מהן ומתקן ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב. ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו:

היה עומד ולוקח. כלומר לא משך והכי מפרש בירושלמי כיני מתני' היה עומד ובורר כההיא דתניא בפרק המוכר את הספינה (דף פח.) הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו אינו חייב לעשר:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

לחזום - לכרות ולחתך ואין לו דומה במשנה:

להקל ממשאו - שלא יכבד עליו:

לא ישליר עד שיעשר - שמא ימצאם עם הארץ ויאכל אותם כשאינם מתוקנים ונמצא נותן מכשול. והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר ד:

הלוקח ירק מן השוק - ונטל אגודות ירק בידו ששומתן ידועה כך וכך אגודות בפרוטה ולאחר שנטלן נמלך עליהן להחזירן למוכר:

לא יחזיר עד שיעשר - ויתן לו דמי המעשר שהוא מפריש, דמכי אגבהינהו נעשו שלו ונתחייב עליהן לעשרן:

שאינו מעושר אלא מנין - האי מעושר הוי פירושא מחוסר, כלומר כבר קנה אותם בהגבהה ולא היה מחוסר אלא למנותן שכבר היה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה:

היה עומד ולוקח - ולא נטלם בידו ולא הגביהם:

טוען אחר - משאוי אחר של ירקות:

פירוש תוספות יום טוב

לא ישליך עד שיעשר. כתב הר"ב והני מילי בירק הנאגד דאי בשלא נאגד אכתי לא אתחייב במעשר. ומסיים הר"ש דתנן (בפ"ק דמעשרות) ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו והפקר פטור מן המעשרות. ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למודד בגסה דאמרינן בפרקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה ע"כ. והיינו נמי טעמא דסוף פרק קמא דפאה דלאחר שנתמרחה התבואה אינו נותן משום הפקר:

ונמלך. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך. הרמב"ם:

עד שיעשר. כתב הר"ב דמכי אגבהינהו וכו'. לטעמיה אזל כמו שפסק במשנה ד מפ"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה וכדמסיק במשנה ז פרק ה דב"ב. ואע"ג דסיפא דמתניתין תנן מפני שלא משך לאו דוקא אלא כלומר שלא קנאו כדין הקנייה ורוב דברים הנקנים הם במשיכה. וכהאי גוונא תירצו בתוספות בבא בתרא דף פו ע"א בדבור המתחיל אבל וכו'. ובפ' מי שמת פריך ממלוגמא דשטרי והא לא משך לאו דוקא נקט משך אלא כלומר והא לא הגביה ע"כ. וכן צריך לתרץ בסוף שביעית כמ"ש שם בסייעתא דשמיא. ועי' במ"ז פ"ה דב"ב. וז"ש הר"ש במשנתינו כבר קנה במשיכה או בהגבהה. ומעתה לא קשיא נמי על הרמב"ם שהוא פוסק בפרק ג מהלכות מכירה המקבץ עצים או פשתן וכו' שהרי אפשר להתיר האגוד ולהגביה עץ עץ וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובפ' י"א מהלכות מעשר העתיק משנתינו כצורתה משך. ובפירושו ג"כ כתב דמטלטלים אינם נקנים [בנתינת] ממון אבל עיקר זכותם במשיכה ולא קשיא דמשיכה לאו דוקא אלא שהשאילו לשון משיכה לקנייה ואפילו כי איכא בהגבהה. [וז"ל הרמב"ם בפירוש משנה ד פרק קמא דקדושין כל מה שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ואפילו שאנו אומרים בו שקנה במשיכה. ועי' מ"ש שם משנה ה בשם הר"ן]:

עד שיעשר. כתב הר"ש בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו ממה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב ומשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו ע"כ. ותו בירושלמי ולא כן תני קובע הוא אדם מעשרותיו של חבירו לתוך פירותיו ואפילו עושה תקלה לבאים אחריו:

שאינו מחוסר. גירסת הר"ב והר"ש מעושר וכן הוא בסדר המשנה בירושלמי. ופירשו בו מחוסר שכן לא יקפיד האומר מלומר מעושר במקום מחוסר. ומצאתי לו חבר בילקוט פ' ראה [רמז תתצ"ג] עשר תעשר שלא תתחסר. ואין תימה כי העי"ן והחי"ת ממוצא הגרון והשי"ן והסמ"ך ממוצא השינים. וזה שהוסיפו תיבת שלא. לפי שאחרי שדרשו כאילו כתב עשר תתחסר הוקשה שאי אפשר לומר שיצוה הש"י שיעשר ועל ידי כן יתחסר אלא שהוא כאילו כתוב עשר או תתחסר ואתיא כמ"ד דלא בעינן או לחלק דממילא משמע וכדאיתא פרק ח' דב"מ דף צד. וז"ש עשר שלא תתחסר היינו כפי הענין אבל הדרשא תדרש עשר תתחסר כלומר עשר או תתחסר:

היה עומד ולוקח. כתב הר"ב ולא נטלם וכו'. פירש הרמב"ם אבל היה המוכר מונה ומיחד אותם לקונה ע"כ. ודתנן לשון מותר להחזיר היינו להחזירם מן היחוד. אי נמי איידי דרישא נסיב נמי בסיפא לשון להחזיר:

טוען. פי' הר"ב משאוי. וזאת המלה בלשון הקודש טעט את בעירכם (בראשית מה) . רמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ד) (על הברטנורא) מסיים הר"ש דתנן בפרק קמא דמעשרות ירק הנאגד משיאגד. וקודם לכן כי משליך הרי מפקירו ופטור מן המעשרות:

(ה) (על המשנה) ונמלך. חזר בעצתו תרגום איעצך אמלכינך ולטעמיה אזיל שפסק כמ"ד פ"ק דקדושין שכל שדרכו בהגבהה אינו נקנה אלא בהגבהה ועיין בתוי"ט:

(ו) (על המשנה) עד שיעשר. בירושלמי ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו, פירוש שיסברו הכל דמאי ויפרישו מה שתקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חייב והשני עושה אותן צבור לפניו ויקבעם לתוך פירותיו:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

לחזום:    פי' בערוך לחזום פי' לשלף העשבים הרעים וי"א לעשותן אגודות בל' ישמעאל קורין לאגודות אלחוזם ע"כ. והרש"ש ז"ל כ' נראה בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלים כמו שעושין לכרישין ולשומין ולבצלים ולצנונות דכולהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקרם והשליכם. ומנלן דחסימה ל' כריתה כדתנן בפט"ז מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב דהיינו כשכורת אותן קצות השבטים של עץ או הגומא בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל כשקוצץ או כורת. ולא ממנעי רבנן מלהחליף זיי"ן בסמ"ך כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו. ועלז בה. ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום בחילוף חי"ת בעי"ן ותרגום ירוש' ומלק את ראשו ויעזים ית רישיה. וכמו שאינו מעושר דתנן במתני' גופה דמפרש בגמ' ירוש' שהוא כמו מחוסר עכ"ל ז"ל:

לא ישליך עד שיעשר:    ובירושלמי מפרש טעמא דהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר מפקיר בגסה. כלומר זה שהשליך והפקיר ל"ד למודד בגסה דאמרן בפירקין דלעיל שפטור מלעשר והזוכה דהיינו אותו שימצאם מלקט מעט מעט דהיינו דקה. הר"ש ז"ל. והקשה ע"ז הרא"ש ז"ל וז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמרי' לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים את המוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה. בכ"ע חייב לעשר והכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאם דאילו חבר המוצאם יעשרם דמאי דירא שהושלכו אחר שנגמ"ל למעשר ותנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל אחר שמרח דהיינו גמ"ל אפי' הפקיר חייב לעשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל הטעם זה עצמו בפי"א דה' מעשר ע"כ. ומצאתי שהרש"ש ז"ל רצה לדחוק לתרץ בעד הירושלמי דבעלי הירושלמי לאו קטלי קני באגמא נינהו ולאהבת הקיצור לא העתקתי דבריו ז"ל הנה:

לשון ר"ע ז"ל. האי מעושר הוי פירושו מחוסר. אמר המלקט כן פי' הר"ש ז"ל ומפי' הרמב"ם ז"ל משמע דלא גריס רק מחוסר. גם במשנת הח' הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה מעושר וכתב ס"א מחוסר. וז"ל הרא"ש ז"ל שאינו מעושר אלא מנין בירושלמי מפרש שאינו מחוסר אלא מנין ועי"ן וחי"ת מתחלפין וכן שי"ן וסמ"ך. מנין הקצוב שהיה להם כמה אגודות ירק במעה. א"נ עשה עמו קצבה. הלכך כיון שהגביהן לקנות קנאם בהגבהה וא"א לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר. ובירו' פריך היאך הוא מעשר משל מוכר שלא מדעתו וכי אינו אסור משום גזל. איכא מ"ד דמפריש מן העלין ואין בעל הירק מקפיד על דבר מועט כזה. ואיכא מ"ד שנותן לו דמי המעשר. והדר תו פריך ולא נמצא עושה תקלה לבאין אחריו שיפרישו מזה המתוקן על אחר שאינו מתוקן ומשני שעושה מהן צבור ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרנו לאחר לבדם. היה עומד ולוקח כגון שהיה בורר איזה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות כי ההיא דתניא בפ' המוכר את הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח אפי' כל היום כולו אינו חייב במעשר עכ"ל ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

הרוצה לחזום עלי ירק:    לחתוך הירק מהקלחים [ת"י ומלק ויחזום]:

להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר:    שמא ימצאהו הע"ה. ומיירי בנאגד כבר דנתחייב במעשר. דבהופקר מקודם פטור ממעשר:

הלוקח ירק מן השוק:    מעם הארץ. ונראה לי דהאי לוקח לא לשון קנין רק ר"ל נטל:

ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין:    דמדשומתן ידוע. כבר קנינהו במשיכה או בהגבהה. ומודיע לקונים אותן שעישר שלא יפרישו אחר כך מפטור על החיוב או איפכא. באותן אגודת עצמן שיקנה ממוכר זה. ועיין פרק ה' משנה ז':

היה עומד ולוקח:    שבורר לו אגוד יפה:

וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך:    דמשיכתו לא היתה ע"ד לקנות. וקמ"ל אף דמדאורייתא מעות קונית עכ"פ הכא הם אמרו והם אמרו. הם אמרו לעשר דמאי. והם אמרו דבכה"ג לא יהיו מעות קונות:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים