משנה דמאי ג דפוסים
משנה דמאי, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא דמאי.
רבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי.
גבאי צדקה, בית שמאי אומרים, נותנין את המעושר לשאינו מעשר, ואת שאינו מעושר למעשר; נמצאו כל האדם אוכלין מתוקן.
וחכמים אומרים, גובין סתם ומחלקין סתם, והרוצה לתקן יתקן.
הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר.
הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר, לא יחזיר עד שיעשר, שאינו מחוסר אלא מנין.
היה עומד ולוקח וראה טוען אחר יפה ממנו, מותר להחזיר, מפני שלא משך.
המוצא פירות בדרך ונטלן לאוכלן, ונמלך להצניע, לא יצניע עד שיעשר.
ואם מתחילה נטלן בשביל שלא יאבדו, פטור.
כל דבר שאין אדם רשאי למכרן דמאי, לא ישלח לחברו דמאי.
רבי יוסי מתיר בוודאי, ובלבד שיודיענו.
המוליך חטים לטוחן כותי או לטוחן עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית.
לטוחן נכרי, דמאי.
המפקיד פירותיו אצל הכותי או אצל עם הארץ, בחזקתן למעשרות ולשביעית.
אצל הנכרי, כפירותיו.
רבי שמעון אומר, דמאי.
הנותן לפונדקית, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה לחלוף.
אמר רבי יוסי, אין אנו אחראין לרמאין, אינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד.
הנותן לחמותו, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה לחלוף את המתקלקל.
אמר רבי יהודה, רוצה היא בתקנת בתה ובושה מחתנה.
מודה רבי יהודה בנותן לחמותו שביעית, שאינה חשודה (להחליף) להאכיל את בתה שביעית.
משנה דמאי, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב