משנה בבא קמא ח א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ח · משנה א | >>
החובל בחבירו חייב עליו משום חמישה דברים, בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבושת.
בנזק כיצד?
סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו, רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק א ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפהב.
צער, כוואו בשפוד או במסמרג, ואפילו ד על ציפורנו, מקום שאינו עושה חבורה, אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ה להיות מצטער כך.
רפוי, היכהו חייב לרפאותו.
עלו בו צמחים, אם מחמת המכה חייב.
שלא מחמת המכה, פטור.
חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה, חייב לרפאותו.
חיתה כל צרכה, אינו חייב לרפאותו.
שבת, רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.
בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש.
המבייש את הערוםיג, המבייש את הסומא, והמבייש את הישןיד, חייב.
וישן שבייש, פטור.
נפל מן הגג, והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור על הבושת.
שנאמר (דברים כה, יא): ושלחה טו ידה והחזיקה במבושיו, אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ,
- חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:
- בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת, וּבְבֹשֶׁת.
- בְּנֶזֶק כֵּיצַד?
- סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ,
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק,
- וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה, וְכַמָּה הוּא יָפֶה.
- סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ,
- צַעַר:
- כְּוָאוֹ בְּשִׁפּוּד אוֹ בְּמַסְמֵר,
- וַאֲפִלּוּ עַל צִפָּרְנוֹ, מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חַבּוּרָה,
- אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָּזֶה רוֹצֶה לִטֹּל לִהְיוֹת מִצְטַעֵר כָּךְ.
- רִפּוּי:
- הִכָּהוּ,
- חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ.
- עָלוּ בּוֹ צְמָחִים,
- אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה, חַיָּב;
- שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה, פָּטוּר.
- חָיְתָה וְנִסְתְּרָה, חָיְתָה וְנִסְתְּרָה,
- חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ;
- חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ,
- אֵינוֹ חַיָּב לְרַפְּאוֹתוֹ.
- הִכָּהוּ,
- שֶׁבֶת:
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין,
- שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ.
- רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין,
- בֹּשֶׁת:
- הַכֹּל לְפִי הַמְּבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ.
- הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם,
- הַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַסּוּמָא,
- וְהַמְּבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן,
- חַיָּב;
- וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ,
- פָּטוּר.
- נָפַל מִן הַגָּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ,
- חַיָּב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה): "וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו";
- אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת, עַד שֶׁיְהֵא מִתְכַּוֵּין:
החובל בחברו -
- חייב עליו משום חמישה דברים -
- בנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת.
- חייב עליו משום חמישה דברים -
- בנזק - כיצד?
- סימא - את עינו,
- קטע - את ידו,
- שיבר - את רגלו,
- רואין אותו - כאילו הוא עבד נמכר,
- כמה היה יפה - וכמה הוא יפה.
- בצער -
- כוויו בשפוד, או במסמר,
- אפילו על ציפורנו - מקום שאינו עושה חבורה,
- אומרים: כמה אדם כיוצא בזה, רוצה ליטול - להיות מצטער כך.
- ריפוי -
- הכהו - חייב לרפאותו.
- עלו בו צמחין -
- אם מחמת המכה - חייב,
- ושלא מחמת המכה - פטור.
- חיתה ונסתרה, חיתה ונסתרה - חייב לרפאותו.
- חיתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו.
- שבת -
- רואין אותו - כאילו הוא שומר קישואין,
- שכבר נתנו לו - דמי ידו, ודמי רגלו.
- בושת -
- הכל - לפי המבייש, והמתבייש.
- המבייש - את הערום,
- המבייש - את הסומא,
- והמבייש - את הישן,
- חייב.
- וישן שבייש - פטור.
- נפל מן הגג - והזיק ובייש,
- חייב על הנזק - ופטור על הבושת,
- שנאמר: "ושלחה ידה, והחזיקה במבושיו" (דברים כה יא),
- אינו חייב על הבושת - עד שיהא מתכוון.
כשיקטע ידו או רגלו יתחייב לו החמשה עונשין, אבל כשיעשה בו אחד מאלה ההיזקים או שנים מהן, כגון שבייש אותו בלבד, לא יתחייב אלא בושת, וכמו כן אם צער בלבד לא יתחייב אלא צער, כמו שאמר דרך משל כואו בשפוד על צפרניו, ועל זה הדרך הקש.
ואם יעבור המוכה על דברי הרופא ונוסף חוליו או נולדה בסיבתו מחלה, לא יתחייב החובל שום דבר על אותו החולי המתחדש, לפי שהחולה חמס על נפשו.
ודע כי עיקר מעיקרי דתנו אין גובין קנסות בבבל, והוא הדין בשאר כל הארצות, חוץ מארץ ישראל בלבד, לפי שאמר יתברך "עד האלהים"(שמות כב, ח), ואין לנו דיינים שיקרא שמם אלהים אלא הדיינים הסמוכין בארץ ישראל כמו שנבאר בסנהדרין. וכל דייני העולם כאילו הם עומדים במקום דייני ארץ ישראל, ואף על פי כן אין ממלאין מקומן אלא בדברים הנוהגים הרבה, כדי שלא יאבדו זכיות בני אדם כגון ההלואות והמקח והממכר וההקנאות וההודאות והכפירות, וכשהזיקה בהמה בשן ורגל שהן מועדין לזה כמו שקדם, וכמו כן כשהזיק אדם את הבהמה. אבל בהמה באדם או אדם באדם וכן כל קנס לא ישלם שום דבר אלא בבית דין בארץ ישראל, לפי שאלה הדברים שמהם שלא יארעו אלא מעט, ומהם שאין בהם חסרון כיס.
והראוי לעשות בחובל בחברו, שיושם כל מה שיתחייב משבת ובושת ורפוי וצער וקנס ויכלול הכל, וישלם החובל בפעם אחת ויפטר אם היה הדין בארץ ישראל, ואם הוא בחוצה לארץ מנדין החובל עד שיתן מה שיחוייב על דרך פשרה, או יעלה עם בעל דינו לארץ ישראל, וכשיתן מה ששמין עליו מתירין לו נדויו, ואפילו לא נתרצה החובל בזה.
ומאשר ראוי לזכור בכאן כי החצי נזק שחייב התם קנס הוא, ואין גובין אותו בחוצה לארץ אלא על דרך הנזכר. אבל חצי נזק צרורות שנזכר כבר בפרק השני מזו המסכתא, והוא כשהיו צרורות מנתזין מתחת ידו ושבר את הכלים, משלם חצי נזק מן העליה כי הוא הלכה ואינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ, ובלבד שיהיה ברשות הניזק. אבל ברשות הרבים הוא פטור על כל היזק הרגל כמו שנתבאר לשם. ונזק שלם אינו קנס וגובין אותו בחוצה לארץ אלא בשור המועד בלבד, לפי שעיקר הוא בידינו אין מועד בבבל:
החובל - וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה:
כיוצא בזה - לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו:
צמחין - אבעבועות לבנות:
שבת - כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת ו אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו והוא כבר נתן לו דמיהן:
הכל לפי המבייש - אדם קל שבייש בשתו מרובה:
והמתבייש - לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי. נזק, דכתיב (שמות כא) עין תחת עין, ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר לה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים ז, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין. צער, נפקא לן מפצע תחת פצע (שמות כא), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער. ריפוי ושבת, רק שבתו יתן ורפא ירפא (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה ח. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא ט, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא. בושת, דכתיב (דברים כה) וקצותה את כפה, ממון י. ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כב) עד האלהים יבוא דבר שניהם, ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות ובפירות יא דנין בהם בחוצה לארץ באילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים יב, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו:
בנזק. כתב הר"ב דכתיב (שמות כ"א) עין תחת עין. ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל"ח) ולא תקחו כופר לנפש רוצח. לנפש רוצח אי אתה לוקח וכו'. דאי לגופיה דלא תשקול ממונא ולפטריה מקטלא. לכתוב רחמנא לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות. לנפש רוצח למה לי. ועדיין אמרת אי בעי עיניה ניתיב. ואי בעי דמי עיניה ניתיב. קמ"ל גזרה שוה מהכאה הכאה כלומר לענין הכאה דסמיכי למילף מכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כ"ד) וסמיך ליה איש כי יתן מום בעמיתו וגו'. ומום על ידי הכאה בא. מה מכה בהמה לתשלומין אף מכה אדם לתשלומין. והכאה הכאה לחוד לא סגי דאימא למילף ממכה אדם יומת שנהרג ממש ה"נ מום ממש ינתן בו. ולא תילף ממכה בהמה. דדנין אדם מאדם. ואין דנין אדם מבהמה. כדאיתא בגמרא. וזה שנאמר (דברים י"ט) לא תחוס עינך שלא תחוס בתשלומין. שמא תאמר עני הוא זה. ושלא בכונה חבל בו ארחמנו. לכך נאמר לא תחוס עינך. ספרי. כתבה הרמב"ם ריש הלכות החובל. ומ"ש הר"ב לראשי אברים. מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוו כעין מיתה שאותו אבר מת:
רפוי. כתב הר"ב ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין וילפינן לה מכפל לשון ורפא ירפא (שמות כ"א). ומה שכתב הר"ב אבל אם פשע וכו' היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. והוה אמינא דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מכה היא. דהא מ"מ על ידי המכה בא לו זה. שאילו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא. קמ"ל דלא ויליף ליה מדכתיב רק:
בשת. כתב הר"ב דכתיב (דברים כ"ה) וקצותה את כפה ממון. וכן לשון רש"י ובספרי יליף לה גזירה שוה דתחוס תחוס. וז"ל רש"י בפ"י דסנהדרין דף פ"ו. נאמר כאן לא תחוס. ונאמר להלן בעדים זוממין (שם י"ט) לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. ע"כ. וכן מפרש בספרי פרשת עדים זוממין. ועדים זוממין יליף לה נמי בגזרה שוה דיד ורגל. אבל בגמרא דפרקין דרשו מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם. ואי סלקא דעתך יד ממש. יד ביד למה לי. [אלא דבר הניתן מידליד] וזה דרשו בכאן על חובל עצמו. [וכמו שאכתוב במ"ב בדבור המתחיל חובל וכו'] וכן פירשו התוספות בפ"ג כתובות דף ל"ב. ומ"מ אף לדברי הר"ב דנסיב לדרשא דלא תקחו כופר דאפילו הכי צריכין למילף עדים זוממין לחייבו בממון. דהא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם מצינו למימר דמיירי במיתה ומלקות אבל בממון מלקי לקי ממונא לא משלם. כך למדתי מהתוספות דכתובות. ועיין במה שאכתוב במ"ג:
רואין אותו. כתב הר"ב דין תורה שאין יכולין לדון וכו'. ואין נקראין אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. עיין בפירוש מ"ג פ"ק דסנהדרין. ומ"ש הר"ב אלא שבהלואות וכו' עד וכפירות. לשון הרמב"ם בפירושו. ובגמרא לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י הודאות. הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות שבא לדון בעידי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. עד כאן. וכן פירש בריש מסכת סנהדרין ודחה לפרש מודה בקצת וכופר הכל משום דהודאות וכפירות מיבעי ליה. ומקח וממכר והקנאות. נראה לי דמקח וממכר דהיינו שזה קנה מזה בדמים או שהחליף. ואילו הקנאות היינו שזה הקנה במתנה לו. וכבר כתבו הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דהא אי איתא שהקנה לו הרי זכה בו ויש לו חסרון כיס כשלא נדינהו. וכפירות שאין עדי הודאה ולא עדי הלואה ושייך כפירה. דאילו בעדי הודאה והלואה אע"ג דשייכי נמי כפירה והעדים יעידו שלא כדבריו. מ"מ לא שכיח שיכפור ויכחיש העדים כל שכן דלא שכיח בעדי שקר יעידו אלא שיש לזה טענות על העדאות העדים כגון משטה אני בך. ושלא להשביע. או פרעתי וכדומה לזה. אבל בתביעה שבע"פ שכיח הכפירה. [משום הכי לא סגי להר"ב והרמב"ם לשתוק מיניה ודלהוי כלולה בהודאתו שע"י עדים]. ומ"ש הר"ב [וכן] בהמה שהזיקה בשן ורגל שהן מועדות. דאי בקרן קיימא לן פלגא נזקא קנסא. ואין גובה קנסא בח"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא. היכי מייעד ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתוה להכא. דבר שאינו מצוי הוא כדאיתא בגמרא:
כאילו הוא עבד נמכר בשוק. דהא מה שהוא חשוב יותר ונתבזה מחמת חשיבותו. זהו בכלל בשת כך כתב מה"ר ואלק כ"ץ בש"ע סימן ת"ך:
במה היה יפה וכמה הוא יפה. פירש עבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה עם האבר. וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה. במשנה ב' פ"ו. הרא"ש:
צער כואו בשפוד וכו' ואפילו על צפורנו. בגמרא דכויה בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכי תימא חבורה למה לי. לדמי יתירי. ופירשו התוספות שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה. ישלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם ע"כ. ואני תמה על זה דצערא דמתגנה בכלל בשת הוא דמאי איכא בבשת אלא צערא דגנותו. ונ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי הכי פירושו שאם חבל זה בזה. ושל זה מרובה משל זה דשמין ולא אמרינן דיצא זה בזה. והכי שמעינן לה. דאי לא כתיב אלא כויה הוה משמע בין אית בה חבורה. בין לית בה חבורה. שוין לכל מילי. ומי שחבל בחברו בחבורה. וחזר הלה ועשה לו כויה שאין בה חבורה. קרינא בה כויה תחת כויה. ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום. להכי הדר כתב חבורה תחת חבורה. דמשמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה. ואע"ג דתרוייהו מקרי כויה ומדשמעינן דקפיד קרא במותר הוא הדין בשתי חבורות ששמין ומשלם המותר ע"כ:
או במסמר. לשון רש"י כאב המכה ע"כ. ונראה לי שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועדיין קשה לי תרתי למה כמ"ש במשנה ג' פ"ה:
כיוצא בזה. כתב הר"ב לפי מה שהוא מעונג וכו'. וכ"כ רש"י והיינו דלא תנן כמה אדם זה דהוה משמע דקאי אהא דראינוהו כעבד:
רוצה ליטול להיות מצטער כך. מסיק הרא"ש דאין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו ואין ערך לשומא זו אלא שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקח ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר"ב בצער דבמקום נזק דמהאי טעמא הוא דפירש ששמין כך כדאיתא בגמרא. ופרכינן בגמרא האי ליטול ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:
אם מחמת המכה וכו'. עיין מ"ש לעיל. בדבור רפוי וכו':
כאילו הוא שומר קשואין. פירש הר"ב שהרי אין ראוי למלאכה אחרת. דמיירי בסתם בני אדם שאין בני אמנות. אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין השבת כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ומיהו אם נוקב מרגליות הוא שאין קטיעות רגליו מפסידו כמו עבד העומד לשמש לרבו משערין השבת כאילו עומד לשמש לרבו. דהרי אם ירצה לא יקוב מרגליות. הרא"ש:
הכל לפי המבייש וכו'. כתב הר"ב אדם קל וכו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ז' פ"ג דכתובות:
המבייש את הערום. פירשו התוספות אם רקק בו. או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. אבל לרש"י והרמב"ם פרק ג' מה' חובל כגון שנשב בו הרוח ונראה ערום וזה הערימו יותר. ומיהו חיוביה לאו כמבייש שאינו ערום כלל. דאינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש:
והמבייש את הישן חייב. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו. וקמ"ל דאע"ג דבשעה שביישו לא נתבייש. וכי נתבייש אחר שהקיץ דכבר כלתה מעשהו לא הוי אלא גרמא בעלמא. קמ"ל דלא. אבל כי לא הרגיש אחר שהקיץ. שנסתלק הבושה קודם שהקיץ. הוי בכלל בעיא דבגמרא המבייש את הישן ומת וכו' אי חייב דהא אוזליה [אע"ג דלא אכסיף]:
שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. מושלחה ידה דייק. וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חובל לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבשת איירי:
עד שיהא מתכוין. עיין במשנה י' פ"ג כתבתי דנתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב:
(א) (על המשנה) עבד כו' דהא מה שהוא חשוב יותר ונתננזה מחמת חשיבותו זה בכלל בשת. סמ"ע:
(ב) (על המשנה) כמה כו'. פירוש עבד הנמכר בשוק כמה היה יפה עם האבר, וכמה הוא יפה עבד הנמכר בלא אותו אבר. ושומא זו להקל, דלמדין מובער בשדה אחר דאמרה תורה לשום ערוגה אגב שדה, במ"ב פ"ו. הרא"ש:
(ג) (על המשנה) במסמר. כאב המכה. רש"י. ונ"ל שר"ל שאינו חוזר על כואו אלא שתחב לו מסמר שאינו חם. ותרי גווני נקט. ועד. יין קשה תרתי למ"ל:
(ד) (על המשנה) ואפילו כו'. דכויה, בין אית בה חבורה בין אין בה חבורה משמע. וכ"ת חבורה למ"ל, לדמי יתירי. גמרא. ופירשו התוספ' שמשלם יותר לפי מה שמתגנה מחמת הרושם. ואני תמה על זה דזה בכלל בושת הוא. והנ"י כתב בשם הרמ"ה דלדמי יתירי ה"פ, שאם חבל זה בזה ושל זה. מרובה משל זה, דשמין, ולא אמרינן יצא זה בזה, והכי משמע קרא, חבורה תחת חבורה, ולא כויה תחת חבורה, ואע"ג דתרויהו מקרי כויה כו', וה"ה לב' חבורות ששמין ומשלם המותר. ועתוי"ט:
(ה) (על המשנה) ליטול. אין שמין כמה אדם רוצה ליטול ולהצטער, דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו, ואין ערך לשומא זו. אלא שמין מי שנתחייב למלכות לכוות בשפוד על צפורנו כמה היה נותן שלא יעשה לו צער זה. ושומא זו קלה להוציא ממון להנצל מצער מליקרן ממון ולקבל צער. והיינו כשומא שכתב הר"ב בצער דבמקום נזק כו'. ובגמרא פריך האי ליטול, ליתן מיבעי ליה. ומשנינן ליטול זה מזה מה שנתן זה:
(ו) (על הברטנורא) דמיירי בסתם בני אדם שאינם בני אומנות אבל אם הוא בן אומנות ויכול לעסוק במלאכתו אחר חליו משערין כפי המלאכה שיכול לעשות אחר שיתרפא. ועתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) מסיים בגמרא שאינן חוזרין. כלומר והוי כעין מיתה שאותו אבר מת:
(ח) (על הברטנורא) היינו אם עלו בו צמחים מחמת מכה דתנן במתניתין. וילפינן לה מכפל לשון, ורפא ירפא:
(ט) (על הברטנורא) היינו נמי שלא מחמת מכה דתנן. וה"א דעבר על דברי רופא לאו שלא מחמת מבה הוא, דהא מ"מ ע"י המכה בא לו זה, שאלו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא, קמ"ל דלא. ויליף ליה מדכתיב רק:
(י) (על הברטנורא) ובספרי יליף ג"ש דתחוס תתוס. ופירש"י נאמר כאן לא תחוס. ונאמר בעדים זוממין לא תתוס, מה להלן ממון אף באן ממון. ועתוי"ט:
(יא) (על הברטנורא) בגמרא, לא אמרו אלא הודאות והלואות. ופירש"י, הודאות, הבא לדון בעדי הודאה שאומרים בפנינו הודה לו. והלואות. שבא לדון בעדי הלואה שאומרים בפנינו הלוה לו. ע"כ. וכפירות, היינו מודה במקצת וכופר הכל. והקנאות. היינו שהקנה לו במתנה. ועתוי"ט:
(יב) (על הברטנורא) דאי בקרן קיי"ל פלגא נזקא קנסא ואין גובין קנסא בחו"ל. וכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן ליה לבי דינא, היכי מייעד. ליה. מאי אמרת דאייעוד התם ואייתיה להכא, דבר שאינו מצוי תוא, כדאיתא בגמרא:
(יג) (על המשנה) הערום. אם רקק בו או סטרו. דכך מתבייש ברקיקה וסטירה כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש. תוספ', ועתוי"ט:
(יד) (על המשנה) הישן. ובשהקיץ והרגיש בזה שביישו כו'. אבל אי לא הרגיש אחר שהקיץ, שנסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הוא בכלל בעיא דבגמרא. ועתוי"ט:
(טו) (על המשנה) ושלחה כו'. מושלחה ידה דייק. והר"מ לא העתיק והחזיקה במבושיו. ותנא שנאו לומר דקרא בבושת איירי:
החובל וכו': נלע"ד דהא דלא קתני פירקי דהגוזל סמוך לפרק מרובה דמיירי בגונב דדמי ליה משום דהאי פירקא כוליה בדיני קנסות מיירי תנייה סמוך לפ' מרובה דתשלומי ד' וה' וכן נמי תשלומי כפל דיני קנסות הן ובתר הכי קתני פירקי דהגוזל דליתנהו דיני קנסות דאע"ג דתנן התם בפ' הגוזל קמא היכן פקדוני א"ל נגנב וכו' עד משלם תשלומי כפל דהוי קנס. ההיא נראה דלא תנייה התם אלא אגב דהיכן פקדוני א"ל נאבד דקתני ברישא. ועוד נלע"ד דהא דלא קתני החובל בחברו חייב חמשה דברים נזק צער וכו' בא לרמוז לנו הא דגרסי' בירושלמי דתניא החובל בחברו חמשה נותן לו חמשה ד' נותן לו ד' שלשה נותן לו שלשה שנים נותן לו שנים אחד נותן לו א' כיצד הכהו על ידו וקטעה נותן לו ה' נזק צער רפוי שבת ובשת. הכהו על ידו וצבתה נותן לו צער רפוי שבת ובושת הכהו על ראשו וצבתה נותן לו שלשה צער רפוי שבת. במקום שאינו נראה נותן לו שנים צער רפוי בטומוס שבידו נותן לו א' בושת ע"כ. ופי' בערוך טומוס קלף שעושין מן קליפה של עץ בלע"ז נקרא טומוס ע"כ. ומש"ה קתני משום חמשה כלומר לאו דוקא לעולם חמשה ובהא נמי מתיישב שפיר אמאי איצטריך למיתני מניינא אע"ג דהוה מצי למתני החובל בחברו חייב בנזק וכו' אלא אתא לאשמועי' אגב אורחיה דמשכחת דמתחייב החובל חמשה על הרוב ותו לא ומלת עליו דנראית יתירה וכפולה נראה דאתא תנא לרמוז לנו דאפילו בחובל בעצמו אע"ג דלא שייך בו חיוב איסורא מיהא איכא וכדתנן בסוף פירקין ותנא הכא ברמז קטן והדר מפרש לה:
נזק: היינו פגם שנפגם ממה שהיה שוה ופירש הרא"ש ז"ל רואין אותו כאלו הוא עבד כנעני נמכר בשוק והוא נמכר לעולם אבל עבד עברי אין לו שומא לימכר לעולם להפסיד לו בשומא הזאת שהרי היה יכול למכור את עצמו לשש ולאחר שיצא בשש ימכור את עצמו שנית וכן כל ימיו. בשבת ובבושת כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה: מלת ושמין אית דל"ג לה וכן בירוש' ג"כ ליתה. ופי' כמה היה יפה וכו' רוצה לומר כמה היה שוה וכמה הוא שוה. וכתב הרא"ש ז"ל ששמין הנזק לכל אדם כפי מלאכתו כגון אם היה עבד נוקב מרגליות ושיבר רגלו שמין עבד נוקב מרגליות כמה נפחתו דמיו בשביל חסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו הוא דבר מרובה ומיהו יראה דשומא זו שמין לאדם כפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא כגון אם קטע ידו של עבד נוקב מרגליות אבל אם קטע רגלו והיתה שומתו פחותה משומת עבד העומד לשימוש ולעשות מה שיצוהו רבו לפי שהעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ על חסרון רגלו שראוי הוא למלאכתו הראשונה ואדרבא יותר יהי' קבוע במלאכתו ישומו כאילו לא היה נוקב מרגליות דמסתבר שלא יפסיד באומנות שאם ירצה לא יעשה דבר זה ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש ע"כ:
בצער כואו וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בצער בבי"ת. ופי' רש"י ז"ל במסמר כאב המכה ע"כ. נלע"ד שר"ל דלא זו אף זו קתני לא מיבעיא בשפוד דכאבו גדול אם כואו בארכו של השפוד חם על בשרו אלא אפי' במסמר שהוא קטן או דומיא דמסמר דהיינו בראש השפוד חם אם כואו איכא צער ומיחייב. ובגמ' על צפרנו וכו' ש"מ דצער שלא במקום נזק כגון על צפרנו דלא אפחתיה משתלם מאן תנא ורבה אוקי לה דבן עזאי היא ולא רבי ורב פפא מוקי לה כרבי ולא כבן עזאי דלא עקרינן לה מרבי דהוא סדרה ועוד דהכי מסתבר טפי פי' פלוגתא דר' ובן עזאי דבברייתא דתניא רבי אומר כויה נאמרה תחלה בן עזאי אומר חבורה נאמרה תחלה ודכ"ע כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ובכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמפלגי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט וה"נ כויה נאמרה תחלה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הואי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע תחת פצע בנתים לא דיינינן וכי תימא חבורה לרבי למה לי לדמים יתרים. פירשו תוס' ז"ל שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע"פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם. ובן עזאי סבר דנין אותו בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט והיינו דקאמר חבורה נאמרה תחלה כלומר כאילו נכתבה חבורה בצדה דכויה שהיא פירוש שלה. ובגמ' מפרש דכולהו ד' דברים משכחת להו שלא במקום נזק צער כדתנן על צפרנו וכו' רפוי כגון דהוה כאיב ליה מידי והיתה מתרפאת והולכת והביא זה סם חריף והפך את בשר מקום חבורה למראה צרעת שצריך לשום לו סם ולהחזיר את בשרו למראה הבשר. שבת כגון בהדקיה באינדרונא ובטליה. בושת דרק ליה באפיה:
אומרין: ברי"ש וי"ס בדלית:
כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול: מפר' בגמ' אומדים כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקוטעה לו בסייף ויקטענה לו השליח בסם והיינו ליטול דקתני במתני' פי' ליטול מן המזיק מת שנתן זה למלך כדי שיצוה שיקטענה לו השליח בסם:
רפוי: אמרינן בירושל' דיהיב ליה נמי תוס' מזונו כלומ' שמתחלה היה יכול לאכול ירקות ודגים ועתה אינו יכול לאכול אלא בצים ותרנגולים. ונלע"ד דאפשר לומר דהיינו נמי דדייק מתני' למיהדר למיתני רפוי הכהו חייב לרפאותו דנראה שהן מלות מיותרות ושינה לשונו למיתני הכהו ולא קתני חבל בו חייב לרפאותו לאשמועי' דאפי' על הכאה קלה שאין בה חבלה אי שייך בה רפוי חייב לרפאותו. עוד נלע"ד דאפשר לומר שרומז לנו התנא מאי דתניא בברייתא בגמ' והביאו הרמב"ם ז"ל שם בהלכות חובל ומזיק פ' שני וז"ל שם כיצד משערין הרפוי אומדין כמה ימים יחיה מחולי זה וכמה הוא צריך ונותן לו מיד וכו' עד ואם היה מתגלגל בחליו והולך וארך בו החולי יותר על מה שאמדוהו אינו מוסיף לו כלום וכן אם הבריא אין פוחתין לו ממה שאמדוהו בד"א כשרצה המזיק שזו תקנה היא לו אבל אם אמר המזיק אין רצוני בתקנה זו אלא ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו ע"כ. וכתוב שם במגיד משנה מהיכן יבא לו לרב ז"ל האי בד"א ומאי דקשה עליה ומה שתירץ עליו. והיינו נמי דקתני הכא תנא דמתני' רפוי הכהו חייב לרפאותו כלומ' לתת לו כל הימים שאמדוהו שיהיה שוכב על ערש דוי. ומאי דקתני בתר הכי חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו רמז לנו שאם אחר שנתן לו בבת אחת כל מה שאמדוהו אם נתגלגל בו החולי אינו מוסיף לו כלום או אפשר לומר דלאידך גיסא אתא לאשמועי' והוא מה שכתב הרב המגיד דדבר פשוט אצל הרב ז"ל דאם רצה המזיק לתת דבר יום ביומו ואם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ודאי שומעין לו שהרי אינו חייב אלא ברפואתו ושבתו והרי הוא נותן ונכון הוא עכ"ל ז"ל. והיינו דקתני הכא תנא דמתני' חיתה כל צרכה אינו חייב לרפאותו כלומ' אפי' שהמזיק בחר שאם יתרפא קל מהרה ירויח ואם יאחר יפסיד ה"מ דאם יאחר יפסיד כשלא חיתה כל צרכה אבל אם חיתה כל צרכה אפי' שאיחר שוב אינו חייב באחריותו כך נלע"ד:
שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קשואין: נראה שאם היה מלמד תינוקות לא אמרי' כאילו הוא שומר קשואי'. כן כתבו תוס' והרא"ש והרא"ה ז"ל נמקי יוסף ז"ל. בפי' רעז"ל אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים פי' שאינם חוזרין דהא כעין מיתה שאותו אבר מת. עוד בפי' רעז"ל בשת דכתי' וקצותה את כפה ממון וכן פי' רש"י ז"ל כאן אכן בפ' עשירי דסנהדרין דף ע"ו הביא ג"ש דספרי וז"ל נאמר כאן לא תחוס ונאמר בעדים זוממין לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון ע"כ. בפי' רעז"ל אבל בהמה שהזיקה אדם או אדם באדם אין דנין. אמר המלקט פי' דבהמה שהזיק האדם מילתא דלא שכיחא היא ואפי' אדם שהזיק אדם קרי ליה מילתא דלא שכיחא אע"ג דשכיח טפי מבהמה שהזיקה אדם. ודבר שיש בו חסרון כיס אתי למעוטי בושת דלית ביה חסרון כיס אע"ג דשכיח הוא:
שלא מחמת המכה: היינו אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי רופא וכו' כדפי' רעז"ל. ובגמ' ת"ר עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה חייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שכיון ששנה הכתוב ברפוי אשבת נמי מיחייב דאתקש לרפוי שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו ר' יהודה אומר אף מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו רפוי ששנה עליו הכתוב מיחייב שבת שלא שנה עליו הכתוב לא מיחייב וחכמים אומרי' שבתו ורפואתו הקישן הכתוב זה לזה כל שחייב בשבת חייב ברפוי והואיל ואינו חייב בשבת כדברי ר' יהודה אינו חייב ברפוי ופטור משניהם דכפל דורפא ירפא איצטרך לאשמעינן דניתן רשות לרופא לרפאות ולא אמרינן רחמנא מחא ואיהו מסי. ומתני' נרא' דכפשטה אתיא כר' יהודה ואפי' כת"ק דהלכתא כותיה מציא אתיא ומאי אם מחמת המכה חייב דקתני חייב רפוי ושבת אבל בבא דחיתה ונסתרה ודאי לא מציא אתיא רק כר' יהודה בלבד. [הגה נלע"ד או נסתרה המכה קאמר והיינו בבא דחיתה ונסתרה וכו' דקתני במתני' דאי לא תימא הכי אמאי איצטרך למתנייה הא שייכא פלוגתייהו אפי' בחדא בבא או בעלו בו צמחים או בנסתרה המכה ע"כ]. ושם ביד בהלכות חובל ומזיק פ' שני סי' י"ט כתוב עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו ע"כ והשיגו הראב"ד ז"ל וגם הטור אבל המגיד משנה כתב שיש טעות סופר בדברי רבינו ושעיקר הנוסחא בדברי רבינו ז"ל שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ע"כ וכסף משנה נדחק לתקן הגרסא. ודע ששם בדברי מגיד משנה נפל טעות ונתחלפו דברי ר' יהודה לדברי רבנן בתראי וצריך להגיה שם ור' יהודה פליג בְשֶבֶת דמחמת מכה ואמר דפטור ורבנן בתראי אמרי באותה ברייתא דאפי' ברפוי דמחמת מכה פטור דוק. עוד תניא בגמ' מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו ת"ל רק שבתו יתן ורפא ירפא יכול אפי' שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שמיני דבש וכל מיני מתיקה קשין למכה והעלתה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. ר' יוסי ב"ר יהודא אומר אף מחמת המכה פטור איכא דאמרי אף מחמת המכה פטור לגמרי כרבנן בתראי ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב ברפוי כמאן כאבוה ר' יהודה דבברייתא קמייתא. [הגה"ה נלע"ד ר"ל או אכל דבש וכו' והיינו שהוצרך התנא הכא לפרש הטעם מפני שמיני דבש וכו' כלומר אלו אפי' בסתמא שלא הזהירו הרופא אם אכל פטור מלרפאותו דסתמן כפרושן כך נלע"ד]. לשון ס' הלבוש מועתק רובו מספרי הפוסקים וכיון שדבר זה שאין מחייבין אותו לתת לו דבר יום ביומו כל ימי משך חוליו אינו אלא לתקנת המזיק אם אמר המזיק אי אפשי בתקנה זו אלא אתן לו דמי שבתו ורפואתו דבר יום ביומו שומעין לו ואם אמר המזיק כן ושמעו לו ולא אמדוהו אלא נתן לו דבר יום ביומו ועלו בו צמחים מחמת המכה או שנסתרה המכה אחר שחיתה חייב לרפאותו ולתת לו דמי שבתו עד שיתרפא גם מזה. עלו בו צמחים שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו דמי שבתו דמיעט רחמנא וכתב גבי שבת רק שבתו וגו' למעט עלו בו צמחים שלא מחמת המכה שאינו צריך ליתן לו דמי שבתו וכיון דמיעט קרא שבת ה"ה לרפוי שאינו צריך ליתן לו כשעלו בו צמחים שלא מחמת המכה דשבת ורפוי הוקשו להדדי דכתיב רק שבתו יתן ורפא וגו' לומר כל מקום שיתן לו שבת נותן לו רפוי וכשאינו נותן לו שבת גם רפוי אינו נותן לו ע"כ:
שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו כו': שאע"פ שאם היה בריא היה עושה מלאכות שיש בהן ריוח ביותר אעפ"כ השתא מיהא לא לקתה מדת הדין שהוא כבר נתן דמי ידו ודמי רגלו ורואין אותו כאילו הוא שומר קשואים אבל אם לא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שצבתה ידו וסופה לחזור נותן לו שבתו של כל יום ויום כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה. וכתבו תוס' ז"ל ושומר קשואים לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמ' דרואין אותו כאילו הוא שומר הפתח דהא שוב אינו ראוי לשמור שצריך להלך סביב הגנה א"נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עיניו דבגמ' דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין היא ראוי לכל מה שהיה ראוי בתחלה ובתוספתא נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חגר שומר קשואים משמע דחגר יכול לשמור:
בושת הכל לפי המבייש: בגמ' פליגי בה תנאי ר' מאיר אומר וכולן עניים ועשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו רש"א עשירים רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן ועניים כפחותין שבהן פי' כפחותין שבעניים להקל דכיון דעני יותר מדאי הוא בושתו קלה ושקיל וטרי בגמ' כמאן אתיא מתני' ומסקי' דלא אתיא אלא כר"ש דאי ר"מ מתני' קתני הכל לפי המבייש והמתבייש ור"מ כולהו בהדי הדדי נינהו ואי ר' יהודה סיפא דמתני' קתני המבייש את הסומא חייב ואילו ר' יהודא אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד ומכל דינים ומצות שבתורה וכדיליף טעמא בגמ' וכי תימא כי אמר ר' יהודה סומא אין לו בושת למישקל מיניה אבל למיהב ליה יהבינן ליה והא מדקתני סיפא דסיפא דמתני' המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני סומא שבייש פטור מכלל דל"ש הכי ול"ש הכי ס"ל לתנא דמתני' דחייב בין שביישוהו בין שבייש הוא את אחרים אלא מחוורתא דמתני' ר"ש היא וכתב הרא"ש ז"ל ולכאורה משמע דהלכה כר"ש מאחר דמוקי סתמא דמתני' כותיה ומה שלא הביא רב אלפס כל זה ויפסוק הלכה כר"ש סמך אמתני' דלקמן הכל לפי כבודו דמסקי' דלקולא קאמר ת"ק דמשמע שיעור זה לעשיר ולפחות לפי כבודו והלכתא כת"ק דר' עקיבא והיינו כר"ש ולכך לא חשש להביא פלוגתא דהני תנאי עכ"ל ז"ל:
המבייש את הערום: בברייתא דבגמ' קתני ביישו ערום חייב ובגמ' פריך ערום בר בושת הוא ופירשו תוס' ז"ל אמתני' לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רקק בו או סטרו אבל אלשון הברייתא פריך דמשמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ומשני רב פפא מאי ערום כגון דאתא זיקא כרכינהו למאניה ואתא איהו דלינהו טפי. וכתוב בספר אגודה המבייש את הערום שמגלהו אבל מכה את הערום פשיטא שחייב אף על הבושת ע"כ והוא מ"ש בשם תוס' ז"ל אבל דעת רש"י והרמב"ם ז"ל שהמהלך ערום דלא הוי בר בושת כלל אף רוקקין בו או מכין אותו:
וישן שבייש פטור: הא סומא שבייש חייב ומתני' דלא כר' יהודה דאמר סומא אין לו בושת ואם בייש חברו פטור ומודה ר' יהודה שהמבייש את הסומא חייב כן כתבו תוס' ז"ל ושכן משמע מתוך פי' רש"י ז"ל:
חייב על הנזק ופטור על הבושת: שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין כך צ"ל. ואם נתהפך בשעה שנפל חייב אף על הבושת שכל המתכוין להזיק אע"פ שלא נתכוין לבייש חייב אף על הבושת כמ"ש לעיל פ"ג סי' י':
אינו חייב על הבושת וכו': ס"פ כיצד הרגל ופי' נמוקי יוסף דמדכתיב במבושיו הכי משמע שמכוונת לו דאם כוונה להחזיק במבושיו של זה והחזיקה במבושיו של אחר פטורה על הבושת ע"כ:
יכין
החובל בחברו חייב עליו משום חמשה דברים: ואם אין בהחבלה רק א' או ב', ישלם רק אותן:
בנזק: מה שנפחת הניזק בדמיו ע"י החבלה, דהא דכתיב עין תחת עין, אין ר"ל עין ממש, דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח, ומדלא כתיב לאשר הוא רשע למות, דכולל כל הכאות [וגם כל חייבי מיתות]. ש"מ למעוטי בדכוותה אתא, דהיינו לרוצח לא תקח כופר, אבל לחובל תקח כופר והא דכתיב עין בעין, דמי עין הוא, והא דכתיב כאשר יתן מום כן יעשה בו, היינו בדין שמים, דכך ראוי לו כשלא יפייס להנחבל [רמב"ם פ"ג מחובל]:
בשבת: מה שנשבת ממלאכתו בחליו:
רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק: כעבד כנעני שנמכר בפעם אחת לעולם [אבל לא ישומו כאילו הנחבל ימכור א"ע. דחדא שהוא ישראל שאינו נמכר רק לשש שנים, ואין לומר ישמוהו תמיד כאילו תמיד ימכר א"ע לשש שש שנים, יעלה להון רב, ותו דלפעמים מפני חשיבותו, לא ימכר א"ע בעד כל הון]:
ושמין כמה היה יפה: קודם שנחבל:
כואו: ר"ל אפילו רק כואו שלא פצע בו:
אומדין כמה אדם כיוצא בזה: דלפי עינוגו צערו רב:
רוצה ליטול להיות מצטער כך: אין ר"ל דישומו כמה רוצה ליטול להצטער, דיש שלא ירצה בעד כל הון, אלא ר"ל כמה רוצה שיטלו ממנו שלא להצטער כך, אם נתחייב למלכות בצער זה:
עלו בו צמחים: אבעבועות, אפילו נולדו אח"כ מחמת ההכאה:
פטור: ואפילו עלו במקום המכה לא מצי למימר לולא שהיו שם ההכאה לא עלו, דעכ"פ ע"י ד"א עלו. מיהו זה דוקא רק כשעבר אדברי הרופא:
שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו: שבהן יוכל לעשות מלאכה גדולה, וכשיבריא עכ"פ חזי לשמור קשואין, וע"י חליו השתא אי אפשר גם לזה. מיהו בהוא נוקב מרגליות, ושבר רגלו, דכשיבריא יחזור למלאכתו ישלם השבת שבחליו כפי הפסדו שע"י חליו:
בשת: י"א שאינו רק במקום רואין. והמבייש בדברים, פטור, אבל אין לו חלעה"ב עד שיפייסו [(שו"ע חו"מ, תכ)]:
הכל לפי המבייש: דהנבזה המבייש בושתו מרובה [ולר"ן ורש"י בינוני שבייש בושתו מרובה, ורק בבעילה, מבוזה שבעל בושתו מרובה, כפ"ג דכתובות מ"ז]:
והמתבייש: דנכבד שנתבייש בושתו מרובה:
המבייש את הערום: ר"ל ערום קצת, שהערימו יותר:
המבייש את הסומא: שלא ראה הבושת אבל הרגישו:
והמבייש את הישן: והרגיש אחר שהקיץ, אף שבשעה שביישו לא ידע:
חייב: אבל אין דמי בשתם מרובה כל כך כאילו איננו ערום או סומא או ישן:
אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוין: ואפילו רק נתכוון להזיק ולא לבייש חייב בבושת. מיהו בזה"ז שאין לנו ב"ד סמוכין, אין דנין רק נזקי אש, בור, שן, רגל, שכיח, ממון, חסרון כיס [כח"מ א'. ושפ"ט, וססת"י. וסי' א'ב' ש'ר' ש'מ'ח'], ולפיכך נזקי אדם באדם שאינו מצוי, אין שמין ומגבין לו, רק אי תפס לא מפקינן מניה, אבל ינדו למזיק עד שיפייס לניזק [שם]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי פג ב | רמב"ם הלכות חובל ומזיק א א | שולחן ערוך חושן משפט תכ אבבלי פו ב | רמב"ם הלכות חובל ומזיק ג ג | שולחן ערוך חושן משפט תכ לה
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש