תפארת ישראל על גיטין ו

משנה גיטין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על גיטין · ו · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור:    קודם שיגיע גט לידה, דגט חוב הוא לה ואין חבין לאדם רק בפניו [כלעיל פ"א מ"ו], ואף שאמר הבעל התקבל, אפ"ה מדאינו יכול לעשות שליח לקבלה, ה"ק התקבל והולך. מיהו כשהגיע גט לידה, מגורשת:

לא יחזור:    דשליח לקבלה שעשתה האשה, נתגרשה מיד כשקבל השליח. וקיי"ל דאין לעשות שליח לקבלה רק מדוחק גדול [קמ"א ק"ט]:

לפיכך:    ר"ל מפני שבשליח לקבלה אינו יכול לחזור, לפיכך אי אפשר שיחזור בעל בגירושין אא"כ אמר הבעל וכו':

לא יחזור:    דבכה"ג ג"כ שליח לקבלה הוא.

משנה ב

שנים שאומרים בפנינו אמרה:    לשליח שיקבל הגט:

ושנים שאומרים בפנינו קבל וקרע:    מיירי בעת שגזרו האומות שלא יקיימו ישראל המצות, ולפיכך אחר נתינת הגט, מיד היו הב"ד מאבדין הגט. [והא דהצריכו לעדים שנקרע. נ"ל משום דבלא נקרע אחר קבלתו בקרע ב"ד, מאן יימר דהתרצה ושליח לקבלה היה, דלמא שליח להולכה, והרי לקולא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו באיסור דאורייתא [כגיטין ס"ד ב'], רק בדרבנן [כעירובין דל"א ב']. ותו דלמא חזר וביטל השליחות קודם שהגיע גט לידה]. מיהו לא הוה כל כת כמעידים על חצי דבר של עדות דלא מהני. דשאני הכא שראתה כל כת כל מה שצריכה לראות. אמנם בלא נקרע הגט, ונתקיים חתימת עדי הגט, א"צ עדי מסירה, רק שיאמר השליח שקבלו בפני ב' [(שו"ע אה"ע קמא, י)]. אבל בקבלה הגט ע"י שליח להולכה, א"צ רק ב' עדים שקבלה הגט ע"י השליח, וא"צ עדים שעשאו הבעל שליח, דהמנוהו רבנן לשליח נגד ערעור דבעל כלעיל רפ"א [וי"א דכשבעל כופר הר"ז ספק מגורשת [(שו"ע אה"ע קמא, יא)]:

אפילו הן הראשונים והן האחרונים:    ששניהן מעידין על האמירה והקבלה, ול"א מסתברא ששוכרתן להעיד שקר, דאיך יזדמן שיראו ב' הדברים שמסתמא בב' עיירות היו, מדלא קבלתו היא עצמה לגט מהבעל:

ואחר:    שלישי:

מצטרף עמהן:    שמעיד עם זה ועם זה:

היא ואביה:    היא או אביה:

וכל שאינה יכולה לשמור את גטה:    ממיעוט דעת שבה מקטנותה. וי"א דשיעורא בנותנין לה צרור וזורקה אגוז ונוטלה. וי"א בת ו' או ז' שנים, כל חד לפום חורפא:

אינה יכולה להתגרש:    י"א אפילו בקבל אביה גטה אינה מתגרשת [(שו"ע אה"ע קמא, ו)]:

משנה ג

אינו גט עד שיגיע גט לידה:    כשאין לה אב, דביש אב, אביה ולא היא:

אם רצה להחזיר לא יחזיר:    ודוקא כשמתגרשת בעודה ארוסה הא בנשואה לא, דמשנשאת אין לאביה רשות בה [רש"י קדושין דף מ"ג ב' ד"ה היא] וכן פסקינן להלכה [(שו"ע אה"ע קמא, ג)]:

פסול:    דאולי בעל מקפיד שלא יליזו עניו שם:

כשר:    דמראה מקום הוא לו [כקדושין פ"ב מ"ד]:

רבי אליעזר מכשיר:    כיון דבבעל תליא לגרשה בכל מקום וודאי מראה מקום היא לו:

ורבנן ס"ל דעכ"פ אין כופה בעל לגרשה בע"כ ע"י קבלתו של זה:

והביאו לה ממקום אחר כשר:    לכ"ע, מדיכול לכופה להתגרש ע"י שליח להולכה:

משנה ד

הבא לי גטי:    והיא אשת כהן:

אסורה לאכול בתרומה מיד:    שמא השתא קבלו.

אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום:    אע"ג דכשקבלו במקום אחר, אף דמטי אח"כ לאותו מקום אינו גט, כמ"ג. הכא מיירי שאמרה התקבל במקום פלוני, ואם תמצא להבעל במקום אחר, שקליה. הרי לא קפדה, והא דקבעה ליה מקום, ה"ק לשליח, בכל מקום שתקבלו, לא יהא גט עד שתגיע למקום פלוני. [ולכאורה היה נ"ל דגם באשה באמרה הרי בעלי במקום פלוני התקבל לי גטי ממנו, דהגט כשר, דמ"ש מבעל דכל שאמר כהך לישנא אמרינן מראה מקום הוא לה, ה"נ גבי אשה. והא דנקט לעיל [במ"ג] דדוקא באמרה הבא לי גטי ממקום פלוני דהוה גט, רבותא קמ"ל דאפילו ליכא למימר מראה מקום אפ"ה בהבא לי גטי כשר. אלא דק"ל א"כ למה איצטריך הש"ס לתרוצא למשנה דמיירי דבכל מקום שתקבלו לא יהא גט עד וכו', נוקמה בשמראה לו מקום כנ"ל]:

ר' אליעזר אוסר מיד:    משהלך מאתה. דאזיל לטעמיה במ"ג דמראה מקום היא לו, ושמא מצאו לבעל מיד.

משנה ה

ותנו לאשתי:    או שאמר:

הרי אלו יכתבו ויתנו:    דכולן לשון גירושין הן:

עשו לה כנימוס:    כנהוג:

לא אמר כלום:    דאפשר שכוונתו שיפטרוה מבע"ח ושיעסקו בצרכיה:

בראשונה היו אומרים היוצא בקולר:    הוא שלשלת שמשימין סביב לצואר מי שיוצא ליהרג [כסנהדרין ד"ז ב']. מיהו גם בנתפס על עסקי ממון, כל קולר בחזקת סכנה.

ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו:    דאגב פחדיה שכח לומר תנו, אבל כך נתכוון בדבריו:

אף המפרש:    לים:

והיוצא בשיירא:    [קאראוואנע], שיוצא בחברותא למדבר במקום סכנה, וטרוד עי"ז, אף שאין סכנתו ברור כ"כ כיוצא בקולר:

אף המסוכן:    בחולי:

משנה ו

ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו:    ופירש שמו ושמה ועירם:

הרי אלו יכתבו ויתנו:    בראוהו חי בשעת נתינה, ולא חיישינן שיתכוון לקלקלה:

הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה:    מדלא אמר תנו:

מעשה בבריא אחר שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג:    אחר שקבלה הגע:

הרי זה גט:    דסופו מוכיח דדעתו מתחלה לכך היה, ובבהילתו שכח לומר תנו:

משנה ז

אמר לשנים תנו גט לאשתי:    דבב' אף שלא אמר כתבו לא שוויינהו ב"ד, לפיכך יכתבנו אחד מהן, ויחתמו שניהן, דקיי"ל חתם סופר ועד כשר [כלקמן פ"ט מ"ד]. ואם כתבו שניהן הגט וחתמוהו, לחלקת מחוקק פסול גט שנכתב מב' בני אדם ולרפ"ח [(שו"ע אה"ע, קכ)] כשר:

הרי אלו יכתבו ויתנו:    ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום, דלא ב"ד שוויינהו רק עדים:

הרי אלו יאמרו לאחרים ויכתבו:    ולאחרים ויחתמו:

וזו הלכה העלה רבי חנינא איש אונו מבית האסורין:    של רבי עקיבא:

אמר רבי יוסי נומינו לשליח:    אמרנו לחנניה שליח של הלכה זו:

שילמדו ויכתבו:    אף דת"ח צריך שידע, שחיטה, כתב, מילה [כחולין ד"ט א', וסימנך. לעבדו ש'כ'ם' אחד]. נ"ל דמיירי באין העדים מכירין כתב עברי, והרי צריך שיקראוהו קודם נתינה [כגיטין י"ט ב']. והרי רק בשעת הדחק גט כשר בכל לשון [כ(שו"ע אה"ע, קכו)]. ור"ל דאע"ג דת"ח צריך שידע כתב, היינו שום כתב בעולם והרי לכתחילה צריך לכתוב הגט בכתב עברי. א"נ דהא דאמרינן דת"ח צריך שידע לכתוב, היינו אפילו אינו יכול לאמן ידיו לכתוב האותיות כדינן שלא יתדמה שום אות לחבירו והרי בזה צריך ליזהר בגט, ולזה צריך אומנות יתירה שילמדנו שלא יקלקל הגט. ואף דעכ"פ ב"ד הגדול צריכין שיהיו יודעין כל הלשונות. עכ"פ א"צ שידעו כל מיני כתב הלשונות [כסנהדרין י"ז]:

ויתנו:    ולא יאמרו לאחר לכתוב, דמילי לא ממסרן לשליח [מיהו דוקא באומר אמרו. אבל בלא אמר אמרו מודו כ"ע דמילי לא ממסר [כפ"ז מ"ב], ואי"ל התם תיפוק ליה משום קפידא דבעל, דדלמא מקפיד שיכתבו הם ולא אחר [כגיטין כ"ט א']. יש לומר דאי משום האי טעמא בחלה מותר [כפ"ג מ"ה ו(שו"ע אה"ע קמא, לח)]. מיהו אנן קיי"ל גם באומר אמרו אפילו ייחד הבעל את הסופר והעדים, אם גרשה הו"ל ספק מגורשת [כ(שו"ע אה"ע קכ, ד)]. ועמ"ש רפ"ב דקידושין:

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי:    לרבותא דסיפא נקט י'. מיהו ה"ה בפחות מזה. וכל כתובו שנזכר במשנתינו היינו דאמר כתבו וחתמו [(שו"ע אה"ע, קכ)]: