משנה גיטין א ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת גיטין · פרק א · משנה ו | >>
האומר: תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהן, יחזור, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.
שאם ירצה שלא לא לזון את עבדו, רשאי.
ושלא לזון את אשתו, אינו רשאי.
אמר להם: והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה לב כשם שהוא פוסל את אשתו.
אמרו לו, מפני שהוא קניינו.
האומר: תנו לד גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, ומת, לא יתנו לאחר מיתה.
תנו מנה לאיש פלוני ומת, יתנו לאחר מיתה.
הָאוֹמֵר: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי,
- וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי,
- אִם רָצָה לַחֲזֹר בִּשְׁנֵיהֶן, יַחֲזֹר,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- בְּגִטֵּי נָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים;
- לְפִי שֶׁזָּכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו,
- וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו.
- שֶׁאִם יִרְצֶה שֶׁלֹא לָזוּן אֶת עַבְדּוֹ, רַשַּׁאי;
- וְשֶׁלֹא לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי.
- אָמַר לָהֶם:
- וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה,
- כְּשֵׁם שֶׁהוּא פּוֹסֵל אֶת אִשְׁתּוֹ.
- אָמְרוּ לוֹ:
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא קִנְיָנוֹ.
- וַהֲרֵי הוּא פּוֹסֵל אֶת עַבְדּוֹ מִן הַתְּרוּמָה,
- הָאוֹמֵר: תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי,
- וּשְׁטָר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי,
- וָמֵת,
- לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה.
- תְּנוּ מָנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי, וָמֵת,
- יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה:
האומר: תנו גט זה - לאשתי,
- ושטר שחרור זה - לעבדי,
- אם רצה להחזיר בשניהם - יחזיר,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרין:
- בגיטי נשים - אבל לא בשחרורי עבדים,
- לפי שזכין לו לאדם - שלא בפניו,
- ואין חבין לו - אלא בפניו,
- שאם ירצה שלא לזון את עבדו - רשאי,
- ושלא יזון את אשתו - אינו רשאי.
- אמר להם:
- והרי הוא פוסל את עבדו - מן התרומה,
- כשם שהוא פוסל את אשתו - מן התרומה?
- אמרו לו:
- מפני שהוא - כקניינו.
- האומר: תן גט זה - לאשתי,
- ושטר שחרור זה - לעבדי,
- ומת - לא יתנו לאחר מיתה.
- תנו מנה - לאיש פלוני,
- ומת - יתנו לאחר מיתה.
- ושטר שחרור זה - לעבדי,
הלכה כחכמים.
אבל לא תשלם לו החירות עד שיגיע גט לידו. וכמו כן העיקר אצלנו יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך.
ואמרו פוסל את עבדו מן התרומה - לא יתקיים זה אלא אם כשיהיה רבו כהן. וכן כשיהיה רבו גם כן ישראל, שהוא פוסל אותו משפחה כנענית לפי שאינה מותרת לו אם נשתחרר. ומן העיקר גם כן אצלנו, אין גט לאחר מיתה.
ומה שהשיבו חכמים לו מפני שהוא כקנינו - רוצה לומר שזה העבד באכילת התרומה או בהיותו בועל כנענית לא הוסיף בעצמו מעלה, עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות, ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן תרומה מפני שהיא קניין כספו, לפיכך אינו אצלו מעלה שיפסידנה.
ומה שאמר תנו מנה לפלוני, ומת, יתנו - ואפילו שאינו מייחד ואמר מנה זה, והרי זה הוא כשיהיה שכיב מרע בשעת הצוואה, לפי שמן העיקרים שבידינו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:
רצה לחזור בשניהן - קודם שיגיע ליד האשה והעבד:
יחזור - ואין השליח יכול לזכות בהם לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:
וחכמים אומרים בגטי נשים - יכול לחזור:
אבל לא בשחרורי עבדים - והלכה כחכמים:
שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי - הלכך כי משחרר ליה לא מפסיד ליה מזוני. אבל שלא לזון את אשתו אינו רשאי, הלכך כי מגרש לה מפסיד לה מזוני:
מפני שהוא קנינו - כלומר הא דהוא אכיל בתרומה כשהוא עבד כהן אינו אלא מפני שהוא קנינו של כהן, מידי דהוה אבהמתו של כהן שאוכלת בכרשיני תרומה, ולאו משום מעליותא היא לג, הלכך כי משחרר ליה אע"פ שמפסידו מלאכול בתרומה אין זו חובה לעבד:
לא יתנו לאחר מיתה - דגיטא לא הוי עד דמטי לידה וכי מטי לידה הא מית ואין גט לאחר מיתה. ושטר שחרור נמי כי מטא לידיה הא מית ופקע רשותיה מיניה:
יתנו לאחר מיתה - ואע"ג דלא אמר מנה זה לה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו:
[לפי שזכין וכו'. עיין בפרק קמא דב"מ משנה ג']:
שאם ירצה שלא לזון את עבדו. דיכול לומר עבדו עשה עמי ואיני זנך. גמ'. ופירש"י אלא חוזר על הפתחים. ומסיים הרמב"ם בפרק ט' [הלכה ז'] מהלכות עבדים שישראל מצווים להחיות עבדים שביניהם:
והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית ואע"ג דמתירו בבת חורין. עבד בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ושכיחא ליה ומתנהגת עמו בפריצות. גמרא. ורבנן הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו:
מפני שהוא קנינו. פי' הר"ב מידי דהוה אבהמתו כו'. ולאו מעליותא היא וכן כתב הרמב"ם. וקצת קשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת. מ"מ כיון שאם יהי' בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשיו. וכן תימא דבגמ' ליתא להאי טעמא אלא הכי איתא מפני שהוא קנינו. דאי בעי שקיל ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתיה. ולא מהדרו ליה דאי בעי זריק גט שחרור בתוך ד' אמותיו. דהעבד יוכל לברוח ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפסלו בזריקת גט כדאיתא בגמרא ועיין מ"ש (סוף פרק חמישי) [צ"ל פרק ח' משנה ג'] :
האומר תנו גט זה לאשתי כו'. לשון רש"י האומר תנו גט זה לאשתי גרסינן במתני' ול"ג תן שלא מסרם ליד השליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר. ע"כ:
תנו מנה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דלא אמר מנה זה. ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה:
(לא) (על המשנה) שלא כו'. דיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך. גמרא. ופירש רש"י אלא חזור על הפתחים. ומסיים הר"מ שישראלים, מצווים להחיות עבדים שביניהם:
(לב) (על המשנה) התרומה. ועבד ישראל מפסידו משפחה כנענית. ואע"ג דמתירו בבת חורין, עבדא בהפקרא ניחא ליה זילא ליה לזלזל בה לכל תאותו ומתנהג עמה בפריצות. ורבנן, הא דמתירו בבת חורין עדיפא להו. גמרא:
(לג) (על הברטנורא) וק"ק דאע"ג דבהמה נמי אוכלת. מ"מ כיון שאם יהיה בן חורין לא יאכל, הוי זכות מה שאוכל עכשיו. ובגמרא הכי איתא מפני כו'. דאי בעי שקול ד' זוזי מישראל ופסיל ליה כל היכי דאיתא. תוי"ט. וע"ע:
(לד) (על המשנה) תנו. גרסינן ול"ג תן שלא מסרו ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה, לו השליח לעבד להיות משוחרר. רש"י:
(לה) (על הברטנורא) ולא אמרינן שמא מנה קבור בקרקע יש לו וההוא דיהיב ליה:
האומר תנו גט זה: וכו'. תוס' פ' בתולה נשאת (כתובות דף י"א) ודפ' הספינה דף פ"ה:
אם רצה להחזיר בשניהם יחזור: ס"א להחזיר בשניהם יחזיר:
שזכין לאדם: וכו'. שם בגמרא:
בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים: בירוש' בעי הגע עצמך היה עבדו של קצין הרי הוא חובה לעבד הרי שהיתה אשתו של מוכת שחין הרי זכות היא לה לית לך אלא כהדא אילו המוכר עבדו שלא מדעת שמא אינו מכור אילו המגרש אשה שלא מדעתה שמא מגורשת היא פי' ע"י אחר בעבד נמכר על כרחו ואין האשה מתגרבת ע"י אחר בעל כרחה תוס' ז"ל פי' שאין הבעל יכול לעשות שליח קבלה:
לפי שזכין לאדם שלא בפניו: פי' הרי"ף ז"ל וה"מ לחזרה דלא מצי רביה למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידיה דתנן בסיפא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה עכ"ל ז"ל ועוד הביא ראיה ז"ל ונראה מדבריו ז"ל דגרסינן זה בסיפא דמתני' ומ"מ כבר האריך הר"ן ז"ל להביא ראיות דמיד ג"כ העבד משוחרר כיון שהגיע הגט שיחרור ליד השליח ודחה ראיות הרי"ף ז"ל ע"ש:
שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי: פי' דקיימא לן כר' יוחנן דאמר בגמרא יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך והעבד ניזון מן הצדקה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ט' מהלכות עבדים שישראל מצווין להחיות עבדים שביניהם ע"כ:
והלא הוא פוסל את עבדו: בגט זה מן התרומה אם של כהן הוא אלמא חוב הוא לו. וביד פ"ט דהל' תרומות סי' ה' ובר"פ ששי דהל' עבדים ובטור יו"ד סי' רס"ז:
אמרו לו מפני שהוא קנינו: מפרשינן לה בגמ' דר"מ ה"ק להו לרבנן בברייתא דמייתי בגמרא א"ר אלעזר אמרנו לו למאיר וכו' השבתוני על המזונות כלומר דכיון שאינו חייב לזונו זכות הוא לו מה תשיבוני על התרומה שהרי כל זמן שלא שחררו הוא הולך ואוכל תרומה בכל מקום בשביל רבו והשתא אי זכי ליה שליח בגיטא שוב אינו יכול לאכול בתרומה וכי תאמרו זריק ליה גיטא כלומר בר"ה בתוך ד' אמות ופסול ליה בעל כרחו שהרי משוחרר הוא דכיון דאפילו אם לא יקבל לו השליח הגט יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין זה ונמצא שאינו גורם לו השליח הזה בקבלתו הגט שום חוב. זו אינה ראיה דשביק ליה ועריק ליה ואזיל ליה לעלמא ולא ימציא עצמו למקום שיוכל לפוסלו בגט והשתא הוי חוב לו מה שמקבל האי שליח האי גט. ואהדרו לו רבנן לר"מ במתני' מפני שהוא קניינו כלומר טעמא מאי עבד כהן שברח אוכל בתרומה מפני שהוא קניינו דכהן הלכך אי בעי כהן שיפסל עבדו שקיל זוזי מישראל ומקני ליה ניהליה כל היכא דאיתיה ושוב אינו קניינו של כהן ומיפסל ואפילו אי עבד דישראל הוא מפסיד ליה משפחה כנענית דבהפקרא ניחא ליה דזילא ליה שכיחא ליה פריצא ליה. ורבנן ס"ל אע"ג דבעלמא קיימא לן דניחא ליה בהפקרא שאני הכא דלפי שהוא משועבד ורשות אחרים עליו גדול הוא לו זכות של שחרור משל הפקר. ורע"ב ז"ל נקט לפרושי מידי דהוה אבהמתו של כהן וכו' מועתק מפירוש הרמב"ם ז"ל ובגמרא ליתיה וגם בתוס' יום טוב הקשה דאע"ג דבהמה נמי אוכלת מ"מ כיון שאם יהיה בן חורין לא יאכל הוי זכות מה שאוכל עכשו ע"כ:
האומר תנו גט זה לאשתי: כתב רש"י ז"ל דל"ג תנו גט זה דאי הכי משמע שמסרו לשליח וא"כ ה"ל לרבנן לאפלוגי אמאי דתנן בשטר שחרור לא יתנו לאחר מיתה כיון דס"ל דזכות הוא לו וכל האומר תנו כאומר זכו דמי אלא תנו בלחוד גרסינן דלעדים מיירי ויש מקיימין הגרסא דהכא במאי עסיקינן כגון שלא מסרו מיד ליד אלא הראהו לו וצוה ליתנו ושליח לא נטלו עד לאחר מיתה א"נ אפילו נטלו לאלתר אפ"ה לא זכה העבד משום דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמסרו לשליח מיד ליד ואשמועינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כ"כ מחיים אפ"ה לא יגמרו הדבר לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה כך כתבו בשם ר"ת ז"ל הר"ן ז"ל. ועוד כתבו תוס' בשם ר"ת ז"ל הכרח מסוגיית הגמרא דעל כרחך לא גרסי' כלל זה במתני' ע"ש. ומשמע מדברי הר"ן דלאו אמלת תנו קאמר רש"י ז"צ דגרסי' תנו ולא תן לשון יחיד אלא אמלת זה קאמר דלא גרסי' לה אבל מלשון רש"י ז"ל דבגמרא משמע דאמלת תנו קאמר שכן כתב תנו גרסי' במשנה ול"ג תן שלא מסרם ליד שליח בחייו לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה לו השליח לעבד להיות משוחרר ע"כ. ולשון הרא"ש ז"ל הלכך נראה כפי' רש"י ז"ל. וכפי' ר"ח ז"ל דרש"י פי' דל"ג תן משום דתן משמע שנותן ליד השליח דבכי האי גוונא נשתחרר העבד מיד בקבלת השליח אלא גרסינן תנו דמשמע שאינו מוסר להם הגט אלא מצוה להם לכתוב וליתן ור"ת ז"ל פי' דל"ג זה דהוי משמע שמסרו לידם אלא גרסינן תנו גט לאשתי הלכך לא יתנו לאחר מיתה ע"כ. וגם הרשב"א ז"ל בחדושיו כתב בשם רש"י ז"ל כן ובשם ר"ת ז"ל כן. ועיין במ"ש בשם התוס' לקמן פ' מי שאחזו סי' ג'. ואיתה להאי בבא בפירקין דף ט' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) ושם ג"כ פלפולו דלא גרסי' זה בין ברישא בין בסיפא גבי מנה. ובירושלמי פליג רבי ארבנן וס"ל דתנו לא הוי כשחררו אלא ככתבו ואין כופין את היורשין לשחררו ורבנן ס"ל דכופים:
תנו מנה לפלוני: וכו' ירושלמי פ' התקבל ורב פפא הוא דמוקי למתניתין בשכיב מרע דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו דתקון רבנן שמא תטרף דעתו עליו בחליו אם לא היה מובטח שיקיימו דבריו ורב זביד מוקי לה בבריא ומיירי במעמד שלשתן דס"ל לרב דקנה ליה לפקדון כל היכא דאיתיה ומש"ה במתניתין נמי קאמר רב בגמרא והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית ובגמרא יהיב טעמא מר מ"ט לא אמר כמר דרב פפא ס"ל דכי אמר רב מעמד שלשתן קנה ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין ל"ש בפקדון ול"ש במלוה ואע"ג דלהוצאה ניתנה ואינה בעין הלכך לא בעינן צבורין אי מתניתין מיירי במעמד שלשתן ורב זביד ס"ל דמתניתין לא מיתוקמא בש"מ מדקתני רישא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דלא יתנו משום דמת דאין גט לאחר מיתה הא מחיים נותנין ולא צריך תו לאימלוכי ביה וטעמא דמחיים נותנין דאמר תנו הא לא אמר תנו אלא כתבו אין נותנין ואילו גבי ש"מ תנן לקמן בפ' התקבל דאע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש שזורי אומר אף המסוכן פי' שכיב מרע האומר כתבו כותבין ונותנין דכתבו ותנו הוה בעי למימר אלא מתוך שהוא טרוד בחליו לא גמרה למילתיה מתקיף לה רב אשי ומאן לימא לן דמתני' דהכא ר"ש שזורי היא דילמא רבנן היא דלא מודו ליה בחולה ואפילו דמסוכן הוא וכתבו תוס' והר"ן ז"ל דלמאן דמוקי לה במעמד שלשתן דמש"ה זכה פלוני באותו מנה משמע מינה דדוקא במנה אבל בגט ושחרור אפילו במעמד שלשתן לא יתנו לאחר מיתה דבכגון הא דתני במנה יתנו אמר בגט שחרור לא יתנו ובגט פשיטא דבמעמד שלשתן לא מהני דלא תקנו רבנן מעמד שלשתן אלא במידי דזכות אבל במידי דחובה לא אבל בשטר שחרור צריך תלמוד אמאי לא מהני מדין מעמד שלשתן וי"ל דטעמא דמילתא משום דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דמגו דזכי לנפשיה תקינו רבנן דליזכי לחבריה אבל דבר שאין גופו ממון כשטר דלא מצי זכי ביה לא תקינו רבנן דליזכי לחבריה זה נ"ל עכ"ל הר"ן ז"ל:
יכין
האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן: קודם שיגיע לידן.
יחזור: ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן, דחוב הוא להן, שמאבדין מזונותיהן:
וחכמים אומרים בגיטי נשים: יכול לחזור בהן דחוב הוא לה:
לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו: והרי זכות הוא השחרור להעבד, וכדמסיק, וכבר זכה בו לצרכו:
שאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי: דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך, רק חזור על הפתחים, לפיכך לא מפסיד בשחרורו מידי:
ושלא לזון את אשתו אינו רשאי: ונמצאת מפסדת מזונות על ידי הגירושין:
אמר להם והרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שהוא פוסל את אשתו: דכשלא שחררו אף שלא היה זנו, היה מתפרנס בתרומה בתורת צדקה, משא"כ אח"כ. ואם עבד ישראל הוא, עכ"פ אסרו ע"י שחרור בשפחה, ובת חורין אינה מצוייה לו להנשא אחר שישחרר, ונמצא מפסיד ע"י שחרורו:
אמרו לו מפני שהוא קנינו: ר"ל אכילת תרומה אינו הפסד כ"כ להעבד, דאכילתו תרומה אינו רק מדהוא קניינו של כהן, והרי יכול למכרו לישראל. גם הא דמותר בשפחה תחלה לא מחשב לו הפסד, דחשיבותיה שכשישתחרר יותר בבת ישראל, אף שאינה מצוייה לו, עדיף ליה:
האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה: מדלא אמר תן [כמ"ו], להכי גם בעבד לכ"ע לא עשאו שליח שיזכה עבורו, א"כ אין גט לאחר מיתה [ועי' פ"ו מ"ז]:
תנו מנה לאיש פלוני ומת יתנו לאחר מיתה: דדברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי. ואף שלא אמר מנה זו, לא חיישינן שעל מנה קבור קאמר. ודוקא במצוה מחמת מיתה, או בחילק כל נכסיו, קצת לזה וקצת לזה. אבל בלא הקנה רק אותה מנה לזה, הו"ל מתנת שכ"מ במקצת, דלא קנה רק בקניין סודר, והרי הכא מטבע הוה, ולא נקנה בחליפין, ולא מהני רק בהקנה לו אגב קרקע, או שמסר המנה ביד שליש [(שו"ע חו"מ רנג, יח)]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת