משנה גיטין ו ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק ו · משנה ו | >>
מי שהיה מושלך לבור ואמר: כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו, הרי אלו יכתבו ויתנו.
הבריא שאמר: כתבו גט לאשתי, רצה לשחק בה.
מעשה בבריא אחד שאמר: כתבו גט לאשתי, ועלה לראש הגג ונפל ומת.
אמר רבן שמעון בן גמליאל, אמרו חכמים: אם מעצמו נפלכ, הרי זה גט.
אם הרוח דחאתו, אינו גט.
מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר:
- כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ,
- הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.
- כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלוֹ יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ,
- הַבָּרִיא שֶׁאָמַר:
- כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
- רָצָה לְשַׂחֵק בָּהּ.
- כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
- מַעֲשֶׂה בְּבָרִיא אֶחָד שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי,
- וְעָלָה לְרֹאשׁ הַגַּג וְנָפַל וּמֵת.
- אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, אָמְרוּ חֲכָמִים:
- אִם מֵעַצְמוֹ נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט;
- אִם הָרוּחַ דְּחָאַתּוּ, אֵינוֹ גֵּט:
מי שהיה מושלך בבור -
- ואמר: כל השומע קולי - יכתוב גט לאשתי,
- הרי אלו - יכתבו ויתנו.
- ואמר: כל השומע קולי - יכתוב גט לאשתי,
- הבריא שאמר: כתבו גט לאשתי,
- רצה לשחק בה.
- מעשה, בבריא אחד,
- שאמר: כתבו גט לאשתי,
- ועלה לראש הגג - ונפל ומת.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל: אמרו חכמים -
- אם מעצמו נפל - הרי זה גט,
- ואם הרוח דחייתו - אינו גט.
רצה לשחק בה - כשלא היה שם עניין מורה על כוונתו, כמו שסיפר בזה המעשה.
והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ואמר כל השומע את קולו - ופירש שמו ושם עירו יט:
רצה לשחק בה - הואיל ולא אמר תנו:
מעששה בבריא - מפרש בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני, ואם הוכיח סופו על תחילתו, הרי זה גט, ומעשה נמי בבריא וכו'. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
כל השומע את קולו כו'. עמ"ש במ"ג פ"ד דנדרים. ומ"ש הר"ב ופירש שמו ושם עירו כן לשון רש"י. והטור סי' קמ"א כתב ג"כ שם אשתו ושם עירה:
הרי אלו יכתבו ויתנו. וטעמא כדכתיבנא במשנה ו' פרק בתרא דיבמות:
אם מעצמו נפל הרי זה גט. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח. וה"ל כמפרש [לים]. ומסוכן. רש"י:
(יט) (על הברטנורא) ושם אשתו ושם עירה. טור:
(כ) (על המשנה) מעצמו. דדעתו מתחלה היה לכך וסופו הוכיח וה"ל כמפרש לים ומסוכן. רש"י:
מי שהיה: וכו' ר"פ המדיר ובבבלי ובירושלמי דיבמות ס"פ האשה בתרא ובטור א"ה סי' ק"כ:
כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו: פי' רש"י ז"ל הטעם בר"פ המדיר דכיון דאמר יכתוב שלוחותיה קעביד שהוא לשון צואה לשומע קולו ר"ל כל השומע קולו ורוצה לכתוב יכתוב ועיין בהר"ן ז"ל שהקשה ותירץ על פי' זה וכתב עוד בשם הרמב"ן ז"ל ומסתברא באמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו ושמעו שלשה שאחד כותב ושנים חותמין ואינו צריך במעמד כולן שאע"פ שאמר כל השומע לא נתכוון זה לרבות בעדים אלא ליתן רשות לכל שנים שאיזה שירצה יהא רשאי לכתוב ע"כ. ובגמרא פריך וליחוש שמא שד הוא ומשני כשראו לו דמות אדם וגם כן בבואה דבבואה דנקיטינן דלית בהו בבואה דבבואה. והדר פריך ודילמא צרה היא ומתכוונת לקלקלה ומשני תנא דבי ר' ישמאעל בשעת הסכנה כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי כותבים ונותנים אע"פ שאין מכירין אם זהו שפירש שמו. והרמב"ם ז"ל סובר בפ' שני מהלכות גירושין דהשתא במסקנא כי היכי דלא חיישינן לצרה לא חיישינן נמי לשד אבל ר"ח ז"ל ס"ל דדוקא לחששא דצרה משום דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי ישמעאל אבל לשד חיישינן אי לא חזינן בבואה דבבואה מפני שמזיקין מצויין בבורות ומיהו דוקא בבורות א"נ בשדות הוא דחיישינן לשד וכדתנן בפ' בתרא דיבמות מעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' אבל בעיר אפילו בלילה לא חיישינן לשד ועיין בהר"ן ז"ל:
הבריא שאמר: וכו' פ' השוחט (חולין דף ל"ט) ובטור א"ה סי' קמ"א:
אמר רשב"ג אמרו חכמים אם מעצמו: וכו' כך הגירסא בירושלמי כמות שהוא בדפוס וכן הוגה במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ורשב"ג לאו לאפלוגי אתא:
ואם הרוח דְחָיַיתוֹ אינו גט: כך הגיה ונקד ה"ר יהוסף ז"ל. ובתוספתא שנינו ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל כותבים ונותנין אני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין אני אומר הרוח דחפתו אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם בפ' שני אם נסתפק לנו אם מעצמו נפל ואם הרוח דחפתו ה"ז גט עד שיודע לך שהרוח דחפתו ע"כ: וזה לשון ספר הלבוש ספק אם מעצמו נפל ספק אם הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט שאנו תולין בכאן להקל לומר שהוא מדעתו נפל ובהול היה דאלת"ה איזה רוח עועים עברה לפניו לומר כתבו גט לאשתי בלא תנו ולעלות מיהו לגג וליפול אם לא היה דעתו להפיל עצמו ומתוך הבהלה לא אמר תנו ואם לא נפל לאלתר ה"ז ספק מגורשת דשמא הרוח דחפתו ע"כ: בתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה:
יכין
ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו: ופירש שמו ושמה ועירם:
הרי אלו יכתבו ויתנו: בראוהו חי בשעת נתינה, ולא חיישינן שיתכוון לקלקלה:
הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה: מדלא אמר תנו:
מעשה בבריא אחר שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג: אחר שקבלה הגע:
הרי זה גט: דסופו מוכיח דדעתו מתחלה לכך היה, ובבהילתו שכח לומר תנו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת