תפארת ישראל על גיטין ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על גיטין · ה · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

הנזקין שמין להם בעידית:    לשון עדי ותפארת, כלומר ארץ מקושטת [מיהו תרגום של נאות אלדים. עידית אלדים. ש"מ דלשון ישוב הוא, ארץ מיושבת ונאה]. ומדאורייתא ניזק משתלם כעידית שלו, רק משום תיקון עולם כדי שיהא נזהר מלהזיק, לפיכך תקנו שבאם עידית דמזיק עדיפי מדניזק, משתלם מנייהו. דאף שדמי עידית וזבורית שוין, אפ"ה ניחא לניזק טפי למגבי מעידית, דמדהן מועטים א"צ כ"כ הוצאות בזריעה וחרישה כבזבורית המרובין. מיהו מיתמי ניזק גובה רק מזיבורית:

ובעל חוב בבינונית:    מדאורייתא דינו בזבורית, ומשום תקון העולם שלא ימנעו מלהלות זל"ז, תקנו שיגבה בבינונית:

וכתובת אשה בזיבורית:    מדליכא למיחש שתמנע מלהנשא. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא [ואילה"ק מלעיל פ"ד מ"ג סי' י"ז. דחששו כה"ג. דנ"ל דדוקא התם שלא תגבה כלל שאני. וזיבורית הוא מלשון זיבורא שהוא בע"ח עוקץ [כ(שו"ע חו"מ, קא)]. ונ"ל ע"פ מ"ד [חגיגה ד"ה א'] דזבורא מעלי לקרירא. ואפ"ה כל אדם מואס בה, מדהזיקה יותר מהרווחתה. כ"כ שדה זו טרחתה בחרישה וניכוש הוא יותר מהרווח שישיג אח"כ עי"ז]:

משנה ב[עריכה]

אין נפרעין מנכסים משועבדים:    קרקעות מכורים:

במקום שיש נכסים בני חורין:    קרקעות שלא מכרן הלוה או המזיק:

אין נפרעין מנכסי יתומים:    אפילו גדולים:

אלא מן הזיבורית:    דאין לחוש בכה"ג שמא ימנעו מלהלות, דלא מסיק אדעתיה שימות הלוה, שימנע מלהלות עי"ז. ומשום דאזיל הטעם שבקוה אדאורייתא:

משנה ג[עריכה]

אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות:    דמי שגזל שדה ומכרה לאדם שלא הכיר שגזולה היא, ועשתה פירות וגם הקרקע הושבחה, הנגזל טורף הקרקע עם השבח והפירות, בין שבח ששבחה הקרקע מעצמה, שהוקרה, או אפילו ששבחה הלוקח ע"י שהוציא עליה הוצאות, בכולן אינו נותן ללוקח רק הוצאותיו [ובהכיר בה שגזולה היא מפסיד הלוקח לגמרי השבח היתר על ההוצאה]. ואם כבר אכל הלוקח הפירות, או חזר והפסיד השבח, חייב לשלמן לנגזל, ולא ינכה מהן רק הוצאותיו. וקאמר הכא, דכשחוזר הלוקח לגבות מהמוכר, אף שדמי הקרקע גופה גובה ממשעבדי של הגזלן, שהרי באחריות מכרה לו, עכ"פ השבח, והפירות ששילם להנגזל גובה רק מנכסים בני חורין של גזלן [(שו"ע חו"מ, קטו) ו(שו"ע חו"מ, שעג)] וכ"ש שאין הנגזל גובה מהלוקח רק מב"ח, דלא חטא, ואפילו שבח קרקעות משכח"ל בלוקח וכגון שחזר הלוקח והפסידו. והא דנקט אכילת פירות, ולא פירות גופייהו. נ"ל דקמ"ל דלא מבעייא בטרפו ממנו פירות גופייהו אינו חוזר וטורף ממשעבדי אפילו מלקוחות שקנו מהגזלן אחר שטרפו מהלוקח הפירות, דמדאין יודעין כמה שוין, הו"ל כאין להן קצבה, ולא נשתעבדו לשלמן. אלא אפילו טרפו ממנו מעות בעד הפירות שאכל, ואח"כ לקחו הלקוחות מגזלן, הרי א"כ יש קצבה, וידעו כמה יצטרכו לשלם, אפ"ה כיון דבתחלת קנייתו לא השתעבד לו מוכר בדבר שאין לו קצבה, להכי אינו גובה ממשעבדי. או נ"ל דאע"ג דמתניתין בגביית לוקח מגזלן מיירי. אפ"ה כלל נמי גביית נגזל מלוקח, דפשוט דבאם אכל הלוקח הפירות והנגזל גובה מהלוקח דמי פירות שאכל, ג"כ אינו גובה רק מב"ח]:

ולמזון האשה והבנות:    דתנאי כתובה הוא, שהאלמנה והבנות יזונו מנכסי בעל. וקמ"ל הכא דאין גובין מזונות ממשעבדי:

מפני תקון העולם:    דכל אלו אין להם קצבה, ולא ידעו לקוחות להזהר כמה יניחו למוכר בני חורין, שיגבו אלו מהן:

והמוצא מציאה:    והבעלים אומרים שלא החזיר כולה:

לא ישבע מפני תקון העולם:    דא"כ לא יטפל אדם להחזיר אבידה. ואילה"ק למה לי טעם תקון העולם הרי בל"ז פטור מטעם מגו. תירץ הר"ן שביעות דתקון העולם היינו אפילו בטענו ברי. ולסמ"ע ח"מ ססי' רס"ז דבטענת ברי באמת נשבע, נ"ל דתקון העולם היינו משום דבכל מודה במקצת הרי לא מהני מגו אפילו אי"ל אין אדם מעיז פניו לבע"ח. א"נ בשרוצה לתבוע שכר השבה, והו"ל מגו להוציא מיירי:

משנה ד[עריכה]

יתומים שסמכו אצל בעל הבית:    שהתקרבו א"ע אליו, ומינוהו הן שיהיה אפוטרופסן, אף שאין זה אפוטרופס כדינא:

או שמינה להן אביהן אפוטרופוס:    הוא לשון יון ממש עפיטרופוס ר"ל בל"א [פארמונד] [ואילה"ק אפטרופס שמינהו אביהן ל"ל, הרי כ"ש הוא ממינוהו הן עצמן. נ"ל ע"פ מ"ד בש"ס [דנ"ב א'] דמתניתין מיירי דוק' להאכילן, אבל מה שירצה להניח לא יעשר, כדי שיעשרו הן עצמן לכשיגדלו, כדי שיהיה טובת הנאה שלהן. ונ"ל דהכי דייק לישנא דמתניתין, מדל"ק, "חייב לעשר את שלה" אלא נקט פירותיהן, משמע פירות הצריך לאכילתן. וא"כ נקט שפיר אפטרופס שמינהו אבי יתומים לרבותא, דלא מבעיא במינוהו הן עצמן, דאינו רשאי לעשר רק אכילתן, דאלו השאר מפסיד להן הטובת הנאה, והרי אפילו מחלו לו הטה"נ, יתמי לאו בני מחילה נינהו. [כב"מ כ"ב ב']. אלא אפילו מינהו אביהן סד"א להא נמי שוויה שליח, ומחל לו הטה"נ בשכר טרחתו. קמ"ל]:

אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע:    אף על טענת ספק שלהן לכשיגדלו. דלא אמרינן משום שבועה ממנע מלהיות אפטרופס, דאי לאו דהו"ל הנאה מניה לא הטריח באפוטרופסת, ומש"ה נמי לא ממנע.

מינהו בית דין לא ישבע:    דבחנם הוא עושה, ואם נשביעו ממנע מלהיות אפטרופס:

אבא שאול אומר חלוף הדברים:    דבמינוהו ב"ד כבוד הוא לו, ולא ממנע בשביל השבועה. משא"כ במינהו אביהן. וקיי"ל כאבא שאול דרק במינוהו ב"ד נשבע, ולא במינוהו היתומים או אביהן או קרוביהן, דבכה"ג נפטר בקבלת חרם. מיהו בטענת ודאי גם בכה"ג ישביעוהו [(שו"ע חו"מ רצ, טז)]:

המטמא:    טהרות חבירו:

והמדמע:    שעירב תרומה בחולין של חבירו:

והמנסך:    שעירב יי"נ ביינו. דאי מנסך ממש, אין אדם מישראל דרכו לאסור דבר שאינו שלו, ודאי לצעורי מכוון. מיהו מומר לע"ז גם מנסך אוסר [(שו"ע חו"מ, שפה)]:

בשוגג פטור:    דהיזק שאינו ניכר הוא:

במזיד חייב:    מתיקון העולם שלא יעשה כן:

הכהנים שפגלו במקדש:    שחט או קבל או הוליך או זרק הדם, והתכוון אז לאכל או להקריב מהקרבן חוץ לזמנו או חוץ למקומו, דנפסל הקרבן:

מזידין:    שידע שמזיקו בזה:

חייבין:    אפילו היתה נדבה שהבעלים פטורים מלהביא אחר. ונ"ל דלהכי לא נקיט ה"נ שוגגין פטורים, מדאינו מצוי שלא ידע הכהן שמפסיד הקרבן כשיפגלו ויהיה שוגג, דהרי למד דיני קרבן ה' שנים קודם שנכנס לעבודה [כחולין דכ"ד א'] דאם בן לוי כך כ"ש כהן שדיניו מרובים. ואילה"ק עכ"פ מזיד במטמא ומדמע היכא משכח"ל דלחייב, דמי יודע שעשה כן במזיד, ואי בהודאה מעצמו, הרי מודה בקנס פטור. י"ל דזהו רק בקנס דאורייתא מדכתיב ירשיען אלדים פרט למרשיע את עצמו. ובל"ז נמי משכח"ל בשאמר מקמי הכי בפני עדים סמוך מיד למעשה שיעשה כן במזיד. מיהו קמ"ל כולה בבא דלא מבעייא רישא דהזיקו במעשה, אלא אפילו סיפא דלא הזיקו רק במחשבתו, אפ"ה קנסוהו. וי"ל דמה"ט נמי אין צריך למתני שוגגין פטורין:

משנה ה[עריכה]

שהיא יוצאה בגט:    אף דבקבל אביה קדושיה הו"ל קדושין דאורייתא, וחרשת לאו בת דעת היא לקבל גיטה, עכ"פ בגט א"צ דעתה:

שאוכלת בתרומה:    אפילו יתומה שהשיאוה אחיה ואמה, שקדושיה רק מדרבנן, אפ"ה מותר להאכילה בידים עכ"פ תרומה דרבנן. אבל חרשת שנשאת מעצמה, אף דנמי הוה קדושיה דרבנן, לא אכלה אפילו בתרומה דרבנן, דגזרינן חרשת לפקח אטו חרש לפקחית, דנמי קדושיו מדרבנן, והיא גדולה שאסורה לאכל, גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. משא"כ בקטנה הכא, א"א שתעשה איסור:

בעלה יורשה:    דהפקר ב"ד הפקר:

ועל המריש:    קורה:

הגזול שבנאו בבירה:    בית גדול שהפסד גדול לסתרו:

מפני תקנת השבים:    שכשתחייבו להחזיר הקורה ימנע מלשוב. מיהו גם בסוכת החג הדין כן [כסוכה דל"א א']. אבל בגזל קרקע אפילו בשוגג, מקעקע כל הבירה ומחזירה [(שו"ע חו"מ שס, א)]:

ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים:    שלא ידעו ג' בני אדם שהבהמה גזולה, ועכ"פ יאוש כדי לא קנה:

שהיא מכפרת:    וא"צ להביא חטאת אחרת דהפקר ב"ד הפקר [כיבמות דפ"ט ב']:

מפני תקון המזבח:    שלא יתעצבו הכהנים שאכלו חולין בעזרה:

משנה ו[עריכה]

לא היה סיקריקון:    דין גוזל קרקע:

ביהודה בהרוגי מלחמה:    ר"ל בזמן גזירת ההריגה אחר שכבש טיטוס ירושלים, אם אז קנה ישראל קרקע מעכו"ם שגזלו מישראל אחר, והבעלים אמרו ללוקח חזק וקני, אין בהמכירה דין סקריקון המפורש בסיפא להחזיר לבעליה, דמדירא שיהרגו העכו"ם, גמר ומקנה ללוקח:

מהרוגי מלחמה ואילך:    שנתבטלה גזירת הריגה:

יש בה סיקריקון:    דין סקריקון:

מקחו בטל:    דמיראה מכר, ואין היראה גדול כל כך שיהיה גמר ומקנה עבורה:

מקחו קיים:    קמ"ל דלא אמרינן דהרצחן הכריחו לעשות כן:

לקח מן האיש:    קרקע:

מקחו בטל:    דמיראת קטט מכרה. וקמ"ל אף דאין בו אימת רצח כבסקריקון אפ"ה מקחו בטל. ואפילו היתה קרקע המיוחדת לכתובתה או שהכניסה לו בנדוניא, מצי טענה הכי. וי"א דאפילו הבעל עצמו מצי לערער על המכר. וכשמתה בחייו הבעל יורש כחה ומבטל המכר [(שו"ע אה"ע צ, יג)]:

נותן לבעלים רביע:    שבשיעור זה אוזיל גביה גזלן:

אימתי:    זכה לוקח בהקרקע ע"י שיתן עוד דמים כרביע מקחו להבעלים:

בזמן שאין בידן:    של בעלים:

הן קודמין לכל אדם:    ויחזיר להלוקח דמי מקחו. וי"א דוקא שהיה יד הבעלים משגת ללקחה מהגזלן בשעה שלקחה הלוקח [עתוי"ט], וזהו פירש המתניתין שאמרה בהיה בידו ליקח:

רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון:    ר"ל ביד הגזלן:

משנה ז[עריכה]

חרש רומז:    ביד או בראש:

ונרמז:    מרמזין לו, ומה שנתרצה קיים. ודוקא בקדשה כשהוא חרש דכמו שכנסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה. אבל בקדשה כשהוא פקח ונתחרש, היינו שאינו שומע ואינו מדבר, אינו יכול לגרש כלל, אבל כשנשאה כשהוא פקח, ונשתתק שאינו יכול לדבר אבל שומע, וכ"ש כשנשאה כשהוא אלם אבל שומע, וכן הוא ג"כ בשעת גירושין, יכול לגרש ברמיזה אחר שיבדיקוהו ג"פ כלקמן רפ"ז [עי' (שו"ע אה"ע קכא, ה) וסעיף ו'], וכתיבה לא מהני, ולרמב"ם אם כתב מהני [עי' (שו"ע אה"ע קכ, ה) ו(שו"ע אה"ע קמב, ז):

קופץ:    דאפילו עקימת שפתיו מהני.

ונקפץ במטלטלין:    במכירת מטלטלין, אבל בגט ד"ה צריך רמיזה:

הפעוטות:    קטן יותר מבן ו' שבדקוהו שיודע בטיב במו"מ.

וממכרן ממכר:    ומתנתו קיימת בין מתנת בריא או שכ"מ:

במטלטלין:    אבל בן י"ג שהביא ב' שערות, אף שאינו יודע בטיב מו"מ, מהני במטלטלין. אבל בקרקע, אף שלא ירשה, רק קנאה או קבלה במתנה, לא מהני הגדיל לחוד, עד שיודע נמי בטיב מו"מ. מיהו קרקעות שירש מאביו, צריך שיהיה בן כ' והביא ב' שערות ויודע בטיב מו"מ [(שו"ע חו"מ, רלה)]:

משנה ח[עריכה]

כהן קורא ראשון:    אפילו כהן ע"ה קודם לת"ח ישראל:

מפני דרכי שלום:    מדאורייתא יכול הכהן לכבד לאחר, רק מדרבנן שלא יתקוטטו עבור זה, לכן הוא עצמו קורא. מיהו כשהכהן עומד בפסוקי דזמרה, לא יקראוהו ביש כהן אחר. ובעומד בברכת ק"ש וכ"ש בק"ש עצמה, אפילו אין שם כהן אחר לא יקראוהו. וטוב שיצא מביה"כ. אבל בקראוהו, אפילו באמצע הפרק פוסק ועולה, מפני כבוד הצבור. אבל לא יקרא עם הש"ץ. מיהו בין גאולה לתפלה, או בת"צ והוא לא התענה אפילו קראוהו לא יעלה [כ"ז בא"ח קל"ה מג"א שם ורט"ז סי' תקס"ו. ולב"ח ולתלמידו עטרת זקנים בסי' קל"ה, אפילו לא התענה מותר לעלות]. ואבל תוך ז' לא יקראוהו אפילו אין שם כהן אחר. אבל בקראוהו, נ"ל דעולה, דהו"ל כרבים צריכים לו, דמותר האבל בד"ת [כ(שו"ע יו"ד, שפד)], ותו דאיכא נמי כבוד הצבור, דמותר בשאילת שלום [(שו"ע יו"ד, שפה)], וכ"ש דמותר בד"ת מה"ט [וזה דלא כהגאון מהר"י מליסא בסידור שלו, דפסק דאינו עולה]. ובאין כהן בביה"כ מותר לקרות ישראל במקום כהן, ולא יעלה לוי אחריו. ואם ירצו לקרות גם הלוי, יקראוהו קודם הישראל [א"ח קל"ה]:

מערבין:    מניחין הפת של ערובי חצרות:

בבית ישן:    שרגילין להניחו שם.

מפני דרכי שלום:    דכשיראו בני אדם שאין שם עירוב, יחשדום שמטלטלין בלא עירוב, או יחשדו שבני בית הראשון גנבו הפת, ולכן לקחו משם העירוב:

בור שהוא קרוב לאמה:    אמת המים:

מתמלא ראשון:    ואח"כ ימלאו הרחוקים:

מפני דרכי שלום:    אפילו אין להמצודה תוך שיקנה לבעל הכלי:

רבי יוסי אומר גזל גמור:    מדרבנן יוצא בדיינין, משא"כ לת"ק:

עני המנקף:    חותך ותולש זיתים:

בראש הזית:    שכחה או פיאה:

מה שתחתיו:    שנפל כשחתכו:

משנה ט[עריכה]

משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית:    לאכלו אחר הביעור:

נפה:    [זיעב] לקמח:

וכברה:    [זיעב] לנקות התבואה. והא דנקט להו שלא כסדר. היינו טעמא דלא זו אף זו קתני, אף דכברה אין צורך חיי נפש שלה קרובה כל כך כנפה [ועי' נדרים פ"ד משנה א' בפירושינו סי' ד'].

ורחים:    [האנדמיהלע]:

ותנור:    דבכולהו תלינן שצריכה אותן לדבר המותר:

אבל לא תבור:    לא תברור עמה תבואה ופירות מהפסולת:

ולא תטחן עמה:    כשיודעת שהן וודאי שביעית:

אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ:    החשודה אמעשרות ושביעית:

וכברה:    דאף שיטמאן הע"ה, אפשר לטבלן אח"כ. משא"כ תנור חרס, אין טבילה בכ"ח. וכ"כ רחיים מדהוא גדול טריחא ליה למטבליה, גם א"א לנקותו יפה מהקמח הטמא קודם טבילה, ויתעכב מלהטבילו, וביני ביני אתא לידי תקלה בו:

וטוחנת ומרקדת עמה:    דרוב ע"ה מעשרין הן:

אבל משתטיל המים:    בעיסה:

לא תגע עמה:    לסייע בגלגול, מדכבר הוכשר העיסה לק"ט מכלי ע"ה, ואף דקיי"ל דמותר לטמא חולין מתוקנין, עכ"פ הכא משנתגלגל הוטבל לחלה והרי טבל רק לגרום לו טומאה מותר, ולא לטמא בידים [(רמב"ם פ"טז מהל' אוכלים ה"ט)]:

וכולן לא אמרו:    מה שהתירו לעיל:

אלא מפני דרכי שלום:    ונ"מ שתזהר כל מה שתוכל:

ומחזיקין ידי גוים בשביעית:    לברכו כשחורש בשביעית:

ושואלין בשלומן:    בכל עת. אף דשלום שמו של הקב"ה:

בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]