משנה דמאי ג רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) מאכילין את העניים דמאי ומאכילין את האכסניה דמאי רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי גבאי צדקה בית שמאי אומרין נותנין את המעושר לשאינו מעשר ואת שאינו מעושר למעשר נמצאו כל אדם אוכלין מתוקן וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והרוצה לתקן יתקן.

(ב) הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין היה עומד ולוקח וראה טוען אחר יפה ממנו מותר להחזיר מפני שלא משך.

(ג) המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן ונמלך להצניע לא יצניע עד שיעשר ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו פטור וכל דבר שאין אדם רשאי למוכרו דמאי כך לא ישלח לחברו דמאי רבי יוסי מתיר בוודאי ובלבד שיודיענו.

(ד) המוליך חיטיו לטחון כותי או לטחון עם הארץ כחזקתן למעשרות ולשביעית ולטחון הנוכרי דמאי המפקיד פירותיו אצל הכותי ואצל עם הארץ כחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנוכרי כפירותיו רבי שמעון אומר דמאי.

(ה) הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלף אמר רבי יוסי אין אנו אחראין לרמאין אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד.

(ו) הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה מפני שהיא חשודה לחלף את המתקלקל אמר רבי יהודה רוצה היא אישה בתקנת בתה ובושה מחתנה ומודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להאכיל את בתה שביעית.

הדף הראשי של משנה דמאי ג